מסע לטיראנה, אלבניה: בונקרים בכל פינה, מוזיאון תת-קרקעי ופירמידה ענקית

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע לטיראנה, אלבניה: בונקרים בכל פינה, מוזיאון תת-קרקעי ופירמידה ענקית

לכתבה
טיראנה. רובע בלוקו יואב אלעד

בירת אלבניה רחוקה מלהיות עיר יפה, אבל מאחורי ההזנחה שהוריש לעמו הרודן המנוח הוג'ה אפשר למצוא לא מעט אטרקציות ייחודיות וגם בורקס שלא טעמתם כמוהו

38תגובות

כתבות הטיולים שלי נפתחות בדרך כלל בפרט פיקנטי על היעד הנבחר או בסיפור על פדיחה אישית שקשורה אליו (ורק אלוהים יודע כמה כאלו יש לי). גם במקרה של טיראנה אין לי כוונה לוותר על הפיקנטריה, אבל הפעם דרושה הקדמה להקדמה. טיראנה היא בירתה של אחת המדינות העניות ביותר באירופה, והעובדה הזאת ניכרת בכל פינה בה. היא לא עיר יפה, אלא מקום די מדכא, שחלקו האחד מוזנח לגמרי וחלקו השני מצועצע כל כך, שנדמה שאולי עדיף היה לתת גם לו לשקוע בהזנחה. 

טיראנה
Shutterstock.com

לא חסרים אוצרות בטיראנה, אבל הם נסתרים מהעין. גם אם גיאוגרפית אלבניה היא חלק מאירופה, כשנכנסים אליה נדמה שמגיעים לעולם אחר – מסוגר, מבודד ומטורף שהתפתח מתחת לעיניהן החשדניות של וושינגטון, בייג'ין ומוסקבה. עם זאת, למרות ההזנחה והעוני, יש לא מעט סיבות טובות לבקר בה: מוזיאון מרתק במעבה האדמה, פירמידת בטון עצומה, וינטג' סובייטי בשפע, שפה משונה שנשמעת כמו יללות של חתול, היסטוריה מרתקת והבורקס הטוב ביותר שטעמתם אי פעם, הם רק חלק מהן. 

מבנה עם מזרקה
xiquinhosilva
טיראנה 2022

טיראנה היתה אחד היעדים ששזרתי בעמל רב עם חברי הטוב אפי, במסגרת טיול בכל מדינות הבלקן (אפשר לכנות אותו שביל הרקיה, על שם המשקה הנפוץ באזור). אפי ואני מסתדרים נהדר בטיולים, וחלוקת התפקידים בינינו ברורה: אני מנווט, הוא נוהג, אני מצלם, הוא מצטלם, אני מנהל את הבירוקרטיה של הטיסות והמלונות (כל אחד וסטיותיו), הוא מתעמק בהיסטוריה של היעדים ומספר עליה עד שעיני נעצמות.

טיראנה
Zabotnova Inna / Shutterstock.co
בלוקים סובייטים
יואב אלעד

"את האוטו אתם משאירים בגבול! נקודה! אנחנו לא מבטחים מכוניות באלבניה!" הודיע לנו באופן חד משמעי, סוכן הרכב בזאגרב, בירת קרואטיה, שם התחיל המסע. האזהרות לא גרמו לנו להתרגש פחות מן הביקור באלבניה. חנינו במעבר הגבול בין מונטנגרו לאלבניה ומשם נסענו דרומה במונית שירות. למרות המזגן המקפיא, דרכי העפר המשובשות והריחות העזים שהדיפו יושבי המונית (אפטרשייב זול משולב בניחוח סנדוויץ' מתיקי בית הספר), הצלחנו לישון לא רע עד שהתקרבנו ליעדנו.

טיראנה
Explanders
טיראנה
Explanders

טיראנה היא עיר שאין לה שוליים ולפרבריה אין סוף. לאורך הכביש המוביל אליה שזורים נופים שהזכירו לי מרחבים אורבניים באפריקה – שכונות פחים צבעוניות, מקומיים רבים שצועדים בשולי הכביש ודוכני פירות לצד הדרך. כשהתקרבנו לעיר החלו לצוץ מבני בטון אפורים ועגולים לצד כל בניין, פארק או תחנת אוטובוס. הם הלכו והתרבו והפכו לאלמנט הדומיננטי ביותר בנוף העירוני.

הבונקרים של הוג'ה
Scott Biales DitchTheMap/Shutter

"אה, אלו הבונקרים של הוג'ה. אחד מסימני ההיכר של אלבניה", אמר אפי ונצמד לחלון. "גם פה – הכל מתחיל בשואה". אין לי שמץ של פקפוק בכשרון הרטורי של אפי, אבל אסכם את ההרצאה בכמה שורות. בכל הבלקן תבוסתן של גרמניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה נתפסה כניצחונה של הגבורה הפרטיזנית על כוחות הרשע. שניים ממנהיגי הפרטיזנים, טיטו היוגוסלבי והוג'ה האלבני, הפכו לגיבורים מקומיים. זמן קצר לאחר המלחמה השתלטו שניהם על השלטון ביוגוסלביה ובאלבניה והנהיגו בהן דיקטטורות קומוניסטיות בתמיכת מוסקבה.

ילדים בקצה הרחוב
Monika

סיפור האהבה בין טיטו להוג'ה הסתיים אחרי שנים מעטות, מכיוון שהראשון התקרב למערב בעוד השני נשאר נאמן לסטלין. הוג'ה היה משוכנע שמלחמת העולם השלישית תיפתח בפלישה של המערב לאלבניה והשקיע הון אדיר בבניית מאות אלפי בונקרים. מזכיר לכם משהו? כל בניין מגורים, מרכז מסחרי או מוסד שלטוני צויד בבונקר, על כל צרה שלא תבוא. הפראנויה של הוג'ה הקצינה עם הזמן והוא הפך את אלבניה לישות מבודדת, שעיקר הכנסתה מופנית לביסוס כוחה של המשטרה החשאית ולבניית בונקרים. עם מותו של הוג'ה באמצע שנות השמונים היה באלבניה בונקר אחד לכל ארבעה תושבים. 

רובע בלוקו

מה שהתחיל כתנועה דלילה על הכביש הראשי לטיראנה הפך לפקק ארוך. לפתע נשמעה צווחה מן המושב האחורי: שני ילדים צוענים לא היססו כשראו שחלונות המונית, שעמדה ללא נוע בטור המכוניות הארוך, היו פתוחים. הם הכניסו את פלג גופם העליון למונית וניסו למכור לנוסעים צרור פטרוזיליה. לפי מצבם העגום של הגבעולים, נראה כי הם ממתינים לעסקה שעות רבות. הנהג פעל בקור רוח וסגר את החלון האחורי על ידו של אחד הנערים, שהצליח להימלט ברגע האחרון.

בהמשך הפך פקק התנועה לשוק נייח בין המכוניות: עשרות ילדים צוענים שעמדו ליד המכוניות ניסו למכור לנוסעים צמחי תבלין שונים בשיטה שתוארה לעיל וניצלו מדריסה פעם אחר פעם. הנהגים לא הפסיקו לצפור ומאחת המכוניות בקעה מוזיקת רגאטון בקולי קולות. מסיבה עלומה מוזיקה לטינית מאוד פופולרית באלבניה. במדינה יש מקבילה מקומית למריה קרי, לאנריקה איגלסיאס ואפילו לדייוויד ברוזה.

רובע בלוקו
יואב אלעד
רובע בלוקו
יואב אלעד

בשעה טובה הגענו למרכז טיראנה ויצאנו מהמונית ברציף המרכזי של העיר. ההשוואה לדוחק של יום ראשון בתחנה המרכזית של באר שבע בלתי נמנעת. נמלטנו משם אל "שדרות טיראנה החדשה", הדרך הראשית שמובילה מפרברי העיר הצפוניים לכיכר סקנדרבג (Sheshi Skenderbej) שבמרכז. שדרות טיראנה הן רחוב נעים ולאורכן פזורים בתי קפה, פיצריות ודוכני נרגילה. חזיתות הבתים המפויחות והמתפוררות הן בליל קסום ומסקרן של אדריכלות עותמנית, פשיסטית וסובייטית. זה לא מפתיע, אם זוכרים שבמאות האחרונות היתה אלבניה תחת כיבוש עותמני או איטלקי וכל מעצמה הותירה בה את חותמה. עם המוצ'ילות על גבנו עשינו את הדרך אל המלון ברובע בלוקו (Blluko) בעיר.

אם אלבניה היתה במשך שנים ישות מבודדת בלב אירופה, רובע בלוקו היה מאז ומתמיד נטע זר בלב הבירה. המבנים ברובע נראים שמורים יותר וחזיתותיהם צבעוניות במיוחד. גרפיטי, ציורי ילדים, קשתות שנראה שצוירו על ידי עיוורי צבעים, רישומים מדויקים של גיבורי האומה ותכנים חתרניים – הכל מותר, הכל לגיטימי, העיקר שיהיה צבעוני. התופעה מרתקת, אם כי התוצאה קיטשית וסכרינית למדי. "תראו, הכוונה היתה טובה", אמר לנו פקיד הקבלה כששאלנו למה בחרו לצייר על חזית המלון סוס ורוד עם רגליים מעוותות שנצבעו ברשלנות. "אחרי כל כך הרבה שנים של שלטון קומוניסטי רומס, ראש הממשלה אדי ראמה ביקש להעלות חיוך על פרצופם של התושבים באמצעות שיקום החזיתות. מאחר שהוג'ה שנא אמנות, ראמה החליט להעלות אותה על נס ועודד צביעה לא מבוקרת של בתי העיר האפורים".

כיכר סקנדרבג
Shutterstock.com

הסתובבנו קצת ברובע בלוקו, שמזכיר את שכונת פלורנטין ביום קיץ מהביל – היפסטרים ברחובות, חנויות שמציעות רמקולים ומוצרי אלקטרוניקה תוצרת סין ובתי קפה שמלאים עד אפס מקום גם באמצע יום עבודה. בבטן מקרקרת נכנסנו אל הפיצרייה היחידה שלא היתה גדושה במעשנים. למעשה, המקום היה ריק באופן מחשיד, אבל לא מספיק מחשיד כדי שנמשיך לחפש שולחן ריק במקום אחר. בעל המקום, היפסטר משופם עם משקפיים גדולים, התרגש למראה התיירים שפקדו את הפיצרייה שלו. הוא הציג את עצמו כלואיז ולקח אותנו לשולחן בפינת החדר. התברר שמדובר באיש אשכולות, שעובד ברוח התקופה לבדו. לואיז מנהל את המקום, מבשל, ממלצר ועל הדרך משתף את אורחיו בידיעותיו השופעות בהיסטוריה של אלבניה. "פעם העסקתי פה עובדים, אבל היום אני בקושי מחזיק את עצמי", אמר לואיז.

בונקארט הכניסה
ioanna_alexa/Shutterstock

אני לא נוטה להיות ביקורתי בכל הנוגע לעיצוב תפריטים, אבל זה אחד המזעזעים שראיתי ובה בעת גם אולי האפקטיביים ביותר. לצד כל אחת מהמנות הבשריות הוצגה תמונה של החיה הרלוונטית בבית המטבחיים, רגע לפני שהשיבה את נשמתה לבורא. פה אחד החלטנו להזמין פיצה צמחונית. לצד שם המנה בתפריט אמנם הופיעה תמונה של תנור אבן דמוי משרפה, אולם השתכנענו שלא נשחטה שום חיה כדי להשביענו. לאחר עשרים דקות הוגשה לנו הפיצה, ולואיז שנותר חסר מעש התיישב לידנו.

"לפני שבלוקו הפך למרכז הצבעוני של ההיפסטרים באלבניה, הוא היה מעוז האריסטוקרטיה הקומוניסטית", סיפר בהבעה נוסטלגית. "הכניסה לרובע נאסרה על אלבנים פשוטים ורק לבני האליטה השלטונית והכלכלית הותר להיכנס אליו ובעיקר למקומות הבילוי שבו", הוא הוסיף. בגלגוליה הקודמים, הפיצרייה של לואיז היתה מקום מפגש של ראשי צמרת השלטון במדינה, והוא הכיר את חלקם באופן אישי. נפילת הקומוניזם, לדבריו, לא בישרה את סופן של השנים הרעות באלבניה. המדינה עברה בבת אחת מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק והממשלה עודדה את התושבים להשתתף ב"משחקי פירמידה" שמוטטו לחלוטין את המשק במדינה. בשנות ה-90 שררה אנרכיה מוחלטת ברחובות אלבניה ולואיז שחשש לחייו ולפרנסתו סגר את הפיצרייה. רק בתחילת שנות ה-2000 פתח שוב את המקום. הפיצה, אגב, היתה זולה וטעימה.

המנהרה בדרך לבונקארט
יואב אלעד
הכניסה לבונקארט
יואב אלעד

נפרדנו מלואיז ויצאנו אל העיר המפויחת. חלפנו ממש במקרה ליד ביתו של הרודן הוג'ה. הווילה בבלוקו צנועה למדי ביחס למה שהיינו מצפים ממעונו של שליט אוטוריטרי אכזר. אלמלא עמדה בכניסה אליה קבוצה של תיירים סקוטים, קרוב לוודאי שהיינו חולפים על פניה בלי לשים לב. הצטרפנו באלגנטיות לקבוצה מתוך כוונה להקשיב למדריכה חסרת הסבלנות. שמענו שהבניין סגור למבקרים, אבל דבר בתוכו לא השתנה מאז נאסף הוג'ה אל אבותיו ב-1985. בעבר היה אסור להסתובב במרחק של 300 מטרים מהמבנה, ומי שהעז להפנות את מבטו לעברו הסתכן בחקירה צולבת במרתפי המשטרה החשאית. באותה נקודה פקעה סבלנותה של המדריכה, שהפנתה את מבטה החורך לעברנו ורמזה לנו להמשיך בדרכנו. לאחרונה מדברים על פתיחת ביתו של הוג'ה לקהל הרחב. 

Bunk'Art

את יומנו הראשון באלבניה הקדשנו למנהיג הכל יכול ושמנו פעמינו אל בונקארט (Bunk'art), הבונקר הייעודי של הנהגת המדינה. לא מדובר במקלט מתפורר וחלוד, אלא במפלצת בטון תת-קרקעית שנבנתה בשביל הוג'ה ומלחכי פנכתו. בונקארט ממוקם בלב השכונות המזרחיות של טיראנה והדרך אליו מתפתלת בין שיכוני פועלים אפורים. חלק מהשיכונים חושפים את קרביהם המתפוררים, אך רובם מסתתרים מאחורי שלטי פרסומת צבעוניים שמכסים על סימני הזמן והעגמומיות הבלתי נסבלת של החיים במדינה הענייה.

אחד מהם משך את תשומת לבו של הנהג שהסכים להסיע אותנו. לפתע, אחרי שתיקה ארוכה הוא פתח את פיו לראשונה מאז שנכנסנו לרכב: "זאת ארה איסטרפי! היא מכאן!" אמר והצביע על כרזה ענקית שהציגה אשה בלונדינית עטויה במעיל ורוד. הנהג, שעשה מאמצים עילאיים להפנות את תשומת לבנו מהשיכונים העגמומיים אליה, פתח את חלונות המונית והשמיע בקולי קולות כמה מלהיטיה של הגברת בוורוד. כולם נרקחו לפי אותה נוסחה – פופ לטיני מהוקצע באלבנית, בשילוב של שמות מותגים מערביים בפזמון. תושבי השיכונים העניקו למונית ולאיסטרפי תשומת לב שספק אם הוג'ה עצמו קיבל בימי חייו. בעיצומה של החגיגה עצר הנהג באחד העיקולים. "אני אמתין לכם כאן. זאת הכניסה", אמר והצביע על פתח של מנהרה ארוכה ומוארת בתאורת פלורסנט לבנה. צעדנו לאורכה עד הכניסה למוזיאון.

שדרת המרטירים של האומה
Shutterstock.com

מי שמכיר אותי יודע שאני לא ממהר לקפוץ על כל מוזיאון שנקרה בדרכי. לא אגזים אם אומר שבונקארט הוא מהמוזיאונים המרתקים ביותר שביקרתי בהם. המבנה העצום איכלס את הוג'ה ואת מקורביו בתקופות מתוחות. בתפקידו כמוזיאון הוא דוגמה מוצלחת במיוחד לאיזון עדין ומושכל בין שמירה על האותנטיות של המקום ובין הנגשתו למבקרים. "פנו ימינה והמשיכו עד דלת הבטון משמאל", ציווה עלינו שוטר נמוך קומה בסופה של המנהרה. הלכנו שלוש דקות לאורך חורשה פסטורלית, עד שגילינו ממש במקרה את אותה דלת בטון צנועה, שער אל עולמו הסודי והמפואר של הוג'ה.

בין חללי הבונקר מקשרים מסדרונות צרים וארוכים, שמופרדים לאגפים בדלתות בטון כבדות. המעבר במסדרונות הקלסטרופוביים מכניס את המבקרים להווייתו רווית הפרנויות של הוג'ה, כשברקע נשמעים ללא הפסק קולות מהווי הבונקר, כמו טפטוף מים מתמשך, נקישות מגפיים קולניות, צלילי סירנות ורחשים לא ברורים ממכשירי קשר. למעונו המצועצע להחריד של הוג'ה נכנסים מאחד מהמסדרונות. חפציו האישיים של הרודן מוצגים כאילו רק אתמול עוד ביקר במקום ונזף בעוזריו. חדריהם של אנשי המטכ"ל משמשים כיום כחללי תצוגה עם מוצגים מקוריים, כמו תוכניות אדריכליות להרחבת הבונקר, כרזות תעמולה לבתי ספר ומסכות גז מסוגים שונים. בכל אחד מהם מושמעים צלילים שונים על רקע קולותיה של הפראנויה מהמסדרון.

המוזיאון הלאומי להיסטוריה
יואב אלעד

אי אפשר להפריד את סיפורה של אלבניה מן האופן שבו ניהל הוג'ה את המדינה. המסדרונות מתרחבים לגרמי מדרגות שמשמשים להקרנת שידורי טלוויזיה מתקופת השלטון הקומוניסטי ולמיצגי וידיאו ארט של אמנות אלבנית עכשווית. המיצגים נמשכים על פני קומות הבונקר הגבוהות והם מנצלים היטב את חללי המסדרונות הצרים. התפר בין התיעוד ההיסטורי ובין הפרשנות האמנותית אינו חד משמעי, ולא במקרה. כשם שנכנסנו אל הבונקר "בטעות", כך גם היציאה תפסה אותנו לא מוכנים ובבת אחת מצאנו את עצמנו מסתנוורים מן השמש מאחורי דלת בטון חורקת. שוב חלפנו על פני אותה מנהרת פלורסנט שבסופה המתינו לנו נהג המונית וצלילי הזמרת בוורוד.

כיכר סקנדרבג
badahos / Shutterstock.com

הערה חשובה על בלוקארט שנשמעת כמו המלצה לחומוסייה באבו-גוש: הבונקארט שנמצא בפאתי העיר הוא המקורי ואליו מומלץ להגיע. למה אני אומר את זה? לאחרונה נפתח בונקארט חדש, תיירותי וממוסחר במרכז העיר ולפי הדיווחים שהגיעו משם הוא מאכזב מאוד.

מתחם השוק

למחרת השכמנו קום. ביקור חטוף בחדר האוכל הסגפני של המלון לא הותיר לנו ברירה ויצאנו לרחוב כדי למלא את כרסנו. דוכן צנוע ממול הציע לנו בדיוק מה שהיינו צריכים באותו רגע: יוגורט טורקי, פיתה טרייה עם ממרח דמוי תרד וקפה שחור בכוס של נגדים. אחרי ששבענו שמנו פעמינו אל כיכר סקנדרבג שבמרכז העיר, דרך שדרת המרטירים של האומה (Bulevardi Deshmoret e Kombit).

טיראנה
יואב אלעד

הכיכר תוכננה על ידי שלושה מאדריכלי הבית של מוסוליני בשנות ה-40 של המאה ה-20. תודה לאל שרוב הרעיונות המטורפים של מוסוליני וחבר מרעיו היו תיאורטיים בלבד, אבל אלו שכן יצאו לפועל, כמו כיכר סקנדרבג (וציר הגישה מהטיבר לוותיקן שברומא) לוו בהריסה שיטתית של מבנים היסטוריים. התוצאה: כיכר רחבת ידיים, חשופה לרוחות בחורף ולשמש קופחת בקיץ, במרכזה הצפוף של טיראנה.

במרכז הכיכר פסלו של סקנדרבג, גיבור מקומי שלחם בעות'מנים והספיק להמיר את דתו ארבע פעמים לפני שמת ממלריה. סביב הכיכר יש מבנים היסטוריים מתקופות שונות – מסגדים, כנסיות, מוזיאונים, מבנים היסטוריים ולא מעט בונקרים מתפוררים. למעשה, סביב הכיכר מרוכזות מרבית האטרקציות של מרכז טיראנה.

המבנה האיקוני ביותר סביב הכיכר הוא המוזיאון הלאומי להיסטוריה (National Museum of History). בתור חובב של אדריכלות סובייטית ברוטליסטית לא יכולתי להתעלם מהחזית המרשימה של המוזיאון. במקרה או שלא, החזית הסימטרית שלו מזכירה דגם מוגדל, מורחב ומוגבה של חדר אוכל באחד הקיבוצים. מעל הכניסה למבנה מוצג פסיפס ענק וצבעוני עם דמויות מההיסטוריה האלבנית, החל בעת הקדומה ועד לתקופה הקומוניסטית. המוזיאון עצמו מרשים הרבה פחות, ולמי שזמנו קצר אמליץ להסתפק במבט על החזית ועל לובי הכניסה.

כמה מטרים משם ניצב מסגד אטהם ביי (Etham Beut) עם מגדל השעון שניצב לצדו ומשקיף על העיר כולה. כמו כל דבר בטיראנה, גם זה מבנה משונה וייחודי. חלל המסגד גבוה ורחב מספיק כדי לאפשר למתפללים לכרוע במרכז האולם וכדי לקיים שיעור דת באחת מפינותיו. לולא היה מדובר במסגד, הייתי מנחש ששיעור הדת שהתנהל במקום הוא מפגש הידברות מהסוג שמקיימים בכיכר הבימה אחת לכמה שנים. את השיעור העביר סבא מחויך עם זקן ארוך ולבן על גבי אייפד ששרד בדרך נס נפילות ואסונות אחרים. מולו הצטופפו כעשרה בני נוער משני המינים והקשיבו בתשומת לב לשיעור. "בוא תראה מה מצויר על הקיר!" קרא אפי. אני מכיר אותו לא מאתמול ובכל זאת התקשיתי להאמין שזו הדרך האלגנטית ביותר שמצא למשוך את תשומת לבי ולמנוע ממני להתקרב לקבוצה ולהביך את שנינו. 

מסגד אטהם ביי
יואב אלעד

אם הקהל המעורב והמופתי הטכנולוגי הפתיעו, חכו עד שתשמעו על הרישומים שעל הקירות. קירות האולם ותקרתו מעוטרים באיורים צבעוניים ומפורטים של בעלי חיים, עצים, פירות וגיבורים מקומיים. זה המסגד הפעיל היחיד שבו ראיתי עיטורים כאלה. "המדינה הזאת היתה חילונית מאז ומתמיד והמסגד הזה הוא דוגמה לכך", עדכן אפי. מסתבר שהמסגד נסגר לאחר המהפכה הקומוניסטית, אבל לא נהרס כמו רבים אחרים. המסגד נפתח שוב אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי וכיום הוא משמש את האוכלוסייה המוסלמית בעיר.

סביב הכיכר ישנן דוגמאות רבות נוספות לאדריכלות עות'מנית, פשיסטית וקומוניסטית (השילוש הקדוש של אלבניה). בניין האופרה ובניין העירייה הם דוגמאות טובות, אבל לא התעכבנו ומיהרנו לשוק המרכזי. מתחם השוק שופץ לפני שנים אחדות ומאז הוא נקרא Pazari I Ri, כלומר, "השוק החדש". משום מה ציפינו למצוא במקום שורות ארוכות של דוכנים צבעוניים המציעים למכירה אוכל רחוב בלקני. דוכנים כאלה לא ממש מצאנו, אבל כן גילינו שזיתים יכולים לבוא ב-50 גוונים של ירוק ושיש הבדל תהומי בין זן אחד למשנהו. כמעט כל דוכן מציע למכירה זיתים בגדלים שונים ובסקאלה רחבה של מרקמים וטעמים. בתור ישראלים טובים נענינו לכל הצעות הטעימה.

לצד דוכני הזיתים הוצעו למכירה סוגים שונים של בוריקות (בורקס מהבלקן). עלתה במוחי המחשבה המטופשת להסתפק בריחות ולוותר על הקלוריות, אבל נכנעתי לפחמימות ומצאתי את עצמי מתמוגג מבוריקות עם גבינה, תרד, בשר קצוץ, קינמון, צנוברים ועוד. בצדו השני של השוק נמכרות ענתיקות קומוניסטיות מהסוג שאפשר למצוא בכל שוק פשפשים מזרח אירופי: כובעי צמר עם תג סובייטי, מטבעות ישנים וכוסיות וודקה של הצבא האדום. יש שם גם חפצים ייחודיים מייד אין אלבניה. עשרות השנים שבהן המדינה היתה מבודדת לחלוטין הביאו לעולם טלפונים עם שפורפרות מגושמות במיוחד, מקלטי רדיו בצבע כתום זרחני, מסכות גז דמויות ראש נמלה ומפת עולם מעוותת לחלוטין.

לאחר שהשמש שקעה חזרנו לרובע בלוקו וגילינו שתושבי טיראנה נוהרים אליו בהמוניהם כשהעיר מכבה את מנורות הרחוב. בבלוקו הפעילות נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה ואפשר לסמוך על המקומיים שלא יחתכו הביתה לפניכם. בהמלצת חבר יצאנו אל הפאב שבקומה העליונה של בניין City Tower. הנוף שנשקף מן הפאב המסתובב משובב נפש ורק בשבילו כדאי לעלות לגג, אבל מומלץ גם לשבת במקום לכמה משקאות איכותיים במחירי רצפה. חזרנו למלון קצת אחרי חצות וגילינו שבתי הקפה, הפאבים וספסלי הנרגילות מלאים לגמרי.

יומנו השלישי והאחרון בבירת אלבניה נפתח שוב בדוכן שמתחת למלון. משם המשכנו אל הפירמידה של טיראנה (The Pyramid of Tirana). מדובר במפלצת בטון אדירה, יצירת פאר סובייטית שתוכננה בשנות ה-80 על ידי בתו של הוג'ה. המבנה הוקם כמוזיאון המתאר את מורשתו המפוארת של הוג'ה, שהיה אחראי לבידודה ההרמטי של אלבניה. הוג'ה מת זמן קצר לאחר חנוכת המוזיאון, שפעל שלוש שנים בלבד עד לנפילת הקומוניזם. לאחר הסגירה הוא ננטש, נבזז ונותר נתון לחסדיהם של מחוסרי בית, אמני גרפיטי ושיכורים. היום המבנה משמש בעיקר תיירים וחובבי אדריכלות ברוטליסטית, שעורכים תחרויות ריצה במעלה הפירמידה עד שפחד הגבהים מכריע אותם וגורם להם לחזור מטה אל הרחבה המרכזית. הפנינה המודרניסטית הזו צפויה להיהרס בשנים הקרובות לטובה מרכז מדע ומחשבים שבו ילמדו ילדי טיראנה (בתכנון משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV).

הפרמידה של טיראנה
יואב אלעד
הפרמידה של טיראנה
יואב אלעד

בהמשך היום חזרנו לשוק כדי לקנות כמה מתנות הביתה. אחרי שמילאנו את תרמילינו במזכרות משונות חזרנו אל התחנה המרכזית הישנה. מונית השירות אל פרישטינה, בירת קוסובו והיעד הבא בשביל הרקיה, המתינה באחד הרציפים. השתחלנו בין המוכרים הצוענים אל המושב הקדמי וכשהמונית התמלאה יצאנו לדרך. בצאתנו מן העיר עברנו בדרך פתלתלה שלאורכה כמה בונקרים קטנים. מתוך אחד הבונקרים יצא זוג אלבנים סמוק. שאלתי את הנהג אם הוא מבין מה יש לאנשים לחפש בשעה כזאת בבונקר נידח מחוץ לטיראנה. הוא חייך ואמר באנגלית שבורה: "אמריקאים מבלים במושב האחורי של מכוניתם ואלבנים מבלים בבונקרים של הוג'ה". הלוואי שגם אנחנו ננצל ביום מן הימים את הבטונדות הממוגנות ואת המרחבים המוגנים שמכערים את נוף הארץ לצרכים כאלה.

איך להגיע?

שורות אלו נכתבות בעיצומה של סערת הקורונה שהפכה סדרי עולם וגם את עולם התיירות והתעופה. נכון לתקופה הפרה-קורונית חברת ישראייר הפעילה טיסות ישירות מנתב"ג לטיראנה ותחדש טיסותיה באפריל הקרוב, עם בוא הפסח.

כאמור, טיולנו באלבניה היה חלק ממסע בבלקן והגענו אליה ממונטנגרו. לטיראנה אפשר להגיע גם מנמלי תעופה שונים באירופה. מומלץ לחפש טיסות זולות דרך איסטנבול, אתונה, וינה ומילאנו. אפשר גם לנסוע לטיראנה בתחבורה ציבורית מאחת המדינות השכנות: יוון, צפון מקדוניה, קוסובו ומונטנגרו.

וכמה מילים על קורונה

קצב ההתפשטות של הקורונה באלבניה יורד בהדרגה וההגבלות החמורות שהוטלו על תושבי המדינה ועל המבקרים בה ברובן. הגבולות האוויריים והיבשתיים פתוחים לגמרי והמבקרים באלבניה לא נדרשים לבידוד עם כניסתם אליה או לבדיקות PCR. בתי העסק פתוחים כרגיל, אולם נדרשת עטיית מסיכה במקומות סגורים. ההנחיות משתנות לעתים קרובות ומומלץ לעקוב אחרי ההוראות העדכניות טרם ביקורכם במדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות