בשכונות הוותיקות שלה מתגלה הצד האחר של אילת

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשכונות הוותיקות שלה מתגלה הצד האחר של אילת

לכתבה
אילת. מבט ממצפור הים האדום רותם בר כהן

הגיע הזמן להשאיר את הסטיגמות המוכרות על אילת מאחור, לצאת מאזור הטיילת והמלונות הגדולים ולטפס במעלה הגבעות. שם, בשכונות הוותיקות או באזורי הווילות החדשים, מתגלה אילת אחרת, חמה ומחבקת, עם אוכל מצוין, אנשים שכיף להכיר ותיאטרון חלוצי מרגש

16תגובות

הדחף הראשוני שלי היה לקום ולברוח. הרעיון שאשב מרצוני החופשי במשך שעה וחצי בעיניים מכוסות לא רק נשמע מופרך, הוא עורר חרדות שאפילו לא ידעתי שיש לי. אבל המיקום יוצא הדופן והעובדה שאני עומדת לראות, טוב לא ממש לראות, הצגה של תיאטרון אלעד שאני מחבבת מאוד שכנעו אותי להישאר במקומי. אשב כמה דקות עם כיסוי העיניים ואז ארים אותו ואציץ במתרחש, חשבתי לעצמי, מי ישים לב?

שעה וחצי מאוחר יותר אני נשארת לשבת במקום עם כיסוי העיניים, למרות שכבר אפשר להוריד אותו. זה עתה עברתי חוויה מטלטלת, הצגה שבה חוש הראייה מנוטרל לגמרי והמתרחש מכל עבר רק נשמע – קולות השחקנים, התנועות שלהם כשהם חולפים כמעט צמוד לקהל, רעשי רקע, שירה שמיימית ונגינה צובטת לב. מתחת לכיסוי האטום אני מרגישה משהו רטוב. דמעה ועוד אחת.

ההצגה "הזקן והים" של תיאטרון אלעד מוצגת במקום הכי לא צפוי, ויחד עם זאת הכי הולם: בריכת הכרישים במצפה התת ימי באילת. הקהל יושב בשתי שורות מקבילות לצד האקווריום הגדול שבו שוחים כרישים ודגים נוספים שאני לא יודעת את שמם. ההצגה מתרחשת בין שורות הקהל ומאחוריהן, והעובדה שאי אפשר לראות, באמת מחדדת את שאר החושים וגורמת לסוג אחר, עמוק יותר, של הקשבה.

ההצגה "הזקן והים" של תיאטרון אלעד
טלי זיידנברג

למחרת בערב אני נתקלת לגמרי במקרה בשני שחקנים ובבמאי של תיאטרון אלעד, מה שמוביל לחוויה סוחפת נוספת, שונה מאוד. אבל נחזור לכך בהמשך. בינתיים אני ממשיכה לגלות את הקסם האילתי שנמצא רחוק מאוד, מנטלית יותר מפיזית, מהמלונות הגדולים, הטיילת, הקניונים עם החנויות ללא מע"מ.

ההצגה "הזקן והים" של תיאטרון אלעד
טלי זיידנברג

אילת של התושבים

"יש שני סוגים של אילת, העיר למטה, של התיירים, והעיר למעלה, של התושבים", אומרת גלית איבגי כהן. אנחנו נפגשות בבית הנאה שלה, באילת של מעלה, שם היא מארחת קבוצות קטנות לארוחות בראנץ' מעשה ידיה, שבמהלכן היא מקריאה לסועדים שירים שכתבה. הפעילות בבית של גלית, שנקראת "משירים ועד לחם", היא חלק ממפגשים עם תושבים מקומיים שמקדם תאגיד התיירות של אילת, לצד סיורים חינמיים בהובלת מדריכים מהעיר והסביבה הקרובה.

ארוחות בראנץ
רותם בר כהן

היכרות עם עיר דרך עיניהם של המקומיים היא הדבר הכי חם בתיירות העולמית: תיירות שיוצאת מהמלונות הגדולים, שהם עולם סגור בפני עצמו, ומאפשרת למטיילים ולנופשים לחוות חוויות מגוונות, תוך כדי התחשבות בסביבה ותרומה לקהילות המקומיות. תחשבו על סיורים קולינריים באתונה, בברלין, בניו יורק או באילת. תחשבו על טיולים ברגל, במקום ברכב, בפינות חמד בעיר ומחוצה לה, תחשבו על ביקורים בסדנאות של אמנים מקומיים והשתתפות בפעילויות שונות בהדרכת אנשי המקום, כמו יוגה, צפייה בכוכבים, ציור מול הנוף. כל אלה הם חלק מתיירות בר קיימא או בשמה האחר – תיירות מקיימת.

נתח קצבים
רותם בר כהן

אז אולי כשאתם נפרדים מהמסעדה במלון לטובת שווארמה בלב הרחב (שדרות התמרים 41), עוף מפורק או נתח קצבים בעומר'ס (שדרות התמרים 26), מלאי כופתה בטיקה מסאלה (האורגים 3) או בירה ובוריטו צמחוני במבשלת סוף (האורגים 2), אתם לא עושים את זה מתוך רצון להיות חלק מתיירות מקיימת, אלא בגלל שטעים שם והמחירים השפויים. אבל כל המקומות האלה, ורבים נוספים, הם חלק מאילת של התושבים, וככל שתגיעו לשם יותר, תראו איך הסטיגמות המוכרות מתפוגגות ונעלמות.

הדרך אל אילת של מעלה קצרה משהייתה בעבר. אחרי ששדה התעופה הישן נסגר, נסללו כבישי רוחב שמחברים בין שני חלקי העיר, ואפשר לנסוע או ללכת ברגל בקו ישר, בלי לעקוף את השדה המגודר. אם עושים את זה, מגלים שאזור התעשייה הפך בשנים האחרונות למקום תוסס ונעים, שבו אפשר לאכול, לשתות ולרקוד אל תוך הלילה, או אולי ללכת בשדרות התמרים, הרחוב הראשון של אילת, שגם ממנו לא יוצאים רעבים. זה לא שפתאום מגלים את אמריקה. אילת, בואו נודה בכך, הייתה ונותרה עיר מדברית, מנותקת, יקרה ורחוקה, זה עניין של גיאוגרפיה. אבל היא גם חמה ומחבקת ואפשר לגלות בה המון דברים נחמדים. בינינו, אם הייתם מגיעים לישוב כלשהו אחרי שעות של נהיגה במדבר מוהאבי בנוואדה, לא הייתם עוצרים בבית קפה מקומי ופותחים בשיחה עם בעלי המקום ועם היושבים בשולחנות סביבכם? ודאי שכן. אז למה לא באילת?

לחם, גלידה ומה שביניהם  

בתי העיר גולשים במורד הגבעה אל הים
רותם בר כהן

כדי להיכנס לאווירה הנכונה, אני נוטשת את הטיילת, שם התחלתי את הבוקר, ומטפסת לאילת של מעלה, זאת של שכונות מגורים, חלקן עייפות ומאובקות, אחרות חדשות ונוצצות, עם בתים פרטיים ובנייני דירות נאים, וכולן משקיפות ממרומי הגבעות אל הים והרי אדום. זהו נוף שאין יפה ממנו, במיוחד כשמשקיפים עליו מלמעלה. לקוראים נמרצים, מפסגת הר שחמון יש נוף עוצר נשימה ממש, אבל גם אם מעדיפים להישאר בגבולות העיר, מצפור הים האדום, ברובע 6 בשכונת שחמון, מספק תצפית מקסימה. בקצהו של שביל כבוש אפשר לבחור באחת משתי מרפסות תצפית (המרפסות אינן נגישות, צריך לטפס במדרגות), שמכל אחת מהן נשקף מפרץ אילת ופיסה מרהיבה משלוש המדינות הנוספות שחולקות את הנוף המפעים הזה – ירדן, מצרים וסעודיה.

אברהם הוסטל
מאיה מימוני

את הלילה אני מעבירה באברהם הוסטל, התוספת האחרונה לרשת הצעירה והדינמית, שיש לה סניפים בתל אביב, בירושלים ובנצרת. אברהם אילת הוא מקום צבעוני ושמח, וזה עוד לפני שהתיירים חזרו לישראל. במקור, ההוסטל, שנמצא בין התחנה המרכזית לתחנת המשטרה, יועד למשוך תיירים צעירים, בגיל או ברוח. הקורונה אמנם שיבשה את התוכניות, אבל גם עכשיו נעים לשבת עם קוקטייל בבר הססגוני, לנוח בכורסה ורודה בצורה של זנב לוויתן או לרבוץ על שפת הבריכה. החלל המרכזי, בגובה שלוש קומות, מעוצב בשלל צבעים, כשמעל הכל תלוי פסל כסוף של מנטה ריי. בדומה לדג האמיתי, גם היצור המפוסל מרחף בחלל בשקט ובאלגנטיות. (כתובת: רחוב שפיפון 3). חדר זוגי בסיסי עם מקלחת פרטית עולה החל מ-300 שקל ללילה, ארוחת בוקר בתוספת 30 שקל לאדם או 50 שקל לזוג (פרטים באתר).   

פורטונה כולא פיצה
רותם בר כהן

מאברהם הוסטל הליכה של כשש דקות מביאה לרחוב אלמוגים ולשני מקומות צמודים, האחד ותיק והשני נפתח לאחרונה, ושניהם מהווים מוקד משיכה למקומיים ולמבקרים מבחוץ. הראשון, לחם ברויטמן, יספק את תאוות הפחמימות בשעות היום, עם לחמי מחמצת וכריכים מושקעים; השני, פורטונה כולא פיצה, הפיצרייה החדשה של אדי כרמל, מסעדן אילתי עם עבר במסעדות תל אביביות, תספק את תאוות הפחמימות בלילות. את שני המקומות האלה שווה לאמץ בשמחה, ולאו דווקא כי הם, ואתם, נמצאים בקצה הדרומי של הארץ ואין ברירה אחרת, אלא כי פשוט טעים כאן, בכל רמה שהיא (רחוב אלמוגים 15 – פורטונה; רחוב אלמוגים 17 – ברויטמן).  

פיני פילסברג בגלידריה
רותם בר כהן

ואחרי חגיגת הפחמימות צריך משהו מתוק. בחופש מותר, אני מנחמת את עצמי. אם לא יודעים מה מחכה בפנים, מן הסתם אפשר לחלוף על פני פיני לק בלי לעצור. אבל הגלידרייה הזעירה והלא נוצצת של פיני פילסברג שווה עצירה, ועוד איך. פיני הביא את הידע והאהבה לגלידה עוד מבית ההורים, שהתחילו לייצר גלידות בפולין והמשיכו אחרי שעלו לישראל. הוא עצמו הגיע לאילת לפני עשרות שנים מצויד בטעמים של דוד אריה (כן, ההוא מגלידות אריה) – וניל, שוקולד, דובדבן, מישמש, ריבת חלב ועוד. מעל כדורי הגלידה, אם רק מבקשים, יוצקים הר של קצפת ולמגזימים גם זילופי נוטלה וסוכריות צבעוניות. הכי טעים – הוופל שנעשה במקום ומגוגל בעודו חם כדי לקלוט את כל הטוב הזה. הגלידות של פיני נעשות מחומרים טבעיים, פיני ממליץ על המישמש, אני מוסיפה המלצה לבננה-תמר-פקאן (רחוב אילות 102, פתוח כל יום מ-13:00 עד חצות).

סיור הזוי שהוא גם הצגה

אברהם הוסטל
רותם בר כהן

בערב מצפה לי הפתעה. אני חוזרת לאברהם הוסטל, בקושי עומדת על הרגליים אחרי יום עמוס בפעילויות, ומסתבכת עם הקוד בדלת הכניסה. בעודי מנסה לחשב את הצעד הבא, מישהו פותח את הדלת מבפנים ואני מוצאת את עצמי מול שלושה פרצופים מוכרים, הבמאי ושני שחקנים מ"הזקן והים". הם מזהים אותי, האישה שנשארה להציק להם עם מחמאות ושאלות אחרי ההצגה בערב הקודם. בספונטניות מזמינים אותי לחזרה להצגה חדשה שתעלה בקרוב, "תהיי כאן, ליד הדלת, הערב בשעה תשע".

כך נגנזה התוכנית לצנוח למיטה עם ספר טוב. אני מתקלחת, לובשת את החולצה השחורה הייצוגית שלי (בכל זאת, הצגה) וגוררת את עצמי לכניסה של ההוסטל. מקסימום אחתוך אחרי כמה דקות, אני חושבת לעצמי. נראה שלא למדתי דבר מההצגה של ליל אמש.  

תיאטרון אלעד, למי שלא מכיר, זאת קבוצה של אנשי תיאטרון צעירים שנטשו את אזור המרכז ואת התיאטראות הגדולים לטובת חיים בדרום הרחוק. זה התחיל כשהשחקן בעז דן, בן קיבוץ איילות, החליט לחזור לשורשים הדרומיים יחד עם זוגתו השחקנית דנה יצחקי. הם השתקעו בקיבוץ שנמצא בפאתי אילת והזמינו חברים שיצטרפו אליהם ליצירת תיאטרון על שמו של אלעד, אחיו של בעז, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

הראשון שהגיע היה המנהל האמנותי והבמאי שי פיטובסקי, מי שניהל את קבוצת צעירי הבימה, ובעקבותיו באו שחקנים נוספים, בהם יואב דונט, נילי רוגל ואחרים. לתיאטרון אלעד אין בית קבוע, אם כי יש דיבורים על מבנה קונטיינרים בשדה התעופה הנטוש של אילת. מה שנראה כחיסרון הפך ליתרון גדול. ההצגות שהם מעלים משוחררות ממגבלות של חלל סגור, במה, כיסאות מסודרים, תפאורה. כשכל אלה לא בנמצא – השמיים הם הגבול, תרתי משמע.

הצגה של תיאטרון אלעד
אוראל רביבו

בשנה שעברה פגשתי אותם לראשונה בהצגה It Must Be Love שעלתה בחנות היין המקסימה, יינות אילת, באזור התעשייה (רחוב הבורסקאי 17). בזמן שישבנו שם לטעימת יינות, התפתח לפתע ויכוח קולני לידנו. לרגע נרתענו בבהלה, אבל אז התברר לנו שזאת בעצם תחילתה של הצגה-קברט על אהבה, אכזבה ומה שביניהן. חנות היינות היא רק אחד הרקעים להצגות של התיאטרון, הם הופיעו במדבר, על שפת הים ובתוכו, בטיילת וכאמור גם לצד בריכת הכרישים במצפה התת ימי.

החזרה שאליה הוזמנתי היא להצגה חדשה ששמה Come As You Are או נא לא להפריע. זהו מעין סיור מודרך, הזוי לגמרי, מאחורי הקלעים של אברהם הוסטל. הקהל מוזמן להצטרף לשלושה שחקנים, שהופכים למדריכי הסיור. במשך יותר משעה עולים בגרמי מדרגות צדדיים, נדחסים לכוכים זעירים, יורדים לקומת המרתף, חוצים מסדרונות ארוכים, וכל העת מקבלים הסברים מהשחקנים-מדריכים, שמתייחסים לתפקידם ברצינות תהומית, מה שהופך את העניין למצחיק עד דמעות.

כך, למשל, מול כמה צינורות מיותמים שנותרו בחדר צדדי המדריכה מבקשת מכל אחד מאיתנו להגדיר במילה את משמעות יצירת האמנות שלפנינו. אחרי כל מילה שנזרקת לאוויר – "עדינות",  "יופי", "ריגוש", "הפתעה" וכן הלאה - היא מודה בחום בבליל של שפות, משל חשפנו איזו אמת נסתרת ועמוקה. או איש הביטחון של ההוסטל (יואב דונט בתפקיד נהדר), שסובל מפוסט טראומה ודורש מאיתנו שוב ושוב להתפקד על פי מספרים שחילק לנו בתחילת הסיור. בשלב מסוים אנחנו מתפצלים לשתי קבוצות, אני נמצאת בקבוצה שהוא מדריך, וזוכה לשמוע את סיפור בריחתם של כמה אסירים בימים בהם המבנה שימש בית סוהר (דבר שלא היה ולא נברא, כמובן). בסיום ההצגה, כל אחד מהקהל זוכה בלחיצת יד חמה ובפרידה אישית מהמדריכים. את לוח ההצגות של תיאטרון אלעד אפשר לראות בקישור

אני חוזרת לחדר, שנמצא קומה אחת מעל המקום בו ההצגה מסתיימת, ובדרך חולפת ליד המעליות. מוקדם יותר, כשעברנו פה, המדריכה הסבירה בהבעה רצינית להפליא את הסיבה לכך שהמעליות שקופות. למראה שני אורחים צעירים שיוצאים מהמעלית השקופה אני פורצת בצחוק רם. לשמחתי, הם ממשיכים הלאה בלי להסתכל לאחור.    

שייט בסירת מפרש בים האדום
רותם בר כהן

ים שקט, סלעים אדומים

גם אם מתרכזים באילת העליונה, אין כל סיבה שלא לרדת אל הים האדום. הליכה במורד הגבעה מההוסטל אל המרינה אורכת כחצי שעה. ברציף שבחוף חנניה אני עולה על סירת מפרש ויוצאת לשיט רגוע ונינוח מאין כמוהו. את השקט מפירים רק קולות התורן שמתנדנד ברוח ופה ושם קריאות בקשר שמזהירות סירות שמתקרבות מדי לגבול הימי (אנחנו, למשל). בשאר הזמן, שלווה מושלמת נופלת עלי. כל שנשאר זה לנשום עמוק, לתת לשיער להתבדר ברוח, מדי פעם להרים בשתי אצבעות משהו טעים לאכול. אני נועצת מבט בהרים האדמדמים, בעקבה, בכפר קטן על גבול סעודיה. עכשיו מגיע תורה של שחייה קצרה בים, ולמרות שהחורף בפתח המים נעימים מאוד.

שמורת הרי אילת
רותם בר כהן
שמורת הרי אילת
רותם בר כהן

בהמשך, אפילו הספקתי לצאת לטיול מדברי קצר בשמורת הרי אילת. גם אחרי שחרשתי חצי עולם, מצאתי את עצמי עומדת נפעמת למראה המצוקים האדמדמים, שפסים של צבע חורצים אותם, עדות לסוגים שונים של אבן. מדבר. ים. הרים. עיר. אוכל טוב. הצגה מרגשת ועוד אחת מצחיקה. אם תשאלו אותי, לא צריך הרבה יותר מזה.   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות