סיור ברחובות רחובות: כך גיליתי מחדש את המקום בו אני גרה כבר 12 שנה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיור ברחובות רחובות: כך גיליתי מחדש את המקום בו אני גרה כבר 12 שנה

לכתבה
בית העם המשומר - היום היכל התרבות דפנה קורן

הברון רוטשילד בכה כאן, הרצל דווקא התעודד, ורחל המשוררת חיה פה כשעלתה ארצה. דברים שלא ידעתם על רחובות, שכן, היתה גם היישוב הראשון במדינה שדיברו בו עברית

36תגובות

אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שאערוך סיור בעיר שבה אני מתגוררת ב-12 השנים האחרונות, הייתי עונה – רחובות? מה כבר יש לראות בה? אבל יום אחד אמרה לי חברתי מיכל מינסקי, שמתמחה בסיורים על ראשית ימי תל אביב, "את יודעת, הסתובבתי ברחובות יום אחד ויש שם המון בתים כל כך מיוחדים. למה שלא תכיני טיול שם?"

בתחילה, נטיתי לבטל את ההצעה. הרי זו רחובות - עיר שבמרכזה רחוב ראשי אחד עם בתים מתקלפים לאורכו והוא צר ועמוס מדי במכוניות. דבר הוביל לדבר ופתאום מצאתי את עצמי בשיטוט קצר באינטרנט מתעניינת במקום מושבו של הארכיון העירוני. זה, למרבה הפלא, נמצא בגן הילדים הראשון של העיר, במבנה משנת 1902. בגן הזה, גיליתי בהמשך, שהו בין השאר גם רחל המשוררת ואחותה שושנה במשך שנה, כאשר ביקשו ללמוד עברית מפי הילדים.

עם הגעתי למקום, ארכיבאית מקסימה בשם הדס שלפה עבורי כמה ספרים מומלצים, וככה מצאתי עצמי יושבת שעות, מרותקת לחלוטין, עד שסגרו עלי את המקום. גומעת כל פרט מידע וסיפורים על מקומות שבהם אני עוברת כמעט כל יום בדרכי בעיר ולא מאמינה. גילוי נאות: אני עצמי אמנם לא רחובותית, אבל ילדיי הם דור חמישי במושבה, ואפשר רק לדמיין עד כמה התרגשה אמו של בן זוגי, כשסיפרתי לה שאני עובדת על סיור בעיר. בשנות ה-30 היו למשפחתה המאפיות הראשונות של רחובות, והיא עצמה מעולם לא עזבה את העיר ולמעשה חיה באותו קילומטר מרובע מאז שנולדה. 

ככל שחפרתי הבנתי עד כמה סיפור המושבה רחובות, שהוקמה ב-1890, מגולל בתוכו את אחד הפרקים היותר מרתקים והפחות מסופרים בהיסטוריה של הקמת היישוב העברי בארץ. כידוע, רחובות לא נחשבת כיום ליעד קלאסי לסיורים מודרכים, ובעוד שרוב הישראלים מכירים את כל סיפורי המושבות (למשל זכרון יעקב, ראש פינה ומזכרת בתיה – בה גדלתי) שנתמכו על ידי הברון רוטשילד, הסיפור של רחובות היה שונה. לא רק שהיא לא נתמכה על ידי הברון וקמה באופן עצמאי לגמרי, לא רק התפרסמה כמושבה העצמאית ביישוב אלא שאופייה היזמי היה לשם דבר באותן שנים, ממנו התפעלו בין השאר – הרצל, רוטשילד והרב קוק.

בית עובד אייזנברג ברחובות
דפנה קורן

כך למשל, כשהגיע הברון רוטשילד לבקר בה ב-1899, והציע כי יקים לבני המושבה בית מרקחת ובית רופא, קמה ממקומה בתיה מקוב – אחת המתיישבות הראשונות, ואשה נועזת שהיא סיפור בפני עצמו (שהיום יש כאן רחוב על שמה), ואמרה לו: "אם אין באפשרותנו לדאוג בעצמנו לצורכי בריאות, אין לנו בכלל זכות קיום – נדאג לעצמנו". לאחר דבריה הקצרים והנמרצים העניקו בני המושבה לברון רוטשילד ספר תורה, והוא פשוט פרץ בבכי לעיניי כולם. כששאלו אותו מדוע הוא בוכה, ענה: "זה לי המקרה הראשון במושבות שאני הוא המקבל ולא הנותן".

שנה קודם לכן ביקר כאן הרצל, שחווה לא מעט אכזבות ממראות העזובה והעוני ברחבי הארץ, ומהפגישה הלא ממש מוצלחת שלו במקוה ישראל עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. אלא שהביקור ברחובות היה משהו אחר. הוא לגמרי נדהם ממה שראה כאן, ורחובות נתנה לו תקווה שיש סיכוי לחזון שלו: "צעירים עובדי אדמה, בעלי גו זקוף, ואם במשך עשר שנים (להקמת רחובות) הגענו כבר לידי כך, לדור בריא וזקוף כמוהם, מה גדולים סיכויינו לאחד דור שלם", כך אמר למארחיו הרחובותיים בעת הביקור במושבה.

בית הכנסת אוהל שרה
דפנה קורן

שנים אחר כך, סיכם אב"א אחימאיר בעיתון "המשקיף" את ביקורו הלא מלבב של הרצל בארץ כך: "מעטים ורעים היו ימי חיי הרצל, אולם הימים העגומים ביותר של חייו היו ימי ביקורו בארץ. קראו בעיון ביומנו, ותיווכחו... הוי, כמה עצוב להרצל בארץ. רק קו אור אחד בכל הביקור הטראגי של הרצל בארץ ישראל: ביקורו ברחובות. רחובות תוכל להתגאות בכך".

רחובות הילכה קסם על אנשי רוח רבים וחלוצים שהתאהבו בה לחלוטין. אחד הדברים שפירסמו אותה היה הפתיחות והנדיבות שבה קיבלו מתיישביה אורחים חדשים. כשרחל המשוררת הגיעה לארץ היא פגשה בחלוצה חנה מייזל, שהקימה את חוות העלמות בכנרת בה הכשירה נשים לעבודה בחקלאות. מייזל הציעה לרחל ולאחיותיה לבקר קודם כל במושבה רחובות, "כי שם מקבלים את החלוצים בסבר פנים יפות". בהתאם להמלצתה, השתקעה המשוררת ברחובות למשך שנה, למדה עברית מילדי הגן, ובין השאר גם התאהבה בחלוץ נקדימון אלטשולר, בן למקימי המושבה. 

בית הכנסת אוהל שרה
דפנה קורן

בין האנשים הנוספים שחיו ברחובות, גם אם לתקופה קצרה, היה גם הצייר נחום גוטמן, שעל מדרגות בית הכנסת היפה אהל שרה, בפינת רחובות בנימין והרצל (שעובר בימים אלה שימור) הוא התאהב באשתו דורה, ובהמשך כתב ספר ילדים שכל עלילתו מתרחשת ברחובות, "החופש הגדול או תעלומת הארגזים".

גם שלושת החלוצים מיישבי כנרת, נח נפתולסקי, בנציון ישראלי ומאיר רוטברג שהו ועבדו בשדותיה של רחובות ובכרמים לפני שהגיעו לגליל. למעשה בן ציון ישראלי, שיתפרסם בהמשך כמשיב התמר לארץ ישראל, התקשה לעזוב את רחובות כשעבר לכנרת. הוא כתב: "רחובות וכנרת, מי עדיפה? אבא ואמא מי מהם עדיף?" גם המשורר דוד שמעוני, שכתב לפחות שיר מופלא אחד (ומתחיל בשתי השורות: "הַשַּׁחַר עַל הַיָּם שְׁטִיחֵי פְלָאִים פָּרַשׂ,/ כָּאֵלֶּה לֹא נִרְאוּ בְהֹדּוּ וּפָרַס"), חי כאן כמה שנים ועבד בכרמים.

בית זקס במנוחה ונחלה רחובות
דפנה קורן

ב-1927 הגיע לרחובות המשורר אלכסנדר פן ועבד בפרדסים, וחוץ מלכתוב לימד את בני המושבה בחצר ביתו אגרוף. זו היתה כידוע המומחיות הנוספת שלו. בני המושבה קראו למקום "זירת הבוקס". בדור שאחרי פן חיו כאן גם המחזאי והעיתונאי דן אלמגור, הסופר ס. יזהר ורבים נוספים. מסתבר שעוד מראשית ימיה משכה רחובות אנשי רוח (וגם אנשים בעלי שאר רוח).

הגילוי שאולי ריגש אותי יותר מכל היה שליטתם המושלמת של תושבי רחובות בעברית, בעשורים הראשונים להקמתה. תוך עשור מהקמתה הפכה רחובות להיות המובילה בארץ בהפיכת העברית לשפה מדוברת. אומנם תל אביב מיתגה עצמה כ"עיר העברית הראשונה", אבל איפה התפשטה השפה העברית קודם? ברחובות, עשור לפני שתל אביב בכלל הוקמה. אגב, תל אביב הוכרזה כעיר כעשור וחצי לפני שהמושבה רחובות הפכה לעיר ב-1950, לכן היא העיר העברית הראשונה, אבל רחובות היתה היישוב דובר העברית הראשון. שימו לב מה כותב על רחובות בנו של אליעזר בן יהודה – איתמר בן אב"י: "הם מדברים עברית. בצחוק – עברית, בוויכוח – עברית, ולפעמים בריב – רגע, גם כן עברית! תמיד עברית!... רחובות עברית היא!".

החינוך לדיבור בעברית התחיל עוד מילדי הגן הראשון של הגננת יהודית הררי, בתו של אחד מיוזמי הקמת המושבה – אהרון אייזנברג. כשביקר במושבה הסופר האידי הידוע, שלמה בלומגרטן, שכונה "יהואש", הוא נדהם לגלות שבני המושבה לא מדברים ביניהם יידיש, וכתב כך: "מובן שכולן דיברו עברית. זוהי שפת אם של ילדי רחובות, ומה נחמד לשמוע צלצול דיבורם של הילדות, הכל כך טבעי וכל כך מוסיקלי! והייתי אומר, הבל פיהן של תינוקות הללו סותר את כל הטענות והתורות שאין להחיות שפה שחדלה להיות שפת דיבור". בהקשר הזה מעניין להזכיר כי אפילו הרצל, חוזה המדינה, לא האמין שניתן לחזור לדבר בארץ ישראל בעברית.

בספרו "מדינת היהודים" מ-1896 הוא כותב: "כי מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?" כלומר אפילו את הדברים הפשוטים ביותר איננו יכולים לבטא בעברית. הרצל נפטר ב-1904 ואולי שמח לעמוד על טעותו עוד בחייו, כי כבר ב-1902 סיכם איתמר בן אב"י בעיתון "ההשקפה" את ידיעת העברית של בני רחובות: "כל הצעירים האלה מדברים רק רק עברית, גם בבית, גם בחוץ. ואין מושבה אחת, אין אף מקום אחר בעולם, שהשפה העברית כל כך חיה עתה כמו ברחובות".

הארכיון העירוני
דפנה קורן

יוצאים לטייל

סיור ברחובות יכול להתחיל ברחוב "מנוחה ונחלה", שנקרא בראשית המאה הקודמת "רחוב המיליונרים", בזכות בתי המידות המרשימים שנבנו בו. אחד הבתים המרשימים הוא של אפרים זקס, יהודי ממוצא ליטאי שהיגר לארה"ב, עשה חיל בעסקיו והתעשר. ב-1907 עלה לארץ ובנה בה את הבית המפואר ביותר במושבה באותם הימים, שעד היום מעורר התפעלות. לזקס היה מקום חם בלב עבור בני העדה התימנית ברחובות (בעוד שהיו בין אנשי העליה השנייה האשכנזית כאלה שהחזיקו בהשקפות גזעניות). הוא סייע להם רבות בהלוואות בתנאים נוחים, שאיתן רכשו אדמות והקימו עליהן את שכונת שעריים, ולכן גם כונה אז 'אבי התימנים'.

בסמוך לבית זקס, עומד 'בית ברוידא', חבוי בין העצים, שנבנה על ידי יעקב ברוידא – ראש אגודת מנוחה ונחלה שהקימה את רחובות. בקומה השנייה התגוררה למשך שנה בשכירות רחל המשוררת יחד עם שתי אחיותיה. מספרים שבסוף יום העבודה, נהגו בני המושבה הצעירים להיפגש בביתן – ממנו בקעו צלילי נגינת פסנתר, והוא הפך למין מרכז תרבותי וחברתי, אותו כינו "מגדל שלוש האחיות".

משם אפשר להמשיך למשל לרחוב יעקב - הרחוב הראשון במושבה. בין שדרות הפיקוס ייראו כמה מהבתים הראשונים, שחלקם עברו תהליכי שימור – ביניהם "בית העם" - שמשמש כיום כהיכל התרבות של רחובות ובית הכנסת "אוהל שרה", שנבנה על ידי סימה, אשת יעקב ברוידא לזכר אימה. בסמוך לבית העם נמצא גן הילדים הראשון של רחובות שעליו סופר מעלה, ובצידו השני של הרחוב מתנוסס "הבית האדום" – ביתו המעניין של בנו של אהרון אייזנבג – מיוזמי הקמת המושבה, שבו חיים צאצאי המשפחה עד היום.

בהמשך אפשר לעבור בסמוך ל"גבעת הפעמון", בית אברהם דונדיקוב – ממייסדי המושבה, שהפך כיום למוזיאון קטן ורחבת התכנסות, ולידו שוחזר אותו פעמון מפורסם של המושבה. בימים ללא קבוצות ווטסאפ, היה הפעמון הלב הפועם של המושבה, ולמשמע דינדונו היו מתחילים פועלי המושבה בעבודה בבוקר או עוצרים אותה בסוף היום, או מזדרזים להתכנסות לפי הצורך. בצידו השני של הרחוב נמצא גם ביתה של המייסדת - בתיה מקוב, בו שוכנת כיום – בנונשלנטיות רחובותית אופיינית - מספרה.

חנות פרחים ברחובות
דפנה קורן

בין לבין ניתן ליהנות מחנויות הבוטיק שקמו בין בתי הראשונים, ולטעום בהן פרלינים משובחים, יינות בוטיק, וקינוחים צרפתיים. גם בר יין עם מעדנייה נפתח לאחרונה ברחוב ומציע מטעמים (אל תחמיצו את הכריך סלמון כבוש שלהם).

ולסיום, מסר קטן לעיריית רחובות: אכן גם ברחוב המרכזי, רחוב הרצל, יש בתים מדהימים בני למעלה ממאה שנה עם ארכיטקטורה משגעת וסיפורים נלווים. אבל מי בכלל מרים את הראש להסתכל על הטיח המתקלף הזה? התחילו תהליכי שימור גם בהם. בכל זאת, מדובר ברחוב הראשי, וזו העיר שכבר הוכיחה פעם אחת להרצל שהיא יכולה.

**בהכנת הכתבה נעשה שימוש בספרו הנהדר של דני בר מעוז: "ויקרא שמה רחובות". 

________

דפנה קורן כהן היא מורת דרך, מדריכה תיירים וישראלים ("לטייל עם דפנה"). 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות