האיים האזוריים: בריחה קטנה לגן עדן ירוק בלב האוקיינוס האטלנטי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיים האזוריים: בריחה קטנה לגן עדן ירוק בלב האוקיינוס האטלנטי

לכתבה
האי סאו מיגל OneOfTheseDays83 / Shutterstock

בין קנדה במערב, איסלנד בצפון, פורטוגל במזרח ומרוקו בדרום: האיים האזוריים שנחשבים הוואי של האוקיינוס האטלנטי, מחכים במרחק של שבע שעות טיסה מישראל. יואב אלעד יצא לטיול בסאו מיגל, גדול האיים בקבוצה וחזר מאוהב

63תגובות

אני לא יודע כמה מכם יוכלו להזדהות עם התחושה שגיליתם ליד הבית מקום חדש ומרגש שאף אחד לא שם לב אליו. ככה הרגשתי למשל כשגיליתי את הירידה מצובה לעמק האלה בגיל צעיר. מה רבה היתה האכזבה לגלות כמה חודשים אחרי זה שספי בן יוסף הכיר לכולם את המקום הזה בשידור טלוויזיוני. דין הירידה מצובה אינו כדין האיים האזוריים. זה בסדר גמור שהאוצר הזה שחבוי בין אירופה, אפריקה ואמריקה יישאר מחוץ למוקדי התיירות העולמית.

על מנת למצוא את האיים האזוריים פתחו את מפת העולם ונסו לחפש את נקודת המפגש בלב האוקיינוס האטלנטי בין קנדה במערב, איסלנד בצפון, פורטוגל במזרח ומרוקו בדרום. בין הכחול האינסופי מסתתרות כמה נקודות זעירות צבועות ירוק. מצאתם? אבדתם במצולות? גיליתם את אטלנטיס? זה בדיוק שם, האיים שנחשבים הוואי של האוקיינוס האטלנטי מחכים במרחק של שבע שעות טיסה מישראל.

נחזור רגע לאחור. הקיץ של השנה שעברה עמד בסימן לילות לבנים, לאחר שכל הנסיונות היצירתיים להירדם העלו חרס. באחד מאותם הלילות מצאתי את עצמי גולש בגוגל מפות בניסיון נואש להתיש את עצמי ולשקוע בשינה, אולם המסע ברחבי העולם בין יעדים שכוחי אל רק העיר אותי. ממש במקרה חלף מבטי על פני תשעה איים ירוקים בלב האוקיינוס האטלנטי.

סאו מיגל
Bruno Ismael Silva Alves / Shutt

חודשיים מאוחר יותר הגיעה כבר הנסיעה הראשונה לשם. טיסת הבוקר מפורטו שבפורטוגל אל האי סאו מיגל היתה כמעט ריקה מאדם. עשרים אנשים לכל היותר - כמה נזירות מחויכות, שלושה צלמים ומשלחת סיוע של האו"ם. הדיילות החינניות שנותרו חסרות מעש ישבו בירכתי המטוס, צחקקו בקול ורוקנו את מלאי הוויסקי. "חזרנו לימי המושב האחורי בטיולים השנתיים", אמרתי לעצמי. התלמידה המקובלת ביותר בכיתה, דיילת חיננית שנראית כמו אחותה האובדת של מיקי קם, עברה לשבת לידי. "רק משוגעים מגיעים לכאן בספטמבר-אוקטובר" אמרה והביטה אל האופק מהחלון.

האי סאו מיגל

חודשי החגים בארץ אינם שיא העונה לביקור באיים. ההוריקנים ההרסניים שמחריבים מדי שנה ערים שלמות בדרום ארצות הברית "מתבשלים" במרכז האוקיינוס לפני שהם ממשיכים מערבה ליבשת אמריקה. אחד מהם שעתיד היה לזרוע הרס בקובה כמה ימים מאוחר יותר הוריד כמויות אדירות של משקעים באיים ופגע בתשתיות. 

לאחר שעתיים של מרחב כחול אינסופי התגלה באופק אי ירוק שהלך והתקרב. שדה התעופה המרכזי של האיים האזוריים ממוקם על רצועה צרה בין האוקיינוס ובין צוק גבוה שממנו ניבטים בתי פונטה דלגדה, בירתם המנומנמת של האיים האזוריים והעיר הגדולה ביותר באי סאו מיגל. לרוב אני מפגין אדישות אל מול המראות ונחיתות מטלטלות, אבל הפעם הרגשתי שהסיכון לצלול במימי האוקיינוס או להתנגש בצוקים הגעשיים הופך לממשי. כל זה לא ממש הזיז למישהו מנוסעי המטוס. בזמן הנחיתה הבחנתי במחזה הזוי: צלמים עמדו בקצה הצוק שמשקיף על שדה התעופה וצילמו בנחת את הנחיתה שלנו. "כל יום הם ממתינים לנו פה", אמרה דיילת אחרת. "גם כשמזג האוויר מבריח את התיירים, אפשר לסמוך על ה-Planespotters שיבקרו באי לאורך כל השנה". בהמשך התברר שהצוק הוא יעד מוכר באירופה עבור Planespotters, צלמים שתחביבם לעקוב באובססיביות אחר מטוסים בנתיבי תעופה בינלאומיים. 

סאו מיגל
ArjaKo's / Shutterstock.com

שדה התעופה של פונטה דלגדה הוא אחד משדות התעופה הקטנים שראיתי מימיי. בתקופה זו של השנה נוחתים בשדה מספר מצומצם של טיסות מדי יום ונדמה היה שכולם עובדים בהילוך נמוך (כלומר, מנומנמים ו/או מבוסמים) כדי לאגור כוחות לקראת הפתיחה המחודשת באביב.

תכננתי את הטיול לפרטים: השבוע הראשון הוקדש לאי הגדול, סאו מיגל, והשני לאיים קטנים יותר במערב. לנציגי SATA, חברת נתיבי התעופה של האיים האזוריים, בשדה התעופה היו תכניות אחרות - הסופה הגדולה אמנם נעה מערבה אל אמריקה, אולם שובליה עדיין ממטירים גשמים רבים באיי המערב והטיסות אליהם בוטלו. "יש אפשרות להגיע אל האיים המערביים באניות?" שאלתי בתמימות. "במזג האוויר הזה רק משוגעים יפליגו אליהם", נעניתי. משוגע ככל שאהיה, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, להסתפק בסאו מיגל ולשוב אל אירופה לאחר חמישה ימים.

סאו מיגל
Niek Goossen / Shutterstock.com

האי סאו מיגל גדול בשטחו רק במעט מים המלח. אורכו כ-90 קילומטרים ורוחבו כ-16 בלבד. במרחק של כמה דקות בודדות שזורים מוקדי עניין רבים - הרים תלולים, יערות גשם שנושקים לקו האוקיינוס, סלעי בזלת ענקיים, נהרות שוצפים, מעיינות תרמיים וגייזרים רותחים. יש גם מלונות נטושים, מטבח פויקה מקומי, תירס מתקתק שמתבשל בהתפרצויות געשיות מתחת לאדמה ודיאלקט משונה של פורטוגזית במבטא צרפתי, שגורם לכולם להישמע מצוננים כל הזמן.

במונית בדרך לפונטה דלגדה הסביר הנהג שהאי נכבש בעבר על ידי אימפריות רבות שהטביעו חותמן על התרבות המקומית. אף על פי שהאיים הם כיום חלק בלתי נפרד מפורטוגל, ההשפעות על התרבות והשפה ניכרות עד היום. "הדיאלקט המצונן", להגדרתו, הוא תוצר של שנים ארוכות תחת שלטון צרפתי.

פונטה דלגדה היא עיר נעימה ודלת אטרקציות שהיתרון הגדול שלה הוא מיקומה במרכז האי. את האכסנייה שבה ישנתי בחרתי בדרך בריאה והגיונית – מראהו האטרקטיבי של בעל המלון. הוא חיכה בכניסה לאכסנייה, יפה תואר ומסביר פנים. עד מהרה התברר הקאץ' – את המקום הוא ניהל יחד עם אשתו והחדר היחיד במקום למטייל בודד (כך הוא קרא לי) נמצא בעליית גג שהטיפוס אליה עם סולם. החדרים האחרים נתפסו על ידי תיירים פולנים שהביקור בתקופת השפל קסם להם לאור המחירים הנמוכים.

בתקופה זו של השנה מתעוררת העיירה המנומנמת משנתה אחת לשבוע ולובשת חג כשבנמל עוגנת ספינת תענוגות שעושה דרכה לאירופה מהאיים הקריביים. מאות התיירים ואנשי הצוות שוטפים את העיר למשך מספר שעות ונעלמים. לקראת העגינה בנמל נשטפים רחובות העיר והכנסיות מתקשטות בקדוש מקומי כלשהו שלקראתו נערך פסטיבל דתי באותה העת, כאילו כבדרך המקרה.

פונטה דלגדה
Ingus Kruklitis / Shutterstock

את פלישת הגרינגואים אל האי ניצלתי כדי להשתתף בתצפית אחר לוויתנים הרחק מן העיר. השייט עלה 50 יורו ונמשך כשלוש שעות שבמהלכן הופנתה תשומת לבי יותר לשמירה על שיווי המשקל ולהרגעת קיבתי ופחות לשלושת הלוויתנים שהגיחו מן המעמקים למשך מספר שניות. "הם מעדיפים להישאר בעומק כשמזג האוויר סוער" אמר קברניט הספינה. למה לעזאזל בחרתי לצפות בהם כמה ימים אחרי הסופה הגדולה, תהיתי ביני לבין עצמי. בשורה התחתונה ורמז לעצמי, לצאת לתצפית לוויתנים רק כשהים רגוע.

רחובות פונטה דלגדה בלילה
יואב אלעד

חזרנו אל הנמל לקראת הערב בתזמון מושלם עם נסיגת התיירים מן העיר. העיר שבה לנמנם, ודווקא אז קסמה התגלה. חזיתות הבזלת השחורה וטיח המבנים במרכז העיר מקבלים נופך שונה כשפנסי הרחוב מאירים אותם, ולסמטאות הצרות במרכז יש מקצב ייחודי שאינו דומה לערים מערביות אחרות.

פונטה דלגדה
FMB / Shutterstock.com
דרך מפותלת
יואב אלעד

את היום השני באי הקדשתי לחלקו המערבי. עם היציאה מפונטה דלגדה מתפתלת הדרך בין הרים גבוהים ואגמים צלולים. תודה לאל שהתעקשתי על רכב אוטומטי כי ודאי הייתי מקיז דם וקללות אינסוף לו הייתי צריך להתענות פה עם הילוכים. עשרים דקות מאוחר יותר הגעתי לחניון של מירדורו דה בוקה דו אינפרנו (Miradouro da Boca do Inferno). התצפית המרשימה שנמצאת במרחק שלושים דקות הליכה מן החניון היא אחד המקומות המתוירים באי והומלץ לי להגיע למקום מוקדם בבוקר כדי להימנע מהעומס גם בעונת השפל. למרות האזהרות הקדימו אותי קבוצת תיירים נמרצת מפולין (כן, שוב הם) ששמה פעמיה אל עבר התצפית. לאחר הליכה בת חמש דקות בשמש החמימה, עטף אותנו ענן נמוך וסמיך. רחש הציפורים התחלף בצווחות בפולנית לאחר שהתיירים איבדו קשר עין עם חבריהם שעמדו מטרים ספורים מהם.

תשקיף לסטה סידאדש (Sete Cidades)
יואב אלעד
שני האגמים בצבעים שונים
יואב אלעד

לאחר מספר דקות הענן התפזר כלא היה ונגלה לעינינו באחת מראה עוצר נשימה של עולם ומלואו בתוך לוע כבוי של הר געש אדיר ממדים. בלב הלוע ממוקמת העיירה סטה סידאדש (Sete Cidades) מוקפת בשני אגמים, האחד ירקרק והשני כחול. ההבדל בצבעים נובע מהרכב המינרלים שבתוכם, אולם ישנן אגדות רבות על המקור לשוני. בדרך חזרה לחניון הכיר לי הנהג של הפולנים את מי שהפך לחברי הטוב ביותר במהלך השבוע באי – אתר חביב בשם Azores Cams בו מוצגים שידורים חיים ממצלמות הפרוסות ברחבי האיים ומציגות את מצב העננות באזור.

מירדורו דה בוקה דו אינפרנו (Miradouro da Boca do Inferno)
Pieterpb / Shutterstock.com

לדבריו, השימוש באתר הפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מתכנון התנועה באיים עבור התושבים, בדיוק כמו שאנחנו מחוברים תוכנת הניווט. "במציאות שבה ארבע העונות עשויות להתחלף מספר פעמים במהלך יממה אחת, אין לנו ברירה אלא לעקוב באופן צמוד אחרי תחזית מזג האוויר", אמר הנהג תוך כדי שהוא מאיץ בצוות הפולני לשוב לאוטובוס.

נפרדנו לשלום והמשכתי אל מלון מונטה פאלאס (Monte Palace) בצדו השני של לוע הר הגעש. המבנה העצום נבנה בשנות ה-70, פשט את הרגל, נקנה בשנית לאחר כעשור, פשט את הרגל שוב ומאז ננטש. מדובר באחד ממבני המלונות הגדולים בעולם שננטשו וכיום אמני גרפיטי שונים מציגים על קירותיו הרעועים את יצירותיהם. בכניסה למלון שלט ענק "השיטוט במתחם מסוכן ואסור בתכלית". דילגתי בקלילות מעל השלט, כמו רבים לפני, השתחלתי דרך פרצה בגדר ונכנסתי פנימה. חיבתי למפלצות בטון נטושות גוברת בקלות על החשש מהסגת גבול.

מדרגות המלון מונטה פאלאס
יואב אלעד
מלון מונטה פאלאס (Monte Palace
יואב אלעד

בית המלון הוא גן עדן לחובבי אדריכלות, היסטוריה וחטטנות בחייהם של אחרים. לצד ציורי הקיר המרשימים בלובי המלון הנטוש, ניצבים על כרעי תרנוגלת אלמנטים דקורטיביים וגרמי מדרגות מתפוררים שנדמה כי לא ישרדו סופה נוספת באי. על הרצפה מסמכים אישיים של בעלי הזכויות במלון ותכתובות בין כונסי נכסים וגופים משפטיים. חדרי המלון הנטושים צופים אל לוע הר הגעש וקירותיהם עוטרו בקללות עסיסיות וציטוטים משירים נשכחים באנגלית ובפורטוגזית. יצאתי מן המלון והמשכתי מערבה, נרגש מן המפלצת הנטושה ולא פחות מן העובדה שמצאתי נקודה אחת באי ללא תיירים פולנים.

אל דאגה, הפולנים חזרו אל חיי כמה קילומטרים משם במעיינות מוסטריוס (Mosterios), על חופו המערבי של האי. לאורך רצועת החוף סלעי בזלת אדירים וביניהם מעיינות תרמיים במרחק מטרים ספורים מהאוקיינוס הקפוא. תוך מספר דקות מצאתי את עצמי נדחק בין מבקרים אחרים על סלעי הבזלת החמימים. השהייה במים לוהטים כמה מטרים מהים הפתוח היא ייחודית ויוצאת דופן. לאחר חצי שעה של קפיצות בין הבריכות הלוהטות, שינה עורי את גווניו מלבן מת לוורוד מבושל. לפתע הרגשתי תכונה משונה במקום. מבלי לומר מילה וללא אזהרה מראש עזבו ההמונים, ורודי העור כמוני, את הבריכות. גלי האוקיינוס התחזקו באחת והציפו את המעיינות התרמיים.

מדריך מקומי הסביר לי שפעמיים ביום בזמן הגאות חודרים מי האוקיינוס אל המעיינות התרמיים, מקררים אותם והופכים אותם תוך זמן קצר ממרק גופרית מהביל לבריכת מלח מקפיאה. מראה הבריכות הנשטפות במימי האוקיינוס עוצר נשימה. בסמוך למעיינות נמצאת העיירה מוסטריוס ובה מסעדות דגים רבות, כיאה לעיר על החוף. רבים ממליצים לצאת לשייט הלוויתנים דווקא מעיירה זו שכן הסיכויים למפגשים עם יונקי הענק הימיים באזור זה גבוהים יותר. בשל הלו"ז הצפוף, ובעיקר כדי לא לפגוע עוד במערכת היחסים המעורערת עם קיבתי מאז השיט הקודם, ויתרתי בגאון. אל פונטה דלגדה חזרתי הפעם דרך המקטע הדרום מערבי של הכביש שמקיף את האי.

מעיינות מוסטריוס (Mosterios) על חופו המערבי של האי
יואב אלעד

למחרת יצאתי לדרך מוקדם והפעם אל חופיו הצפוניים של האי דרך אגם דו פוגו (Lagoa do Fogo). הנסיעה אל האגם רצופה בשדות ירוקים שבהם רועים פרות וחזירים. לאחר נסיעה של שעה, בין עדרים מדושנים, צץ במפתיע מתוך האחו אגם דו פוגו הצלול. מוקד העניין במקום אינו האגם היפהפה או הופעתו הבלתי צפויה, אלא עשרות הגייזרים שמקיפים אותו. מרחוק הם נראים כמו עמודי עשן תמירים, אולם כשתתקרבו אליהם תחושו בריחות גופרית חזקים וברעשי בעבוע. בכל כמה דקות מתפרצים הגייזרים לגובה של כמה מטרים.

אגם דו פוגו (Lagoa do Fogo)
יואב אלעד

מראה עמודי העשן לצד האגם הצלול יפהפה ונראה כאילו נלקח דווקא מאיסלנד בתוספת תפאורה של יערות גשם אינסופיים ולחות מהבילה. המים במקום קפואים ולמעט אסופת כלבי שמירה מקומיים שהתרחצו באגם באופן חופשי, המקום היה ריק לחלוטין. היעד הבא, שדות התה של גוראנה (Gorreana), נמצא במרחק של עשרים דקות נסיעה בלבד מאגם דו פוגו. מדובר בשדות התה היחידים באירופה (מזג האוויר ביבשת עצמה אינו מתאים לגידול תה) והמקום שבו ידם של יתושים טורדניים על העליונה. מומלץ בחום להצטייד ולהימרח בתכשיר נגד יתושים לפני הביקור באתר.

שדות התה של גוראנה (Gorreana)
יואב אלעד

בכניסה לאתר מרכז מבקרים שהכניסה אליו אינה זולה ודי מיותרת ("תה טוב לכאבי גרון", "התה מופק מצמחים" ועוד פניני חכמה שכאלה). גולת הכותרת במקום היא שדות התה האינסופיים, בהם ניתן לשוטט באופן חופשי. אני שהגעתי ללא הכנה מראש נאבקתי בגבורה ביתושים עד שכוחותי לא עמדו לי ושבתי אל מרכז המבקרים עקוץ מכף רגל ועד ראש.

שדות התה של פורטוגל
יואב אלעד

המשכתי לאורך חופו הצפוני של האי עד שהגעתי לעיירה לומבה דה מאיה (Lomba da maia) ובה מסעדת O Cardeirinho המפורסמת. המסעדה משקיפה על מפל קטנטן במרכז כפר שמוקף ביערות עבותים. במסעדה מוגשים מיטב להיטי המטבח המקומי – החל בדגים מעושנים ובגבינות ביתיות וכלה במנת הדגל קוזידו, Cuzido, תבשיל בשר שמתבשל במהלך הלילה במיימי הגייזרים הרותחים מתחת לאדמה. אין לי מושג מה עושה הגייזר לבשר, אבל אני יכול לומר שמעולם לא נתקלתי בנתחים כל כך רכים וטעימים. מומלץ מאוד להזמין מקום מראש במקום גם בעונת השפל.

עיירה יוצאת דופן בשם ראבו דה פאישה
יואב אלעד
ראבו דה פאישה (Rabo de Peixe)
יואב אלעד

בדרכי חזרה מערבה שמח וטוב לב עברתי דרך עיירה יוצאת דופן בשם ראבו דה פאישה (Rabo de Peixe). האמת היא שמדובר באחד המקומות המשונים והמפתיעים שנתקלתי בהם. מבני העיירה נבנו בצפיפות וחזיתותיהם נצבעו בגוונים עזים. האוכלוסייה המקומית דתית במיוחד, ובכניסה לכל אחד מן הבתים ארון זכוכית ובו פסלים של קדושים נוצרים ותשמישי קדושה צבעוניים אחרים. אף על פי שלא היה מדובר ביום חופש או בסוף שבוע, הרחוב המה "פרלמנטים" שונים ומשונים – אחד של נשים מבוגרות, שני של עובדי הנמל והיה גם שלישי של ילדים ששרו בקולי קולות עם איזה סבא במרכז. באותו הערב ישבתי על בירה עם בחור מקומי שסיפר את מה שגורמים רשמיים בפורטוגל מנסים להסתיר. "הסיפור של העיירה המנומנמת הזו די טרגי", כך הוא סיפר והוסיף "עד לפני עשרים שנה היה מדובר בעוד כפר דייגים עני ועלוב שרוב תושבי האי כלל לא ידעו על קיומו".

יואב אלעד אוכל תירס
יואב אלעד

בבוקר ה-7 ביוני 2001 נסחפה אל חופי העיירה יאכטה נטושה ובה חצי טון קוקאין מוונצואלה. עד שהמשטרה הגיעה למקום הספיקו תושבי העיירה לבזוז את היאכטה ולהסתיר את שקי הקוקאין בבתיהם. וכך, הכפר העני הפך בין לילה לבירת הסמים של פורטוגל כולה. תושבי הכפר לא ידעו עד כמה יקר ערך האוצר שנפל בחיקם ומכרו אותו במחירי רצפה. עד מהרה פשטו על העיירה בכירי עולם הפשע והמקום הפך לגיהינום עלי אדמות. למזלם של התושבים, אזל מלאי הקוקאין עד מהרה ותוך שנים בודדות היא חזרה להיות מקום עני ושלו עם אחוזי אבטלה גבוהים במיוחד. לא מצאתי בעיירה מסעדות טובות או רצועת חוף מזמינה, אבל אמליץ בחום לשוטט בין הבתים הצבעוניים, להידחף בנימוס לאחד ה"פרלמנטים" ולשמוע על האירועים ממקור ראשון.

פארק טרה נוסטרה (Terra Nostra)
יואב אלעד

את היום השלישי לקחתי לאט. קמתי מוקדם בבוקר ואפילו הספקתי לחטוף משהו לאכול עם הפולנים. קפה מקומי (מצוין), סוג של איקרה על טוסטונים (גם נהדר) וחביתת ירק מחפירה אחת. הם רצו להצטרף אלי אבל הידסתי החוצה בשקט ותוך דקות מצאתי את עצמי על הכביש המהיר. הפעם אל מרכז האי. הדרך מעלה מרצועת החוף מתפתלת בין ההרים, ומזג האוויר השמשי השתנה באחת לערפל כבד שהגביל את טווח הראייה למטרים ספורים. את המשך הדרך העברתי בזחילה איטית בכביש הצר אחרי עדר עיזים. נפרדתי מהעדר לשלום עם ההגעה לכפר פורנאש (Furnas) וריח הצרכים התחלף בריח חזק של גופרית.

גופרית? כן גם פה נמצאים מעיינות וגייזרים משובבים במיוחד. למעשה, הכפר כולו ממוקם בלב עמק המאופיין בפעילות וולקנית רבה. במרכז הכפר מתפרצים גייזרים חדשות לבקרים לגובה רב וללא כל התרעה מראש ונראה כי המקומיים מתייחסים לתופעה זו בשוויון נפש. כך למשל זקן כרסתן שראיתי בכיכר המרכזית של העיירה התרגש יותר מהנסיון שלי לומר מילה או שתיים בפורטוגזית מאשר מן הגייזר שהתפרץ מטרים ספורים ממנו בזמן שדיברנו. "פה אמא אדמה מבשלת לנו את האוכל", אמר הזקן החביב והצביע על דוכן חביב מטרים ספורים משם.

מעיינות בפורנאש
Nessa Gnatoush / Shutterstock.co

"אין פה צורך בתנור וגם לא במחבת או בכיריים. בלילה אנחנו מניחים את האוכל מתחת לאדמה ובבוקר אנחנו מוציאים אותו משם מבושל", הוא הוסיף והציע לי את מרכולתו, החל באננס, תירס וערמונים וכלה בצלי בשר – כולם פרי המעיינות התרמיים שמבעבעים מטרים ספורים מתחתינו, תוך כדי השיחה. בחרתי בתירס. הטעם מדהים ולא דומה לשום תירס שאכלתי לפני כן. המשכתי לשוטט בפורנאש עם תירס בפה ומצלמה ביד מנסה לתפוס את הרגע שבו גייזר פלוני יתפרץ שוב מתוך הסדקים באספלט וימלא את הכביש במים מבעבעים למשך כמה דקות.

בשלב מסוים ריח הגופרית התחזק והחלטתי שזה בדיוק הזמן להיפרד מהגייזרים המופלאים. נכנסתי לאוטו והמשכתי אל פארק טרה נוסטרה (Terra Nostra), במרחק קילומטרים ספורים משם. בדרך למעלה השמיים התבהרו שוב והמחזה מן ההר היה לא פחות ממרהיב. מתחתי שמיכת עננים סמיכה שעטפה את האי כולו ובין לבין מספר הרי געש כבויים שצצים מעל המרבד הלבן. הפארק ממוקם בלבו של יער גשם עבות ובו מסלולי הליכה יפהפיים בין מעיינות חמים ומפלים שופעי מים.

בהמלצת הנער שעמד בכניסה לאתר בחרתי את המסלול שעובר בין שבעה מעיינות חמים, שלכל אחד מהם צבע וטמפרטורה משתנים. הפופולרית ביותר אגב נמצאת במרכז הפארק ונראית כמו ביצה חומה ומבעבעת של בוץ טובעני. על אף המראה המאיים, הבריכה גדושה באנשים שרובצים נינוחים במעמקי הבוץ. הלכתי לאיבוד בין הבריכות פעם או פעמיים או שמונה פעמים, אבל זה בהחלט היה שווה את זה. בסוף המסלול יש בונוס – שדרות עצים יפנית מרהיבה לצד צמחייה אנדמית מטופחת וגבעולי במבוק תמירים במיוחד.

המגדלור
יואב אלעד

את היום האחרון התחלתי בנסיעה מזרחה על הכביש שמקיף את האי לאורך חופיו. מזרח האי כמעט ריק מאדם, וגם הכבישים בו לא ממש מתוחזקים (ושוב, למי שאין עצבי ברזל מומלץ בחום לשכור רכב אוטומטי). המראות לאורך כביש הטבעת עוצרי נשימה – צוקים בגובה עשרות מטרים מעל האוקיינוס, מפלים שוצפים שלרגליהם רועות פרות מטופחות, כבישים מפותלים וצמחייה צפופה וצבעונית לאורך הנחלים. עצרתי מדי כמה דקות עם הרכב כדי לצאת אל הצוקים, לראות את הגלים הסוערים מלמעלה ולזהות להקות של לוויתנים באופק האוקיינוס. התצפית מראש הצוק היתה מוצלחת פי כמה מן הסיור בספינה וגם ידידותית יותר לקיבה.

פארק טרה נוסטרה (Terra Nostra)
יואב אלעד
מפל בעיירה פאיאל דה טרה (Faial de Terra)
יואב אלעד

בפינה הצפון מזרחית של האי נמצאת העיירה נורדשט Nordest ולידה מגדלור ארנל (Arnel) שהוא גם המגדלור הראשון שהוקם באיים האזוריים. הירידה אל המגדלור עם הרכב היא אחד הדברים המפחידים ביותר שיצא לי לעשות (וכבר הייתי עד לאירוע ירי בלוד ולדחיפות של ערב חג באיקאה). הכביש תלול מאוד והנפילה אל הגלים הסוערים נראית קרובה מתמיד. אם תצליחו לשרוד עד המגדלור עצמו, תרגישו באמת כמו בסצינה המפורסמת של טיטאניק עם האוקיינוס כולו פרוס מולכם. יש גם אפשרות לצאת לסיור רגלי בין סלעי הבזלת מתחת למגדלור. ראיתי גם כמה גיבורים ללא חת שאפילו טבלו בקצף הגלים הלבן. אני אתגרתי את פחד הגבהים שלי די ליום אחד והתחלתי לעלות. לחיצה ארוכה על הגז בלי לעצור ובלי לחשוב פעמיים, ואני בחזרה על הכביש הראשי.

החופים המזרחיים של סאו מיגל
יואב אלעד

העצירה הבאה, כמה דקות משם, היא בעיירה פאיאל דה טרה (Faial de Terra) שנראה כאילו הזמן בה עצר מלכת כבר שנים רבות. נחל זורם במרכז העיירה ופכפוכיו נשמעים בכל פינה. למעשה, לנחל הקצר הזה אין שם, והוא נובע ממעיין בלב יער הגשם שנמצא קילומטרים ספורים מהעיירה. המסלול מתחיל במרכז העיירה ונמשך במעלה הנחל אל תוך יער הגשם. באחד הסיבובים בלי הודעה מוקדמת מפציע בלב היער מפל דו פרגו (Salto Do Prego), הנביעה של הנחל. וגם שם, באמצע שום מקום, גבר מקומי עב כרס צולה ערמונים במעמקי האדמה ומוכר אותם.

הגשם שהחל גם הוא ללא התרעה מראש רק הוסיף לחווית הרחצה בלב הג'ונגל. את המעיין חלקו איתי זוג תיירים מספרד, כמה סלמנדרות ולהקת תוכים צבעונית שחגה מעל ראשינו. מעבר לכך – יוק. לאחר חצי שעה של רחצה תחת הגשם, ארזתי את מטלטלי, חזרתי לרכב והמשכתי במסלול שמקיף את האי. הפעם תחת הגשם השוטף ובתוך מעטה העננים הכבד חוויית הנסיעה לאורך הצוקים קיבלה נופך דרמטי ומרשים לא פחות.

תכננתי לעבור דרך שמורה נוספת Ribeira dos Caldeirões ובה סדרת מפלים בגבהים שונים, אבל הטפטוף שהמשיך ובעיקר ההנאה שברביצה ברכב עם פלייליסט של שירי פאדו בפורטוגזית גרמו לי להמשיך הלאה. מפה לשם, מצאתי את עצמי משלים מעגל ומסיים במסעדת O Cardeirinho שגיליתי לפני יומיים. המלצר שזכר אותי בתור זה ששואל יותר מדי שאלות ושמתלבט יותר מדי זמן הביא לי את אותה המנה שהזמנתי בפעם הקודמת כדי לא לסבב התלבטויות נוסף. אולי עדיף ככה, אמרתי לעצמי ושקעתי בברושור של המסעדה. משם על קיבה מלאה הדרך לפונטה דלגדה היתה קצרה מתמיד למרות עומסי התנועה שגרמו עיזים תועות שהילכו על הכביש המהיר.

הלילה האחרון באי הסתיים בהליכה קצרצרה אל שדה התעופה. האמת? די מבואס מכך שאני עולה על הטיסה מזרחה בחזרה ליבשת במקום להמשיך לאיים האחרים במערב. מאחר שעשיתי כבר את שיעורי הבית על האיים, יש שני מקומות מחוץ לאי המרכזי סאו מיגל שאני בהחלט מתכוון להגיע אליהם בהזדמנות הראשונה כשמזג האוויר והקורונה יאפשרו זאת. 

איך להגיע?

בימים כתיקונם, יוצאות מספר טיסות ביום מפורטו ומליסבון אל פונטה דלגדה. עד בוא הקורונה טיסות שבועיות או יומיות היו גם מלונדון, אמסטרדם, בוסטון, טורונטו וערים מרכזיות אחרות באירופה ובצפון אמריקה. כעת עם פתיחת התיירות מחדש, עוד קשה לחזות מתי זה יקרה.

אל האיים האחרים ניתן להגיע בטיסות ישירות מפונטה דלגדה ומליסבון. קחו בחשבון שהטיסות בין האיים ואליהם אינן זולות, וכי הן עלולות להתבטל בהתרעה קצרה כתוצאה משינויים במזג האוויר. מומלץ מאוד לשלב את הביקור באיים עם טיול בפורטוגל, באיים הקנריים או במרוקו הסמוכה, או כיעד ביניים בדרך לאמריקה.

וכמה מילים על קורונה

פורטוגל יצאה לא מזמן מגל התחלואה השני וקצב ההתחסנות בה עולה בהתמדה. נכון ליוני 2021 מתאפשרת כניסת ישראלים לפורטוגל כולל האיים האזוריים ללא בידוד, וזאת בתנאי שהציגו תוצאה שלילית לבדיקת קורונה שנעשתה לא יותר מ-72 שעות לפני ההגעה.

ההגבלות על אזרחים ועל מבקרים במדינה משתנות חדשות לבקרים ונכון לכתיבת שורות אלו בתי העסק במדינה פתוחים כרגיל עד השעה 1 בלילה. לאור הירידה ההדרגתית בתחלואה, לא מן הנמנע שהביטול ההגבלות יתרחב בעת הקרובה.

שימו לב שטרם ההגעה לאיים האזוריים יש למלא הצהרות בריאות וטפסים שונים, ולהציגם עם הנחיתה באיים. כדאי להתעדכן באתר בנוגע לפרוצדורות השונות לקראת הההגעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות