בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימת הדגל

תגובות

יש משהו בלתי פרופורציונלי ובלתי מתקבל על הדעת בתגובה המתלהמת המאיימת בנכבה — דהיינו, מעשי טבח וגירוש, לא פחות ולא יותר — בתגובה על הנפת דגלי פלסטין בהפגנות באוניברסיטאות. מדוע כועסים כל כך חברי כנסת? מה מפחיד כל כך בהנפת הדגל? מדוע הם רואים בדגל של עם איום על עמם ועל עצמם? מדוע יש תחושת חרדה קיומית, או לפחות מלבים ומייצרים חרדה כזאת?

אולי הדגל לא מפחיד כל כך, אלא מדובר בסתם הסתה פרועה, שמי שיוזם אותה יודע שאין שום סיבה לא לחרדה ולא לדאגה. אבל אם בכל זאת החרדה הזאת קיימת (ואין זה מן הנמנע, שהיא אכן קיימת), הרי שהיא נמצאת בעיקר בלב אלה שמאמינים שהמשך הקיום היהודי בישראל מותנה בהעלמת העם הפלסטיני והכחדתו, של מי שרוצים לתפוס את מקומו של העם הפלסטיני, ולא לחיות לידו ואתו. מי שחושבים, כי ייתכן קיום פלסטיני לצד קיום יהודי בפלסטין־ישראל ומעוניינים בלאומיות יהודית שוויונית שאיננה קולוניאלית, הנפת דגלו של העם הפלסטיני אינה אמורה להפחיד אותם. הם יודעים, שצדק לעם הפלסטיני, לא הכחדתו, היא הדרך להתגבר על החרדה. עצם הנוכחות של העם האחר וסמליו היא בגדר איום רק למי שרוצים לבסס את הקיום שלהם על הכחשת קיומם של אחרים.

התמודדות עם הנפת הדגל ועם הסיבות שהביאו להנפתו היא תחילת הדרך להתמודד עם החרדה. לכן, הבה נעיין במשמעות ההנפה בדרך שיש להבין בה את הפעולה הזאת.

ראשית, זה איננו דגלו של אש"ף, אלא דגל של עם שלם — דגל של העם הפלסטיני בכללותו. עם שגורש ממולדתו, רבים מאוד מבניו נהפכו לפליטים, ואלה שנשארו בפלסטין, חלקם כפופים לכיבוש וחלקם היו לאזרחים במדינה שמצהירה במפורש שאיננה מדינתם, ומחוקקת חוקים שמבטיחים את נחיתותם. זהו דגלו של עם, שמדינת ישראל אינה מוכנה לנהל אתו משא ומתן ולא להכיר רשמית בזכותו להגדרה עצמית. זהו דגל של עם, שנותר עדיין תחת כיבוש — בין אחרוני העמים במצב כזה — וישראל ממשיכה יום יום לנשל אותו משארית אדמתו, להרוס את ביתו ולהתנחל בקרבו, כך שחייו הופכים בלתי נסבלים.

כל מי שלב פועם בקרבו והצדק נר לרגליו לא היתה אמורה להיות לו בעיה בהנפת דגלם של הנכבשים, המדוכאים, הנחשלים והפליטים.

חשוב גם להזכיר כמה עובדות בסיסיות: מי שהאדמה נשמטת מתחת רגליהם, מי שמרחפת מעליהם סכנת חיסול, הם הפלסטינים, לא היהודים בישראל; מי שיש להם מדינה וחצי הם היהודים בישראל, ומי שיש להם פחות מחצי מדינה הם הפלסטינים; מי שיש להם הווה ועתיד אלה היהודים בישראל, ומי שיש להם עבר אבל לא הווה ולא עתיד ולא תקווה, אלה הפלסטינים.

הנפת דגל פלסטין היא פעולת מחאה על המצב הזה, מחאה על המשך הנישול, הכיבוש והגירוש, והעדר התקווה — וכך יש לקרוא אותה, כמחאה על מחיקת הקיום הפלסטיני ועל האיום המתמשך על עתידו, ולא כאיום על מישהו אחר. זהו אקט סימבולי של הגנה עצמית, בעולם שמכחיש את דבר קיומה של בעיה פלסטינית או עם פלסטיני, עולם שבו העם הפלסטיני נהפך לעם מיותר על פני כדור הארץ.

הקלות שבה הוטחו דברי האיום בנכבה חדשה מוכיחה את כל האמור לעיל. היא מוכיחה, עד כמה הקיום הפלסטיני שברירי, מאוים ונתון בסכנה מתמדת.

ד"ר זריק הוא מרצה לתורת המשפט בקריה אקדמית אונו ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו