בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היתה כאן פעם ארץ חיננית ויפה. הציונות הרסה אותה

אם לעולם החי והצומח יידרשו מיליוני שנים להשתקם מהנזק שזרע האדם בכדור הארץ, נזקי הציונות יצריכו פרק זמן כפול

357תגובות
לוחית רישוי
אייל טואג

ערב יום הולדתה ה–74, ישראל היא אחת המדינות המכוערות ביותר בעולם. כשהמטוס מנמיך מעל נמל התעופה בן־גוריון רואים את זה בבירור. לעיני הצופה נפרס מרבד חסר־חן של מגרשי חניה, מחצבות, מחלפים, שיכונים וסניפים של מחסני השוק. זה לא משתפר גם מגובה פני הקרקע. גם אז: מגרשי חניה, מחצבות, מחלפים, שיכונים ועוד סניפים של יוחננוף. בחורף ובאביב מצליחים העשבים החד־שנתיים להסוות את הכיעור במקומות מסוימים, אבל לקראת הקיץ האמת נחשפת: הארץ התכערה באופן חסר תקנה. אף אחד לא יכול לומר בכנות שהיא יפה. אולי רק מי שמחבב נופים פוסט־אפוקליפטיים של סרטי אסונות.

עזובה ותכנון גרוע קיימים גם במדינות אחרות. אבל שם מפצים על זה נופי פרא מרהיבים ושכיות חמדה אדריכליות. לא כך המצב בישראל. היתה כאן פעם ארץ חיננית ויפה, אך לא עוד. הציונות הצליחה לזרוע פה חורבן שאינו ניתן לתיקון. בטווח הארוך, זו המורשת העיקרית של הפרויקט הציוני. משטרים פוליטיים עוד יתחלפו כאן בעתיד, כמו שהתחלפו בעבר. אבל יידרשו עידנים ארוכים כדי למחות את הנזק האקולוגי והאסתטי שגרמנו לאדמה. גבעת כורכר שנגדעה על ידי דחפורים — נעלמה לתמיד. לטאה שנכחדה לא תתקיים יותר אף פעם. אם לעולם החי והצומח בכללותו יידרשו כמה מיליוני שנים להשתקם מהנזק שזרע האדם בכדור הארץ, הרי שנזקי הציונות יצריכו פרק זמן כפול.

בעבר אפשר היה לומר שישראל לא עשירה מספיק כדי להעניק מקום לשיקולים אסתטיים. אבל זה כבר לא המצב. ישראל היא מדינה עשירה, שנראית כמו מדינה נחשלת. אותו מכלול נדל"ני־ולדני — שילוב של מכונת כסף ומדגרה של העם היהודי — רומס בדרכו כל פרח, נחל או ציפור. זה אירוני, כי הציונות היתה תמיד אובססיבית כל כך לגבי ארץ ישראל ונופיה. אבל היא התנקמה דווקא באותן יחידות נוף תנכיות שזוהו במשך דורות עם ארץ ההבטחה. את הירדן היא ייבשה, את ים המלח — אידתה, ואת עמק יזרעאל כיסתה במחלפים.

גם מפעלי החינוך למען ידיעת הארץ תרמו בסופו של דבר להחרבתה: המוני ישראל אוהבים כל כך את אתרי הטיולים, שהם רומסים אותם ברגליהם. נשארו כאן כמה פינות חמד, אבל הן מתוירות ודרוסות עד כדי כך שלא נשאר בהן הרבה חן. בנגב הדרומי אמנם נשאר עוד קצת מרחב פנוי. אבל אפילו נחלי אכזב בנגב ודיונות בשפלה נשחקו בחלקם הגדול על ידי ישבניהם של מיליוני תלמידים אשר נגררים לשם במסגרת טיולים שנתיים.

אשפה בתל חדיד
תומר אפלבאום

ביום הזיכרון הרדיו משמיע עדיין שירים של נתן יונתן, עם דימויים בסגנון "ארץ שמתקו לה רגביה" או שורות כמו "תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע". אבל אותם שדות פרוסים הרחק, שעליהם נכתבו השירים הישנים, כנראה לא קיימים עוד. הם כוסו בבניינים חדשים, שאושרו בחיפזון על ידי ותמ"לים. עצי התאנה התייבשו, והנשרים היגעים הורעלו. הם מתקיימים כיום כמעט רק באותם שירים נוגים.

מפעל כיעור הארץ הוא מורשת ארוכת שנים של הציונות. חברו בו סוציאליזם מדינתי וניאו־ליברליזם, זלזול יהודי בממד החזותי והיגיון קולוניאליסטי של התבצרות והתנחלות. היו מי שהזהירו שזה צפוי לקרות. בראשית שלטון המנדט הבריטי התריע האדריכל צ'רלס רוברט אשבי, יועצו של מושל ירושלים, כי תנופת ההתיישבות והפיתוח הציונית תגרום לנוף הארץ להיראות כמו שטייטל מזרח־אירופי שעבר אמריקניזציה. גם ההוגה היהודי־גרמני אוסקר גולדברג הזהיר כי "אסור שהארץ הדתית של ימי התנ"ך העתיקים תהפוך לארץ של תעשייה מודרנית". והיו גם אחרים. אך אין זה מקרי ששמותיהם של אישים אלו כמעט שאינם ידועים. דעות כאלו נדרסו על ידי ההיגיון התועלתני של "פיתוח הארץ".

הצדעה לצבי

לנוכח עמק הבכא הזה, אני מתפעל מהאנשים הבודדים שמנסים בכל זאת לטפח פיסה של יופי בתוך יציקת הבטון והפלדה שנקראת ישראל. לאזרחים שנאבקים נגד חברת ICL, שמפעל הפוספטים שלה גרם לזיהום הרסני של עין צין ועין עקרבים. או לזוג שמנסה לשמור על צבוע שאיתרע מזלו לחיות באזור במרכז הארץ המתכסה בניינים. להומו הבדואי מהצפון, שהקים בית קפה מוקפד ביישוב לא מוכר, בין תחנות דלק ומוסכים. אבל עוד יותר, לחיות המועטות שמצליחות להמשיך להתקיים ולשרוד.

מדהים לראות צבי בישראל של שנת 2022. הכל מסביב השתנה, אבל הצבי נשאר אותו דבר. הוא חי בינינו אבל לא יודע איך קוראים לטריטוריה שבה הוא נולד. הוא לא מצביע בבחירות ולא משלם מסים. הוא לא כועס על מה שעשו למשפחה שלו, והוא גם לא גיבור ולא מסכן. הוא לא היה רוצה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. הוא עומד בשטח פתוח, זוקף את הראש, הולך לחפש עלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו