המעיין הנסתר בבריכת ימק"א בטבריה הוא כל מה שחלמנו עליו (וכל מה שהתרגזנו ממנו)

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המעיין הנסתר בבריכת ימק"א בטבריה הוא כל מה שחלמנו עליו (וכל מה שהתרגזנו ממנו)

לכתבה
חלון לים כנרת מהמלון השרוף והנטוש איתן לשם

עליית מפלס הכנרת הביאה את שפת המים עד לקצה הבריכות שבנויות סביב עיינות רקת, הנובעים בשטח הפרטי של האכסנייה והכנסייה הרוסית. מאבק חברתי של אזרחי טבריה הוביל להסרת חלק מהגדרות, אבל על פי כמות המסתננים למקום - זו רק ההתחלה

59תגובות

נדמה שלכל קיץ יש נחל האסי שלו, והקיץ הזה היה שייך כולו לבריכת המעיין של אכסניית ימק"א בטבריה. מעט צפונית לטבריה, בגדה המערבית של הכנרת, שוכנים שני מבנים בבעלות פרטית – הכנסייה הרוסית ואכסניית ימק"א שנשרפה ב-2016 ומאז עומדת נטושה. בשטחן של השתיים נובעים כמה מעיינות, חלקם חמימים וחלקם צוננים, אך כולם נתונים במחלוקת בין בעלי השטח לבין פעילים חברתיים שמבקשים לרחוץ בהם.

עד החורף הגדול של 2019, בימי היובש של הכנרת, עמדו המבנים הללו במרחק גדול מהים והגישה אליהם הייתה חסומה. זאת למרות שתושבים רבים הסתננו אליהם גם בימי בצורת. ואז בא חורף 2019. עליית מפלס הכנרת הביאה את המים עד לקצה המעיינות הנובעים, גם בשטח הכנסייה הרוסית וגם בשטח אכסניית ימק"א, והפכה את הגישה אליהם לאפשרית מן הים. מצד אחד מאבק הפעילים ומצד שני הצבת גדרות תיל מטעם בעלי השטח סביב המעיינות – חלקם מרהיבים ביופיים, עמדו בפני הכרעה משפטית שקבעה כי הגדרות חייבות להיות מוסרות.

בריכת ימק"א
איתן לשם

בדצמבר האחרון אכן הוסרו הגדרות סביב בריכת ימק"א וכך ניתן האות להסתערות המטיילים. המטיילים הנחושים לטבול במים הצלולים והקרירים מגיעים מהים, באמצעות סירות וסאפים; באוויר, באמצעות קפיצות נינג'ה; ומן היבשה, דרך הכניסה הדרומית לאכסנייה הנטושה (החנייה הצפונית של מסעדת "בורה בורה"). "אם תסירו אותה, הם יבואו", שלמדנו כבר ממקומות אחרים, רק בגרסת המעיינות. לאחרונה, ביטל בית משפט השלום בטבריה את הצו שהורה להסיר את הגדרות, זאת בשל העבודה שמטיילים רבים פרצו למקום, הותירו לכלוך וזוהמה אחריהם תוך כדי שסיכנו את עצמם באתר שאינו מושמש לרחצה. יתרה מכך, חלק מהמטיילים הסירו את הגדר שהוקמה מחדש בפעולה בלתי חוקית בעליל.

שמנו את נפשנו בכפכפנו והסתננו אל המעיין הצונן הלוהט של הרגע, כדי לקרוא עוד פרק בסוגיית הנגישות הציבורית למקורות מים.

ים הדקלים שמסביב. החוף שמדרום לימק"א
איתן לשם

נכנסנו רגלית אל שטח האכסנייה שאינה מגודרת. הדרך מלאה בעצי דקל שבעקבות גשמי החורף האחרון עדיין נמצאים כשבסיסם עמוק במים. כך נוצר מראה של יער ימי, מוצל ומושלם להגעה עבור רביצה חסרת שאיפות תזוזה יומרניות. לא התפתינו לכך וגם לא למערה שכך מתקערת לה מתחתינו והמשכנו בדרך. עלייה במדרגות אל שטחה האכסנייה מסתיימת בשומר חביב שמבשר על פרטיות השטח וסיכויי הזמנת המשטרה. אך משהו מפר את השקט ומפריע לשיחה שלנו, קולות החבטה במים וצווחות הצהלה שרק רוחצים במים אסורים יכולים להן.

אחת הבריכת שבשטח הכנסייה הרוסית
איתן לשם

קיבלנו מהשומר "חמש דקות לרדת ולחקור, אחרת..." ואז הוא ניסה לרמוז משהו בנענוע הטלפון שלו, אבל אנחנו כבר היינו ממוקדים בבריכת האינפינטי של הטבע הזו. קצה הבריכה מסתיים בדיוק בשפת המים, ומדי פעם מתערבבים אלה באלה, מים במים. המצב הזה זמני, כמובן, ומתאפשר בזכות מפלס הכנרת מעורר הגאווה הלאומית. מסביב רוחצים מאושרים שמאשרים כי הגיעו בכל הדרכים המוזכרות לעיל. מסביב הרבה מאוד זבל, בהחלט, אבל גם הרבה יופי, אפס מתקני אשפה בדרך לכאן ובהתאם גם הזנחה בת שנים. קל מאוד לבוא בטענות למטיילים, אבל לא רק אליהם כדאי להפנות את החצים.

הן אכסניית ימק"א, שנמצאת כעת בהליך להסדרת תוכניות בנייה חדשות, והן הכנסייה הרוסית - נמצאות על שטח בבעלות פרטית שנקנה במאה ה-19. זה מאפשר להן להיות סגורות בפני הקהל הרחב, אך בד בבד על אף פרטיות השטח, חוק המים וגם חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת קבעו כי אי אפשר למנוע גישה לחוף - או לכל מקור מים אחר - באמצעות גדרות ובכלל. כך שהחסימות והניסיונות למניעת הגישה אל החופים ואל המעיינות שבשטחן - מנוגדות לחוק. גליה יקים הרוש, חותרת סאפ וחובבת מעיינות המתגוררת בטבריה הייתה מן הבולטות שהביאו את עינות רקת בשמן הטבעי, אל הכותרות. היא לקחה לשיט כתבים מאתרים שונים כדי לחשוף את הגדרות והמעיינות, ובמידה רבה הייתה אחראית להחלטת בית המשפט לחייב את הורדת המחסומים.

בריכת ימק"א
איתן לשם

גם אם מפלס המים ירד שוב, עשרת המעיינות שנובעים ב"שטח הפרטי" הם נחלת הציבור לפי כל חוק ופסיקת בית משפט – כולל הטרייה ביותר אודות גורל נחל האסי בניר דוד, שקבעה כי מדובר בשטח ציבורי מובהק. כך שהמאבק על גישה ציבורית חופשית לאוצרות הטבע הללו, אמור לקסום לכל מי שפלא פראי והיסטורי קורץ לו. כי מדובר באמת בפלא שהוא בריכה בנויה, המנקזת מי מעיין טהורים, עם דגים בגדלים שונים ונוף מטריף לכנרת.

החוף מדרום לאכסניית ימק"א
איתן לשם
מבט אחר לטבריה. אכסניית ימק"א
איתן לשם

הרשויות אכן מנסות לטפל בגדרות שעל המים (וחלקן ממתינות, מסוכנות, מתחת למים לאחר עליית המפלס) וכמו שחופים רבים בכנרת מצאו את דרכם בחזרה לרשות הציבור דרך איגוד ערים כנרת, ראוי שגם מקורות המים הנפלאים שבמערב האגם הלאומי ימשיכו להיות במוקד העין הציבורית - אך כרגע הגישה הבטוחה אל המעיינות הללו לא מתקיימת.

מאחר שמדובר באתר שרוף מחד ועל כנסייה מגודרת מאידך, הדרך אל המעיינות קשה מאוד ואף מסוכנת. לא מומלץ להגיע אליהם, בוודאי לא עם ילדים. במקום יש גדרות תיל לצד מדרגות מחליקות, והבעלים החוקיים של השטח ממש לא רוצים שתגיעו אליו. אז אל תגיעו. ובכל זאת, במעבר בין המים הקרירים של הבריכה למים החמימים של הכנרת, בקפיצה אחת מעל גדר הבריכה, מתקבלת חוויית טיול חדשה. כזו שנמנעת ממטיילים כדרך שבשגרה, בהרבה יותר מדי אתרי טיול בישראל.

חלון לים כנרת
איתן לשם

הצצה חטופה מעבר לגדרות של הכנסייה הרוסית מגלה מראה מטמטם דעת של בריכות בנויות המכילות מים דוממים. האם בריכה בכלל נחשבת כזו אם אף אחד לא טובל בה? האזור הזה נראה הרבה יותר כמו בסיס צבאי שנועד למנוע מכולם לשים לב לפלא השוכן בתוכו, מאשר אתר תיירות כפי שהוא צריך להיות.

יש הרבה חופים בכנרת. יש הרבה מעיינות ונחלים וחופי ים – אף אחד מהם לא שייך באמת לתובעים בעלות עליו. מחיל הים בעתלית, דרך הכנסיות של צפון הכנרת ועד הקיבוצים של מערבה. המים הנפלאים בארץ הזו שייכים לאף אחד ולכולם. ואת זה מוכיחים במשך הקיץ האחרון אינספור אף-אחדים שהצליחו לטבול בבריכה המושלמת הזו. כי אין כמו טעם המים הגנובים ימתקו על הבוקר. זה מריח כמו... ניצחון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות