הכל ביפן זר ומוזר. אולי זה כל הקסם

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל ביפן זר ומוזר. אולי זה כל הקסם

לכתבה
הולכי רגל ברובע גינזה בטוקיו, החודש CHARLY TRIBALLEAU - AFP

האם ניתן בכלל להבין את יפן? האם ניתן לפענח את מה שמרגישים כשמגיעים אליה לראשונה? ניסיון להבין את מה שאנחנו לא מבינים, במדינה שכל כך הרבה אנשים מחכים לחזור אליה

123תגובות

אחרי יותר משנתיים, ייתכן שזה סוף־סוף קורה. יפן, שסגרה את שעריה לכניסת תיירים בתחילת המגפה, עשויה לפתוח אותם מחדש בשבועות הקרובים, תחילה לקבוצות מאורגנות. אצל אנשים שהיו ביפן, או בקרב אוהביה שטרם זכו לבקר בה, נדמה שנדלקת נוּרה בכל פעם שדיווח כזה מתפרסם, או אפילו כאשר שם המדינה מוזכר בחלל החדר. זה לא דומה לאיזכורה של אף מדינה אחרת, גם כאלה שהיינו בהן ואהבנו אותן ונותרו לנו מהן זיכרונות נופים וחוויות. אולם מהי אותה נורה? מהו אותו "סוד הקסם היפני", שמעורר את הרצון לבקר בה, יותר מאשר בכל מדינה אחרת?

פרופ' בן עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר מדעי המזרח הרחוק ומומחה בעל שם עולמי ליפן, להיסטוריה שלה ולתרבותה, כותב בספרו "יפן במבט אישי" כי "ההנחה היא שזר אינו מסוגל להבין את היפנים. 'בעלי ניסיון' מערביים שגרים שנים רבות ביפן, או נשואים לבני זוג יפנים, טוענים שגם אחרי עשרות שנים הם אינם מבינים את היפנים". ואמנם, מי שמגיע ליפן בפעם הראשונה עובר בדרך כלל חוויה שאין דרך אחרת לכנות אותה אלא מְשַׁנָת־חיים. כל החושים קולטים בו־זמנית יקום שונה לחלוטין. המראות, הצבעים, האסתטיקה והדיוק, הריחות, הטעמים, השקט... לוקח זמן להבין ממה בנויה החוויה, ולפרק את ההתנסות הרב־חושית למרכיביה.

זה מתחיל אולי בסדר ובדיוק שבשדה התעופה. בניקיון ובשקט בנסיעה ברכבת ממנו לעיר. בקידות, שלא משנה כמה פעמים ראינו אותן בסרטים, בין אם היו אלה סרטי קראטה וג'ודו, או סרטי קורוסאווה — כשהן מופנות אלינו, הן נראות אחרת לגמרי. זה ממשיך במתקפת החושים האור־קולית של טוקיו, במגדלים רבי הקומות שפרסומות מרצדות לאורכם 24 שעות ביממה. בצפיפות הבלתי־נתפסת, שאיכשהו אינה מאיימת ואינה מפחידה. בהמוני האנשים שנראים לנו מבחוץ, בעיני הזר, דומים כולם. מי שעוזב את יפן בפעם הראשונה, וגם בזה היא שונה ממדינות אחרות, נשבע לעצמו שיחזור שוב, בוודאי בתקופה זו שבה יפן היתה אסורה לכניסה. כי אחרי יומיים ביפן, הכל נראה זר ומוזר, ואחרי שבועיים אנחנו אומרים לעצמנו שהבנו הכל; אבל אחרי חודשיים, אולי אנחנו כבר יודעים להסתדר קצת ביפנית בסיסית. היפנים מעריכים את מי שמנסה לדבר בשפתם, ומגיבים באהדה כשאנחנו כבר יודעים לשאול "כמה זה עולה", אִיקוּרָה דֶסְקָה, למרות שאנחנו עדיין לא מבינים את התשובה.

נוסעים ברכבת התחתית בטוקיו, באפריל. הניקיון והסדר מתחילים כבר ביציאה מנמל התעופה
CHARLY TRIBALLEAU - AFP

את יפן צריך לראות מבעד לעיניים מתרגמות. הזר תמיד יישאר "גָאיגִ'ין" — ביטוי יפני שמיועד לזרים בלבד; אולם ב"עיניים מתרגמות" אין הכוונה רק לתרגום של המילים, כי כיום יפנים רבים כבר דוברים אנגלית וגם השלטים כתובים באנגלית, דבר שלא היה קיים מחוץ לטוקיו עד לפני כמה עשרות שנים, וניתן להתגבר על פערי השפה גם בעזרת מחוות ותנועות ידיים; הכוונה בעיקר לתרגום של התרבות והפילוסופיה שעומדות מאחורי כל חוויה, מראה, שילוב צבעים או דיוק בפרופורציות. בזכות אחי, שחי ביפן עשרות שנים, למדתי להכיר אותה דרך עיני־מֵבין. בספרי 'להביט אל האור' כתבתי, לאחר ביקור משותף בגן יפני, "דָּנִי מַרְאֶה לִי אֶת קְסָמֶיהָּ שֶׁל יַפָּן/ דֶּרֶךְ פִּלְאֵי עִיצּוּבוֹ שֶׁל הַגַּן/ הַמַּפָּלִים וְהַגְּשָׁרִים בְּזָוִית מְדֻיֶּקֶת/ כָּל אֶבֶן חָצָץ אֶת אֲחוֹתָהּ חוֹבֶקֶת/ הָרוּחַ בֶּעָלִים חוֹלֶפֶת בְּאִוְשָׁה/ שֶׁקֶט יוֹצֵר אֲוִירָה שֶׁל קְדֻשָּׁה/ יֹפִי, צְנִיעוּת, שְׁלֵמוּת לְהַלֵּל/ וַאֲנִי חָשָׁה פִּתְאוֹם/ צֹרֶךְ לְהִתְפַּלֵּל/ לוֹמַר בְּהוֹדָיָה/ הַלְלוּיָהּ".

על השאלה "מה סוד הקסם היפני" משיב פרופ' בן־עמי שילוני, כי במדינות אחרות האקזוטיקה לעתים קרובות מלווה באלימות. ביפן, לעומת זאת, האקזוטיקה מאירת־פנים, ומאפשרת למי שמגיע אליה להרגיש כאילו עבר מעולם לעולם. יפן, הוא ממשיך, היא שילוב של מסורת וחיים מודרניים — לא רק שישנים בה על הרצפה ואוכלים במקלות, אלא שהתחושה היא ש"פרט לכך שהם לא הולכים על הראש, הכל שונה"

פירושה המילולי של המילה גאיג'ין הוא "אדם מארצות רחוקות" או "אדם מבחוץ". לביטוי עשוי להתלוות טעם שלילי, מדיר; אך בעיקר מדובר בזר במובן של סקרנות אליו ואל המטען שהוא נושא איתו. בעז צאירי הוא מחלוצי הבישול היפני בישראל, שף ומנחה סדנאות לבישול יפני ובעבר בעלֶיה של סאקורה — אחת המסעדות היפניות הראשונות בארץ והראשונה בירושלים. כמי שנשוי לאישה יפנית שביקר ביפן עשרות פעמים, הוא מסביר על מושג ה'גאיג'ין' מבחינתו: לדבריו, הזר יכול לבחור אם הוא חש אחר, מודר, או דווקא להפך: כזה שמכיר את הקודים, אך לא חייב לנהוג על פיהם בהכרח. לשאלתי מה הוא אוהב ביפן הוא משיב: את האוכל, את הסדר, את הניקיון, ואת החשיבה לטווח ארוך. את סוד קסמו של האוכל היפני הוא מוצא בהיבטים שעליהם אחרים מדברים בתחומים נוספים של ההוויה היפנית: הדיוק, העידון, ההקפדה על איכות והיסודיות.

הניסיון להבין את יפן צריך לקחת בחשבון לא רק את השאיפה שלה לשמר תרבות ומסורת, מנהגים ומאכלים, אלא גם את ההפך מזה — את היכולת שלה להתחדש. להיות "פתאומית לעד". זו הנובעת מסקרנות, מפתיחות לַשׁונה, ומעֶמדה של ה"יפניוּת" כלפי אלה. זו שהפכה אותה למובילה בחדשנות טכנולוגית ולמעצמת הייטק. פרופ' ניסים אוטמזגין, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ומומחה ליפן, מאיר זווית שבזכותה יפן נחשבת לקסומה בעיני הדור הצעיר בעולם, כולל בישראל. זוהי תרבות המנְגה והאנימה (קומיקס ואנימציה) שבהם יפן היא חלוצה. לדבריו, בניגוד לדימוי הילדותי של קומיקס במערב, ביפן כולם קוראים קומיקס, בכל נושא: הומור ומדע, אוכל והיסטוריה, פוליטיקה ומגדר. האנימציה היפנית יצירתית במיוחד, העלילה מתפתחת לכיוונים בלתי־צפויים, אין בה מבנה קבוע והאיכות הוויזואלית יוצאת דופן. התוצאה היא שעבור צעירים וצעירות רבים, ביפן ובעולם כולו, יפן היא מעצמה של תרבות עכשווית מרתקת, ולא רק בית לתרבות מסורתית. ואמנם, לעיני הזר מדהים לראות איך כולם קוראים מנגה ברכבות, כשהספרים והחוברות עטופים בנייר צבעוני: כך הקוראים שומרים על אי של פרטיות בתוך ים הצפיפות.

Eugene Hoshiko/אי־פי

חמש עונות ו–400 מילים לגשם

הייתי ביפן כמה פעמים ובארבע עונות השנה. העונות ביפן שונות מאוד זו מזו, ולכל אחת מאפיינים ברורים משלה, מאפיינים שניתן לראות בשירה, בציור ובכתיבה. סיגל יזרעאלי, מנהלת המרכז ללימודי יפנית בתל אביב, מסבירה על המילים שמתארות את עונות השנה: פגישה עם מכר בעונות השונות כוללת גם התייחסות אליהן; כך בחורף, אל "מה שלומך?" מצורפת מחווה מילולית הקשורה לקור, ובקיץ — לחוֹם. היא מזכירה גם שביפן קיימת "עונה חמישית" — העונה הגשומה, שמתרחשת בקיץ, בדרך כלל בין יוני ליולי.

הסתיו הוא עונת השלכת, הצובעת את עצי יפן במגוון אדומים בלתי־נתפסים, והמדינה כולה בהכנות לחגיגות השנה החדשה. החורף הוא עונת הקור. ביפן כולה קר מאוד, וחלקה מושלג. הוקאידו, האי הצפוני הגובל ברוסיה, מורכב מכפרי חקלאים מרוחקים שמחוברים ביניהם ברשת כבישים בסיסית, שונה מאוד מהאוטוסטרדות ומקווי הרכבת המהירים של שאר יפן. רובו של האי הוקאידו כולל את שטחן של כמה שמורות טבע גדולות; אפשר לראות שם שלג נערם לגובה שמונה מטרים על בתי מלון שלא יפנו אותו עד בוא האביב, או ללכת ולגלות עקבות דובים. השלג הכבד, שהופך לקרח בגלל תקופת הקור הארוכה, יצר את פסטיבל השלג בעיר סאפורו, בירת הוקאידו, שבנוסף לפסלים שנבנים בו בידי המקומיים, מגיעים אליו מכל העולם אמנים ליצור פסלי ענק בשלג העמוק ובקרח היבש.

האביב הוא עונת הסאקורה — פריחת הדובדבן. בתחזית מזג האוויר היומית, וגם באתרים מיוחדים, מעדכנים היכן נמצאת הפריחה היפה ביותר, המתקדמת מדרום לצפון, ובכל רחבי יפן יוצאות משפחות לפיקניקים בפארקים. כמו בתחומים אחרים שהם ליבת הקיום היפני, גם לפיקניק שאליו יוצאים לחגוג את פריחת הסאקורה יש מילה ייחודיות משלו, hana–mi, ובתרגום מילולי "לראות פרחים"; גם לעננים מעל הר הפוג'י, עוד גורם מרכזי בהוויה היפנית, יש מילים משלהם, וכך גם לגשם, שזכה ביפנית ל–422 מילים משלו, כפי שמזכירה יזרעאלי.

הקיץ, בעיקר בטוקיו ובאי המרכזי הוֹנְשׁוּ כולו, חם ולח, ומזכיר את תל אביב, בתוספת צליל קולן של הציקדות, שמתמקמות אז על כל העצים, ולאוזני הזר נשמעות כמי שעושות שַׁמות בחוויית השקט המבורך. את הקיץ מציינים בחגיגות, בדרך כלל על יד נהרות, ואפילו לזיקוקים המלווים אותן יש מילה ייחודית — hana–bi, ובתרגום מילולי: "פרחי אש".

את הניסיון להבין את סוד קסמהּ של יפן אפשר להתחיל בתרבות. בשירת ההייקו, על סוד הצמצום שלה; בציורים המופלאים, שמשלבים טכניקות מסורתיות ורוח מודרניסטית; באדריכלות, עם קוויה המופשטים שאינם סותרים תחכום ועומק מחשבה, או באמנות סידור הפרחים, על הפשטות המיוחדת והמדויקת שלה. הנאום שנשא יאסונארי קאוובאטה כשקיבל את פרס נובל לספרות ב–1968 פורסם לימים כספר ונחשב כמבוא לתרבות יפן וכטקסט מכונן להבנתה. בעברית הוא פורסם בשם "אני, בן יפן היפָה" בהוצאת לוטוס ובתרגומו של איתן בולוקן. יאסונארי מתאר שם, בין השאר, את דימויי עונות השנה בשירה היפנית, בשירו של מורה הזן דוֹגֶן: "בָּאָבִיב — פֶּרָח/ בַּקַּיִץ — קוּקִיָה/ בַּסְּתָיו — יָרֵחַ/ בָּחוֹרֶף — כְּפוֹר הַשֶּׁלֶג/ כֹּה צָלוּל"

פריחת הדובדבן בטוקיו, במרץ
KIM KYUNG-HOON/רויטרס

הכל חוץ מ"סמוך"

לזרה המתירה לעצמה להישבות בקסמה של יפן, הכל בה מעניין. האוכל והמנהגים, השפה ושפת הגוף, התרבות וההיסטוריה, האמנות והאסתטיקה. האסתטיקה היא חלק מעיקרון הזֶן שלפיו ביצוע מושלם מוביל להתעלות נפשית ולהארה; מטקס התה דרך הקליגרפיה ועד אמנויות הלחימה היפניות, הביצוע המושלם, הדרך, הם החשובים.

ד"ר בולוקן הוא מתרגם, חוקר פילוסופיה בודהיסטית ופילוסופיה משווה, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על מורה הזן היפני דוגן, בן המאה ה–13. לדעתו, ניתן להתייחס לקסם היפני בשלושה רבדים: השפה האסתטית היפנית; הרצינות והדיוק; והניגוד שבין המושלם לבין החסר. שלושת אלה קשורים זה בזה. ואמנם, לפני הכל יפן קוסמת לנו בגלל הרחוק והשונה. אבל אל אלו מתווספת השפה האסתטית היפנית, השונה כל כך מהניסוחים האסתטיים שאנחנו מכירים במערב, ובוודאי בישראל. זוהי לדעת בולוקן "אסתטיקה מהפנטת". את השגרה הקשה בישראל והמחסור בטיפוח הסביבה, ואת הבוהק המתמיד של השמש — מציב בולוקן אל מול ההערכה הגדולה ביפן דווקא אל העמום והנרמז, השבור, הסדוק והארעי, ואל התפיסה שלפיה כל מה שטבעי הוא יפה, ובכלל זה גם זיקנה והתבגרות הגוף. בהתאם, גם הנחרצות והבוטות הישראלית, והמפגש שלה עם מקום שבו דווקא מה שלא נאמר הוא החשוב; עם תרבות שמעריכה ניואנסים, שלדידה בלאי אינו פגם במציאות, אלא חלק יפה וטבעי שלה — כל אלו יוצרים שפה קסומה, שבה המנעד האסתטי שונה מכל מה שאנו מכירים ורחב מאוד.

ההיבט השני שאליו הוא מתייחס הוא ההקפדה על רצינות ודיוק, וגם כאן הוא מציב אותם אל מול תרבות ה"סְמוך" הישראלית. הרצינות ביפן היא חובה: זו תרבות שיודעת להעריך יושרה והקפדה, פרי היסטוריה רצופת משברים עצומים, אסונות טבע ומלחמות־פנים בלתי־פוסקות, שהם, בין השאר, אלו שיצרו את אתוס הדיוק. וזה מוביל אותו לקסם השלישי, המורכבות: הפרדוקסים שמרכיבים את יפן וחיים בשלום זה עם זה. הפרדוקס מתקיים ביפן במובנים ובהיבטים רבים, שהמושלם לעומת השבור הוא רק אחד מהם, והקסם הוא שביפן מצליחים הניגודים האלה להתקיים יחד בהרמוניה, ללא סתירה. יפן מאפשרת לחיות במרחב של רוגע, שאינו נמהר, שלא מחפש הגדרות קלות, שבו, כפי שבולוקן מנסח זאת, "לא צריך לצעוק כל דבר". יפן מגלה לנו שאפשר לחיות בתוך מורכבות נפלאה, שמאפשרת ניגודים ומסוגלת להחזיק מורכבויות. אומה שמבינה עד כמה מגוון דעות וקולות הוא מה שמקיים תרבות, ולא מאיים עליה. המורכבות אינה נתפסת כפגם, ועל כן אין מעלימים בה קולות מנוגדים אלא להפך, מחזקים אותם. וזה, בעיניו, עיקר סוד הקסם.

מבקרים מטיילים במקדש בטוקיו, באפריל
Kiichiro Sato/אי־פי

איים של זרות

אבל את הניסיון לפצח את סוד הקסם אפשר גם לפתוח בגיאוגרפיה. הרבה מייחודה של יפן קשור לכך שזו מדינה עם תרבות שהתקיימה בבידוד כמעט מוחלט עד אמצע המאה ה–19, ממש לאחרונה במונחים היסטוריים. על הקשר בין הבידוד והגיאוגרפיה לבין אדריכלות, היסטוריה ותרבות מדבר אריה קוּץ, אדריכל ומתכנן ערים ישראלי ויו"ר האגודה לידידות ישראל־יפן. אריה קוץ ורוני אשתו, אז חברתו, הגיעו ליפן ב–1981, כסטודנטים זוכי מלגה ללימודי אדריכלות. ב–2016 העניק לו קיסר יפן את עיטור מסדר השמש העולה, עיטור שמוענק רק למעטים שאינם יפנים, על תרומתו לקידום היחסים וההבנה ההדדית בין יפן וישראל. קוץ השלים ביפן גם תואר שני בלימודי ההיסטוריה של האדריכלות היפנית; הוא מרצה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, בעל משרד אדריכלים, ומוביל סיורים ביפן בדגש על אדריכלות כתרבות. כפי שהוא מסביר, יפן היא מדינת איים. היא מורכבת מארבעה איים גדולים ומאִיים קטנים נוספים; ולהיותה אי, שהיה מבודד מהעולם עד לפני כמה מאות שנים, ובפועל עד לפני כ–150 שנה — יש השלכות רבות על התרבות והאמנות, על מאפייני החיים והשפה ועל הדמוגרפיה וההיסטוריה. הבידוד הזה יצר מה שבמדעי החיים נקרא "נישה אקולוגית", כמו איי גלפאגוס. קוץ אומר כי מה שריתק את דרווין כשהגיע לגלפאגוס — משהו ממנו דומה למה שמרתק אותנו כשאנחנו מגיעים ליפן. נוצרה שם תרבות אחרת; וגם בבסיס של ההתפעמות מיפן נמצא האחר.

הרבה מייחודה של יפן טמון בבידודה הכמעט־מוחלט מהעולם עד אמצע המאה ה–19. באי המנותק הזה פשוט נוצרה תרבות אחרת. האדריכל אריה קוּץ, יו"ר האגודה לידידות ישראל־יפן, משווה זאת להתפעמות של דרווין מגלאפגוס. גם אנחנו מרותקים מהאחר, מהשונה

כשהעולם גילה את יפן, הדבר הראשון והבולט ביותר היה האמנות. היה זה גילוי שחולל מהפכה. האימפרסיוניסטים, כאמנים וכאנשים, הושפעו מהאמנות היפנית, ברמת אבני היסוד של יצירתם ושל המהפכה שלהם. האדריכלות היפנית השפיעה, באופן שלא ניתן להגזים בחשיבותו, על האר־נובו, שממנה צמחה בעצם המהפכה האדריכלית, ועל המודרניזם באדריכלות, שהתפשט בעולם כאש בשדה קוצים ברבע הראשון של המאה ה–20. הרעיונות הבסיסיים של המודרניזם כמובן לא הגיעו מיפן; אבל יפן היוותה עבורם הדגמה חזותית של תרבות שמימשה את התפיסה הזאת, מאות שנים לפניהם. היה כאן גם היזון חוזר, דו־כיווני, משום שצעירים יפנים שנשלחו בתחילת המאה ה–20 לגלות את העולם ספגו ממנו רעיונות מודרניסטיים, ובשובם שילבו אותם בפילטר של הפרשנות והתפיסה היפנית. עד היום, ובעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, יפן "מייצרת" אדריכלים שניצבים בצמרת האדריכלות העולמית.

יפן, מוסיף קוץ, מתַרגלת הרבה יותר מערים אחרות את הצפיפות העירונית; והצפיפות העירונית, מצדהּ, בנתה מנגנונים חברתיים. הצפיפות היתה זרה לתרבויות רבות, ויפן מרתקת גם בהקשר הזה, כי בטוקיו היו מיליון תושבים עוד במאה ה–17. יפן נזהרה שלא לפלוש בבנייה להרים וליערות ולכן הלכה והצטופפה אל תוך מעט מישורי החוף שלה, הרחק מגוש ההרים שהאירוע הסיסמולוגי שיצר אותו לא הסתיים עד היום.

איי קוג'וקושימה במחוז נגסאקי. כמדינת איים שלווה, יפן לא פיתחה עוינות כלפי זרים
Eugene Hoshiko/אי־פי

חלק מהקסם נובע לא רק מהדרך שבה יפן השפיעה על העולם, אלא מהאופנים שבהם היא התירה לעולם להשפיע עליה. כפי שסוד הקסם עבד מיפן־החוצה, הוא פעל גם בכיוון ההפוך, כי הוא יצר ביפן סקרנות גדולה למה שקורה בעולם. היכולת של יפן להכיל את ההשפעות הזרות ולקבל אותן בסובלנות קשורה גם לסובלנות של היותה מדינת איים, אך היא הגיעה גם על רקע תרבותי ודתי מאוד פתוח, שמהווה ניגוד מוחלט למונותאיזם. יפני יכול להיות חבר בכמה דתות בו־זמנית, כאשר הוא וסביבתו אינם רואים בכך כל בעיה. בהקשר הזה מדברים על יפן כעל מדינה של סתירות, אך מבחינת היפנים אין בכך כל סתירה.

ומהי אותה "פסיכולוגיה של מדינת איים'? לפי אריה קוץ, העובדה שעד מלחמת העולם השנייה יפן לא נכבשה, גרמה לתפיסת הזרים כמשהו מסקרן ולא כאִיום. חוץ מאפיזודה קצרה בתקופה המונגולית, זרים מעולם לא הגיעו ליפן בציי מלחמה, והיוו בעיקר מקור פוטנציאלי לקבלת מידע על העולם "שבחוץ". גם אני יכולה להעיד כיצד בטיולי טרמפים שעשיתי ביפן אחרי הצבא, לבדי, ניסו המקומיים לדבר איתי למרות פערי השפה — הם ביקשו להבין מי אני, מאין באתי ולמה דווקא ליפן, וכל זה בתנועות ידיים ובמעט מילים שהצלחנו להחליף, הודות לשיחון עברי־יפני שלקחתי עמי. ההמשך של אותן שיחות הוביל במקרים רבים להזמנה אל בתיהם, לארוחה ואם התאפשר גם ללינה; ואם עצרנו בדרך באחת מתחנות הנוחות לתדלוק ולארוחה קלה, תמיד התעקשו לשלם עליי, כי בנסיעה הזאת אני הייתי האורחת שלהם.

לקפוץ לארמון הקיסר

את פרופ' בן־עמי שילוני פגשתי בדירתו הירושלמית, מרובת הנגיעות היפניות. הוא בא ליפן לראשונה כסטודנט ב–1965, שנה אחרי אולימפיאדת טוקיו של 1964, שהדֵיה עדיין הורגשו היטב באוויר. על השאלה "מה סוד הקסם היפני" הוא משיב מכמה כיוונים. ראשית, בגלל האקזוטיקה: דברים כּאִילו דומים, אבל כל כך שונים. החשיבה היפנית שונה, במובנים רבים, והחוויה שבה נתקלים מי שמגיעים בפעם הראשונה ליפן היא השאלה האם ניתן בכלל להבין את מה שרואים? האם זה ניתן לפיצוח? יש הרבה מדינות אקזוטיות בעולם, אבל האקזוטיקה ביפן היא רק חלק מההסבר: במדינות אחרות אקזוטיקה הרבה פעמים מלווה באלימות. ביפן, לעומת זאת, האקזוטיקה מאירת־פנים. זה מאפשר למי שמגיע ליפן להיות בתוך חוויה שלא היה בה קודם: כאילו עבר מעולם לעולם. היפנים גם שמחים מאוד שמתעניינים בהם ונפתחים לקראת הזר המתעניין; גם הם עצמם, כשהם מגיעים לישראל או למדינות אחרות במערב, או אפילו למקומות אחרים באסיה, מרגישים שזה "דומה אבל שונה". המשחק של דמיון ושוני הוא מרתק.

יפן, הוא ממשיך, היא שילוב של מסורת וחיים מודרניים. לא רק שישנים בה על הרצפה ואוכלים במקלות בישיבה על הרצפה: התחושה היא ש"פרט לכך שהם לא הולכים על הראש — הכל שונה". זה נכון מבחינת חוויה, אבל לאו־דווקא עובדתית; לדבריו ביפן יש שילוב של מסורת ודת עם המודרנה, אבל גם במערב יש שילובים דומים. יש ייחוד יפני, אבל לפחות חלק ממנו מתקיים רק בדמיוננו. מקובל לחשוב, הוא אומר, שהחינוך היפני הוא חינוך מצוין, שהוא בונה את ה"יפּניוּת"; אבל מקרוב הוא נראה פחות מוצלח, והילדים צריכים להיות צייתנים — להורים ולמורים. אחת מתופעות הלוואי היא שיש בעיות של פשע בקרב ילדים. היפנים עצמם, אגב, משוכנעים הפוך: שה"חינוך היהודי" הוא מוצלח כי היהודים "מפיקים איינשטיינים ורוטשילדים": תבונה ויכולת התעשרות הן תכונות שהיפנים מייחסים ליהודים, ומעורבת בה הערצה גדולה מאוד לעם היהודי. כאשר היפנים גילו את "הפרוטוקולים של זקני ציון" הם לא ראו בהם כתב־שטנה, אלא מקור מידע: אם היהודים הם כל כך חזקים ושולטים בעולם, כפי שטוענים הפרוטוקולים, זו סיבה להתחבר אליהם, ולא להתרחק מהם.

לזיקה בין הישראלים והיהדות, יפן וכסף, יש כמובן גם היבטים פוליטיים. ב–1972, בעת המתקפה הרצחנית של ארגון הטרור "הצבא האדום היפני' על נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג), נהרגו שניים מהתוקפים, ואילו ראש החוליה, קוזו אוקמוטו, נתפס, ונידון לשלושה מאסרי עולם בישראל. היפנים, שנבהלו מאוד מהפגיעה בדימויה של יפן כאומה פציפיסטית, שלחו משלחת התנצלות לישראל, ושילוני ליווה אותם כמתורגמן. הוא זוכר שהנציגים היפנים הסבירו שהם מגיעים לא כדיפלומטים יפנים אלא כבני אדם, שבאים להשתתף בצערן של המשפחות השכולות. לביקורי הניחומים הם הביאו כסף מזומן במתנה, כפי שמקובל לעשות ביפן כשמגיעים להשתתף בהלוויה. באולימפיאדה האחרונה, לטעמי, נעשה סוג של תיקון, כאשר בפתיחת הטקס בטוקיו הוזכרו לראשונה חברי המשלחת הישראלית שנרצחו במינכן, ומשתתפי הטקס עמדו דקה דומייה לזכרם.

ב–2010 זכה שילוני בעיטור "קרן יפן־ישראל", כבוד שכולל גם פגישה אישית עם קיסר יפן ורעייתו. בשולי המעמד המכובד, הוא זוכר גם שהוא ואשתו לא עברו כל בידוק ביטחוני בכניסה לארמון הקיסר בטוקיו. הם היו בטוחים שבשער הבא יעצרו אותם, שהשומר הבא יבקש לפתוח את התיק — אך דבר מזה לא קרה. עבור ישראלים זה דבר כמעט בלתי־נתפס.

גם לנו זה קרה. ב–2019 היינו בטוקיו, במקרה, ביום חילופי הקיסר. כל כותרות העיתונים, וכל שידורי הטלוויזיה, עסקו רק בכך. מהמלון שבו התאכסַנו יכולנו לראות מסוקים חגים באוויר, נוחתים בקירבת ארמון הקיסר שממוקם בלב טוקיו, לא רחוק מאיתנו. שאלנו בקבלה: מתי ייערך הטקס? — אסור לנו לתת פרטים. וכך, כמו ישראלים, החלטנו ללכת לארמון, נראה מה יהיה. באופן מוזר, היו שם מעט מאוד אנשים, אולי 200, ולא 200,000, כפי שניתן היה לצפות; ובאופן מפתיע, בדומה לחוויה של שילוני כמעט עשור קודם לכן, הגענו עד הארמון ממש, מבלי שאיש יעצור אותנו בדרך. אפילו הצלחנו לראות ולצלם, ממש מקרוב, את הקיסר החדש נכנס לארמון בפעם הראשונה.

CHARLY TRIBALLEAU / AFP

מותר גם לנבול

שילוני, כמו אריה קוץ, מתייחס גם לתפיסת ההיסטוריה הייחודית של יפן. כך, למשל, כיוון שרוב מלחמותיה של יפן היו מלחמות־פְּנים, לא קבעו כותבי ההיסטוריה שלה עמדה בשאלה מי צדק ומי ניצח. בניגוד למקובל בארצות אחרות שבהן ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ביפן לרוב קרה ההפך. דבריו אלו הזכירו לי שיעור נוסף שקיבלתי מאחי באחד מביקוריי ביפן. צפינו באליפות סוּמוֹ — ספורט שמרובים בו הטקסים, הסמלים והאגדות שנקשרו בלוחמיו. רק אז למדתי שבסוף קרב הסומו אין המנצח קד קידה, כפי שמקובל במערב, אלא דווקא המפסיד הוא זה שקד למנצח. בקידתו הוא כמו אומר לו, תודה לך שלימדת אותי היום משהו שאם הייתי יודע אותו, לא הייתי מפסיד.

שאלת הכבוד מתבטאת גם במובנים קודרים יותר. יפן סובלת משיעורי התאבדות גבוהים, שבעבר היו על רקע בקשת סליחה וכפרה על כישלונות, וכללו טקסי ספוקו (חראקירי) שבהם האדם שיסף את בטנו במו־חרבו. בעבר התאבדויות רבות נעשו גם לאות מחאה. עם זאת, גם כאן מתבטאת התפיסה היפנית, שלפיה האסתטיקה והדיוק הם חלק אינהרנטי מהקיום, מהלידה ועד המוות, מהסתיו ועד הקיץ.

שילוני מתייחס לאסתטיקה ולדיוק כאל היבטים של הרוגע, של הידיעה שהכל יתרחש בדיוק כמתוכנן. מקום אחר שבו יש ביפן נגיעה ייחודית במוות הוא במושג "קארושי", מוות מרוב עבודה. במקרים רבים יפנים אינם יוצאים כלל לחופשות, כי יציאה לחופשה עלולה לאותת כי העובד פחות חשוב למקום עבודתו, שאפשר להסתדר בלעדיו; לעתים אנשים אלו באמת עובדים, פשוטו כמשמעו, עד מוות. אורח חיים כזה גם מתחבר ליפן שבה הגבר נמצא שעות רבות בעבודה, כולל יציאה למועדון לשתייה עם חבריו בתום יום העבודה, ולפגיעה המובנית במשפחה; אולם נוהג זה משתנה בהדרגה, ואפילו הופך שוויוני יותר. בהתאם, תפיסת האישה היפנית, שנחשבה בעבר לאישה טובה, כי היא צייתנית, גם היא מפנה את מקומה לתפיסות אחרות.

תפיסת המוות ניכרת ברוחה של יפן, כפי שניכרות בה תפיסות רבות אחרות, גם בשירה. כך מצטט עוד יאסונארי בנאומו את שיר פרידתו מן העולם של נזיר הזן ריוקן, יליד המאה ה–18: "מה אותיר אחריי כמזכרת?/ באביב — פרח/ בהרים — קוקייה/ בסתיו — עלים אדומים". ועל כך הוסיף יאסונארי כי זה "לשד רוּחה של יפן", והסביר כי ריוקן לא חשב שאין מה שיותיר אחריו; כוונת דבריו היתה להביע משאלה שהטבע ימשיך להיות יפה גם לאחר מותו. יאסונארי מחבר את פירושו לשיר למונח "עיני הסוף", עיניו של הנוטה למות, שבשל המוות הקרב רואות אחרת הן את יופיו של הטבע הן את מה שיותיר אחריו בלכתו. מעניין כי יאסונארי דווקא התנער ממנהג ההתאבדות בצורה חד־משמעית, ובנאומו ציטט חיבור מוקדם יותר שלו בשם "עיני הסוף": "לא משנה עד כמה העולם מאוס עלינו, התאבדות אינה צורה של התעוררות רוחנית... אין בי כל אהדה ואיני משבח את מעשיהם של רבים שנטלו את חייהם". ייתכן כי יש זיקה בין עמדה נחרצת זו לבין תפיסת היופי היפנית, שיאסונארי מרחיב עליה בנאומו, שנותנת מקום גם לנָּבול ולא רק לפורח, לפָּגום ולא רק לַשלם, ובהתאם גישתו היא שהחיים ראויים לחיותם גם בעתות נבילה ולא רק בצמיחה ובנעורים. כל אלו לא מנעו, למרבה הצער, את התאבדותו־שלו ב–1972, ארבע שנים בלבד לאחר שקיבל את פרס נובל, ושנתיים לאחר התאבדותו של חברו הסופר יוקיו מישימה. באחרית הדבר של איתן בולוקן לספר הוא מצטט שיחה של יאסונארי עם מישימה, טרם טיסתו לסטוקהולם לקבלת פרס נובל, שיחה שבה הביע את ספקותיו בדבר היכולת לייצר הבנה אמנותית ואסתטית בין תרבויות שונות, ובכלל זה הקושי לתרגם את יצירותיו לשפות מערביות.

ואולי, בסופו של דבר, בזה בדיוק טמון סוד קסמה החמקמק של יפן: בכך שכפי שפותח בן־עמי שילוני את ספרו, ולמרות ידע ולמידה, הבנה ואהבה, זר אינו מסוגל באמת להבין את היפנים. ועל כן ייתכן כי מוטב להם לזרים לוותר על הניסיון "להבין" את יפן; ולקלוט אותה, פשוט, דרך החושים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות