האם לציפורים יש שפה? התשובה סבוכה יותר משנדמה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם לציפורים יש שפה? התשובה סבוכה יותר משנדמה

לכתבה
ציפורי זברה פינק. לומדות כולן את אותו שיר Wang LiQiang / Shutterstock

היבטים מסוימים בשפה, כגון סמנטיקה ותחביר פשוטים, אינם בלעדיים לבני האדם. חוקרים מנסים לפענח מה עומד מאחורי סוגים שונים של ציוצים ושריקות של ציפורים, ולהבין כיצד ההבדלים בין הקולות הללו משנים עולם ומלואו

25תגובות

החיפוש אחר מה שמייחד את בני האדם מוביל לעתים קרובות להשוואות לבני משפחתנו הקרובים ביותר: קופי האדם. אך בכל האמור בהבנת היכולת האנושית המובהקת לשפה, מדענים מגלים שהרמזים המרתקים ביותר נמצאים רחוק יותר.

השפה האנושית מתאפשרת בזכות יכולת מרשימה של למידה קולית. תינוקות שומעים צלילים ומילים, יוצרים מהם זיכרונות, ואחר כך מנסים להפיק את הצלילים האלה ומשתפרים ככל שהם גדלים. לעומת זאת, רוב בעלי החיים אינם מסוגלים ללמוד לחקות צלילים כלל. אף שפרימטים לא־אנושיים יכולים ללמוד כיצד להשתמש בווקליזציות מולדות בדרכים חדשות, אין להם יכולת דומה ללמוד קריאות חדשות. מעניין לגלות שלמספר קטן של מיני יונקים רחוקים יותר, ובהם דולפינים ועטלפים, יש יכולת כזו. אבל בין קומץ הלומדים הקוליים הלא־אנושיים בממלכת החי, המרשימות ביותר הן הציפורים — ובהפרש ניכר.

תוכים, ציפורי שיר ויונקי דבש לומדים כולם ווקליזציות חדשות. נראה כי הקריאות והשירים של כמה מינים בקבוצות אלה חולקים קווי דמיון רבים עוד יותר עם השפה האנושית, ובהם העברת מידע מכוּונת ושימוש בצורות פשוטות של חלק ממרכיבי השפה האנושית — פונולוגיה, סמנטיקה ותחביר. מדובר גם בקווי דמיון עמוקים יותר, כגון מבני מוח מקבילים שאינם משותפים למינים נטולי למידה קולית.

ההקבלות האלה הניעו גל של מחקרים בעשורים האחרונים, כפי שאומרת האתולוגית (חוקרת התנהגות בעלי חיים) ג'וליה היילנד־ברונו מאוניברסיטת קולומביה, שחוקרת היבטים חברתיים של למידת שירים בציפורי זברה פינק. "רבים ערכו השוואות בין שפה לשירת ציפורים", היא מוסיפה.

היילנד־ברונו חוקרת את ציפורי הזברה פינק משום שהן חברתיות יותר מרוב הציפורים הנודדות — הן אוהבות לעוף בלהקות קטנות שמתלכדות לעתים לקבוצות גדולות יותר. "אני מתעניינת בשאלה כיצד הן לומדות את הווקליזציות שעוברות בתרבות בקבוצות האלה", אומרת היילנד־ברונו, אחת ממחברות מאמר מ–2021 שפורסם בכתב העת "Anual Review of Linguistics", והשווה למידה ותרבות של שירת ציפורים עם השפה האנושית.

הן שירת הציפורים והן השפה מועברות מדור לדור בתרבות באמצעות למידה קולית. אוכלוסיות מרוחקות גיאוגרפית של אותו מין של ציפורים יכולות להכניס שינויים קלים בשיריהן במשך הזמן, ובסופו של דבר להפיק ניב חדש — תהליך שדומה במובנים מסוימים לאופן שבו בני האדם מפתחים מבטאים, ניבים ושפות שונים.

ציפורים משמיעות קריאות אזעקה שונות כדי להתריע מפני טורפים שונים. לירגזים יפניים, למשל, יש קריאה אחת שגורמת לגוזלים להתכופף כדי שלא יישלפו מהקן על ידי עורבים, וקריאה אחרת שמתריעה מפני נחשים וגורמת לגוזלים לקפוץ אל מחוץ לקן. לעורבנים סיביריים יש קריאות שונות בהתאם לפעילותו של נץ טורף: האם הוא יושב, מחפש טרף או תוקף

לנוכח כל קווי הדמיון האלה, נשאלת השאלה אם לציפורים עצמן יש שפה. ייתכן שזה תלוי איך מגדירים אותה.

"לא הייתי אומר שיש להן שפה באופן שבו מומחי לשון מגדירים אותה", אומר אריך ג'רוויס, מדען המוח באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, שכתב עם היילנד־ברונו את המאמר על שירת ציפורים ושפה. "הייתי אומר שיש להן שריד או צורה בסיסית של מה שניתן לכנות שפה דבורה. זה כמו המילה 'אהבה'. אם תשאלו הרבה אנשים מה פירושה, תקבלו הרבה משמעויות שונות. לעתים זו תעלומה".

לשפה דבורה יש כמה מרכיבים, אומר ג'רוויס, וחלקם משותפים ליותר מינים מאחרים. מרכיב נפוץ למדי הוא למידה שמיעתית, כמו כלב שמבין כיצד להגיב לפקודה הדבורה "שב". הלמידה הקולית שמאפיינת בני אדם וחלק מהציפורים היא אחד המרכיבים הייחודיים ביותר, אבל כולם משותפים במידה מסוימת לבעלי חיים אחרים, הוא אומר.

ירגזי יפני. רמזים לתחביר
Dave Hansche / Shutterstock

צו 8 לירגזים

אחד מהמרכיבים המרכזיים בשפה האנושית הוא הסמנטיקה — הקשר בין מילים למשמעות. במשך זמן רב חשבו המדענים שבניגוד למילים שלנו, הווקליזציות של בעלי חיים הן בלתי־רצוניות, ומשקפות את המצב הרגשי של החיה בלי להעביר כל מידע אחר. אך בארבעת העשורים האחרונים הראו מחקרים רבים שלבעלי חיים שונים יש קריאות מובחנות בעלות משמעויות ספציפיות.

ציפורים ממינים רבים משמיעות קריאות אזעקה שונות ביחס לטורפים שונים. לירגזים יפניים, המקננים בחללי עצים, יש קריאה אחת שגורמת לגוזלים שלהם להתכופף כדי שלא יישלפו מהקן על ידי עורבים, וקריאה נוספת שמתריעה מפני נחשים ושולחת את הגוזלים לקפוץ אל מחוץ לקן. עורבנים סיביריים מגוונים את קריאותיהם בהתאם לפעילותו של נץ טורף: האם הוא יושב, מחפש טרף או תוקף באופן פעיל — וכל קריאה מעוררת תגובה אחרת בקרב עורבנים סמוכים. ירגזים שחורי־כיפה משנים את מספר ה"די" בקריאתם האופיינית ("צ'יקדי־די!") כדי לציין את הגודל והאיום היחסיים של טורפים.

שני מחקרים מהעת האחרונה אף מצביעים על כך שסדר השמעת הקולות של ציפורים מסוימות עשוי להשפיע על משמעותן. הגם שהרעיון עדיין שנוי במחלוקת, הוא עשוי לייצג צורה בסיסית במערכת הכללים שקובעת את הסדר ואת צירופי המילים והרכיבים שאנו, בשפת האדם, מזהים כתחביר.

נוסף לקריאות התראה, מינים רבים של ציפורים משתמשים בקריאות גיוס. ירגזים יפניים וזנבנים מסוימים יוצרים צירופים של קריאות התראה עם קריאות גיוס כדי להפיק מעין קריאת הכנה לעימות, ומכנסים את חבריהם לקבוצה גדולה שתרדוף אחרי טורף. כשהציפורים שומעות קריאה זו, הן מתקרבות אל הקורא תוך כדי סריקה לאיתור סכנה.

מדענים בראשות האתולוג טושיטקה סוזוקי מאוניברסיטת קיוטו כתבו ב–2017 כי סדר הקריאות אמנם חשוב לירגזים היפניים. כשצוותו של סוזוקי השמיע צירוף מוקלט של "התראה+גיוס" לירגזים בטבע, הוא עורר תגובת התקהלות עזה הרבה יותר מאשר קריאת "גיוס+התראה", שהסדר שלה שוּנה באופן מלאכותי.

אבל השאלה האם צירופי הקריאות של הירגזים ושל הזנבנים באמת רלוונטיים לדיונים על השפה האנושית, הכוללת רצפים מורכבים יותר, נתונה לפרשנות, כפי שאומר מדען המוח ההתנהגותי אדם פישביין מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.

"אילו הן היו עושות משהו שדומה יותר לשפה, היו מתקבלים שלל צירופים שונים", אומר פישביין. "אצל הציפורים זו מערכת מוגבלת מאוד".

ציפורי זברה פינק שרות שירים מסוגים שונים

הכל תלוי באוזן

המחקר שערך פישביין עצמו בשירת הזברה פינק מצביע על כך שהתחביר אינו חשוב לציפורים כמו לבני אדם. "אני חושב שאנשים ניסו לכפות את תפיסת התקשורת האנושית על מה שהציפורים עושות", הוא אומר.

שירת הציפורים יכולה להיות מורכבת מאוד ונוטה להיות בעלת תבניות ורצפים אופייניים של תווים, הברות ומוטיבים. מכאן ששירי הציפורים עשויים לשמש הקבלה קרובה יותר לשפה האנושית מאשר קריאות ההתראה והגיוס של הירגזים. עבור האוזן האנושית, חלקים משירת הציפורים מזכירים הברות של מילים, ולכן קל להניח שסדר החלקים האלה חשוב למסר. אך למרבה ההפתעה, קיים מידע מועט ביותר על האופן שבו רצפים של שירת ציפורים נתפסים באוזניהן. המחקר של פישביין מצביע על כך שמה שציפורים שומעות כשהן מקשיבות לשירת ציפורים עשוי להיות שונה מאוד ממה שבני אדם שומעים.

פישביין חקר ציפורי זברה פינק שאומנו ללחוץ על כפתור כששמעו שינוי בצלילים שהושמעו להן. כשהציפורים זיהו נכונה את השינוי, לחיצה על הכפתור העניקה להן תגמול בדמות מזון. אם טעו בזיהוי, האורות בכלוב כבו לזמן קצר. פישביין בדק אילו הבדלים הציפורים מסוגלות לפענח באמת, וסייע למדענים להבין אילו היבטים חשובים לציפורים בשירתן.

בבדיקה אחת השמיעו פישביין ועמיתיו את השיר הסטנדרטי של הפינקים שוב ושוב במרווחים קבועים, ואז הכניסו גרסה של השיר עם הברות שסודרו מחדש באופן מלאכותי. לבני האדם קל להבחין בשינוי הזה, אבל באופן מפתיע, הציפורים התקשו לזהות את הרצף המעורבב.

הציפורים הצליחו הרבה יותר בבדיקה אחרת שערך פישביין. בתוך כל הברת שיר יש פרטים בתדר גבוה יותר, שנקרא "מבנה עדין זמני" — קצת דומה למה שבני אדם תופסים כגוון בקול או בטון. כשהמדענים שיבשו את המבנה העדין של השיר על ידי השמעת אחת ההברות לאחור, הצליחו הפינקים לזהות זאת במידה יוצאת דופן.

"זה ממד של צליל שהם שומעים הרבה יותר טוב מאיתנו", אומר פישביין. "כך שייתכן שהם קשובים לרמה הזאת של הצליל שאנחנו לא קשובים אליה כשאנו מקשיבים לשירת ציפורים באופן אקראי".

ההבנה לגבי מה שומעות הציפורים ומה חשוב להן מוגבלת בעצמה על ידי מה שאנחנו, בני האדם, שומעים — ומה שאנו מסוגלים לנתח בכלים סטטיסטיים. הבלשן חואן אוריאחרקה, שעבד עם פישביין באוניברסיטת מרילנד, אומר כי "לפני עשר שנים אפילו לא ידענו מהן היחידות שהציפורים מצרפות. וכמובן, מה שנדמה לנו שהן היחידות — זה ניחוש".

אף על פי שזברה פינקים זכרים לומדים כולם את אותו שיר יחיד, מדענים גילו שקיימת שונוּּת במבנה העדין הזמני בין הביצועים של השיר הסטנדרטי, דבר המרמז על כך שלציפורים יש מערכת תקשורת עשירה הרבה יותר מכפי שחשבנו. "ייתכן שרוב המשמעות נדחסת לתוך הרכיבים הבודדים", אומר פישביין, "וייתכן שהאופן שבו הם מסודרים לא משנה כל כך להעברת המשמעות".

סקוט רמזי
קן אוטר

עד שהגוזל ייצא מהבית

גם אם חלק מהציפורים חולקות היבטים בסיסיים של השפה האנושית, עדיין ידוע לנו מעט מאוד על מה שקורה במוחן בפועל. רוב מחקרי התקשורת בבעלי חיים התמקדו בתיאור אותות והתנהגות, שבהסתכלות שטחית יכולים להיראות דומים מאוד להתנהגות אנושית. אתגר גדול הרבה יותר הוא לקבוע אם קיים דמיון בין התהליכים הקוגניטיביים הסמויים שמניעים את ההתנהגות הזאת.

במוקד השאלה הזאת נמצאת הכוונה. האם בעלי החיים פשוט מגיבים לסביבתם, או שהם מתכוונים להעביר מידע זה לזה? לדוגמה, כשציפור מגלה מזון היא עשויה להשמיע קריאה אופיינית המושכת אליה ציפורים אחרות. האם הקריאה הזאת היא המקבילה ל"יש! אוכל!" — והיא מושכת ציפורים אחרות ללא כוונה? או שמא היא דומה יותר ל"היי, חברים, בואו לראות את האוכל שמצאתי"?

סימנים לכוונה נמצאו בבעלי חיים רבים. מיני סנאים, דגי קרב סיאמיים, תרנגולות ואפילו זבובי פירות משנים את האותות שלהם בהתאם למי שנמצא בסביבה כדי לקלוט אותם — סימן לכך שיש להם שליטה רצונית כלשהי באותות האלה. נראה כי בעלי חיים אחרים "מראים" לאחרים דבר מה בכוונה, כמו כלב שמסיט את מבטו הלוך ושוב בין האדם לשקית חטיפים או לצעצוע מוסתר, אולי אפילו מוסיף נביחה כדי להסב את תשומת לבו של האדם קודם; גם עורבים נראו מראים חפצים לעורבים אחרים על ידי החזקתם במקורם, בדרך כלל רק אם הציפור השנייה שמה לב.

כמה מהעדויות העדכניות והטובות ביותר לתקשורת מכוּונת בציפורים מגיעות מהערבה, מתצפיות על זנבנים ערביים בשמורת נחל שיזף. צוות בראשות האתולוג יצחק בן־מוחה תיעד זנבנים מבוגרים המשדלים את צאצאיהם לעבור למחסה חדש. המבוגרים קוראים ומנופפים בכנפיים מול הגוזלים ואז נעים לכיוון המחסה. אם הזנבן הצעיר אינו נשמע להוראה מיד או עוצר בדרך, המבוגר חוזר ומבצע את השיר והריקוד שוב ושוב עד שהצעיר מציית.

המדענים קוראים לאותות כאלה תקשורת מכוּונת מסדר ראשון. חלק מהחוקרים טוענים כי עדות רלוונטית יותר לשפה כמו שלנו היא תקשורת מכוּונת מסדר שני. לשם כך יש צורך שהמאותת יידע משהו על תודעתו של הקולט, למשל שהציפור שמצאה מזון תדע שציפור אחרת אינה מודעת לקיומו, ותשמיע קריאה מתוך כוונה ליידע את הציפור הלא־מודעת. כמובן שקשה לבדוק עניין כזה. מדענים אחרים נוקטים דרך אחרת כדי לנסות להבין מה עומד בבסיסה של תקשורת כזאת, והם משווים בין מבני המוח המאפשרים למידה קולית בציפורי שיר ובבני אדם.

זנבנים ערביים בשמורת נחל שיזף

קשרים עמוקים

אף שבני האדם והציפורים הם קרובים רחוקים מאוד — האב הקדמון המשותף האחרון שלנו חי לפני יותר מ–300 מיליון שנה — יש להם מעגלים מוחיים דומים להפליא למטרת למידה קולית. לפרימטים הלא־אנושיים, בני משפחתנו הקרובים ביותר, אין מעגל מיוחד לחיקוי צלילים, מה שמוביל את המדענים להסיק שמקורה של היכולת הזאת אינו באב קדמון משותף. היא כנראה התפתחה באופן עצמאי בציפורים, דוגמה למה שמכונה אבולוציה מתכנסת.

"קיימת הנחה שמינים שקשורים אלינו יותר יהיו הדומים לנו ביותר. וזה נכון ביחס לתכונות רבות", אומר ג'רוויס. "אבל זה לא נכון ביחס לכל תכונה".

ג'רוויס חוקר את התפתחות השפה על ידי בחינת מוחן של ציפורי שיר. בעלי חיים שמשמיעים רק צלילים מולדים שולטים בשרירים שיוצרים את הצלילים האלה דרך מעגל בגזע המוח — אזור ליד חוט השדרה שמווסת תפקודים אוטומטיים כמו נשימה ודופק. "בני אדם וציפורי שיר פיתחו את מעגל המוח הקדמי החדש הזה לצלילים נלמדים, והוא השתלט על מעגל גזע המוח לצלילים מולדים", אומר ג'רוויס.

התיאוריה שלו לגבי האופן שבו מעגלים דומים של למידה קולית התפתחו פעמים רבות במינים רחוקים היא שהם נבנו ממעגל סמוך השולט בלמידה של תנועות מסוימות. "המעגל המוחי של השפה הדבורה בבני אדם ומעגל לימוד השירים בציפורים התפתחו על ידי שכפול מלא של המסלול המוטורי שסביבם".

לא ברור כיצד אפשר לשכפל מעגל מוח שלם, הוא אומר, אבל זה יכול להיות דומה לאופן שבו גנים משוכפלים לעתים ואז משמשים למטרות אחרות. כך או כך, הן לבני האדם והן לציפורים בעלות יכולת למידה קולית יש מעגלים נדירים במוח, המאפשרים להם ללמוד ולחקות קול. זה מצביע על כך שמדענים התנהגותיים, שמנסים ללמוד על השפה האנושית באמצעות חקר התקשורת בין ציפורים כמו זברה פינקים, עלו על משהו.

"אני חושב שאנחנו, בני האדם, נוטים להפריז בהערכת השונוּת שלנו", אומר ג'רוויס. אפילו הוא ראה ציפורי זברה פינק שרות במעבדה או זרזיר שר על עץ וחשב שזה פשוט נראה שונה כל כך ממה שבני אדם עושים. "ואז כעבור שנה אנחנו מגלים תגלית לגבי הקישוריות של המעגל המוחי, או לגבי מנגנון הפקת הצלילים שלו, וזה כל כך דומה לבני אדם".

הכתבה פורסמה ב-Knowable Magazine. מאנגלית: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות