התערוכה החדשה של דונטלו היא מצעד להיטים של פסלי הרנסנס

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה החדשה של דונטלו היא מצעד להיטים של פסלי הרנסנס

לכתבה
פסל דוד של דונטלו (1409-1408) Bruno Bruchi

דונטלו יצר את הדיוקן המודרני הראשון, עשה שימוש מהפכני בפרספקטיבה ושינה את הדרך שבה נוצרת אמנות. הפַסָל הגדול הראשון של הרנסנס זוכה כעת לתערוכה של פעם בחיים, המקבצת אוסף נדיר של יצירות מופת ונודדת בין שלוש ערים

33תגובות

פאלאצו סטרוצי, משכנה של משפחת הבנקאים העשירה כקורח שהפך ברבות השנים לחלל תערוכות יוקרתי, הוא לדעת רבים ארמון הרנסנס היפה בפירנצה. על חזית האבן המסיבית של הפאלאצו מתנוססים בימים אלה שלטים ועליהם הכותרת המונומנטלית בדרכה: "דונטלו. הרנסנס", משל היו אלה מילים נרדפות. האוצר הראשי של תערוכת הענק, פרופ' פרנצ'סקו קאליוטי, מסביר בטקסט המבוא שנלווה לתערוכה כי "אם יש אמן אחד שניתן לומר לגביו שהוא האב והסמל של סגנון אמנות מערבי, האמן הזה הוא דונטלו, והסגנון הוא הרנסנס". זו הצהרה שניתן להתווכח עליה, ודאי לגבי הנחרצות שבה. אבל לפני שמעריצי האימפרסיוניזם מזדעקים כדי להגן על מאנה ומונה, וחסידי הקוביזם מצופפים שורות סביב פיקאסו ובראק, כדאי לנסות ולהבין את הנימוקים לקביעה הזאת, שמתנוססת בכניסה לתערוכה המרהיבה, המרכזת יותר מ–50 מיצירותיו של רב האמן, ועוד עשרות רבות של ממשיכי דרכו, כולל כאלו שמעולם לא עזבו קודם את הכנסיות שעבורן נוצרו.

אוצר התערוכה, פרופ' פרנצ'סקו קאליוטי, אומר כי פריצות הדרך של דונטלו הפכו אותו לא רק "לפסל הגדול של המאה שלו ואולי לפסל הגדול של העידן הפוסט־קלאסי", אלא גם "לאיש שחולל מהפכה באופן שבו רב אמן משכנע את פטרוניו לקבל אמנות ולקדם אותה, ולמשוך את המתבונן לאשליה שהיא יוצרת"

קאליוטי, גדול המומחים לדונטלו בימינו, מפרט בקטלוג המרשים של התערוכה את שורת החידושים שדונטלו חתום עליהם: מהשימוש המהפכני בפרספקטיבה בפיסול התבליט, דרך חידוש יצירת פסלי הרוכבים המונומנטליים ועד ליצירה של מה שניתן לכנות הדיוקנאות המודרניים הראשונים בפיסול. לדברי קאליוטי, שורה של פריצות דרך אלה הפכו את דונטלו לא רק "לפסל הגדול של המאה שלו ואולי לפסל הגדול של העידן הפוסט־קלאסי", אלא גם "לאיש שחולל מהפכה באופן שבו רב אמן צריך ליצור אמנות, לשכנע את פטרוניו לקבל אותה ולקדם אותה, להציע אותה לקהל — ולמשוך את המתבונן לאשליה שהיא יוצרת". המנעד העצום של היצירות, הן במגוון הנושאים, מהנרטיב הנוצרי ועד סיפורי המיתולוגיה, והן בממדים, מפסלונים ועד לפסלי ענק דרך תבליטים וכמובן השליטה הטכנית הפנומנלית של דונטלו בשיש, בעץ, בחמר ובברונזה, הופכים את התערוכה החדשה למסע מרתק של פעם במאה אל חייו של גאון אמנותי חד־פעמי. כה גדולה היתה ההתפעמות מדונטלו עוד בימי הרנסנס, עד שההיסטוריון "הרשמי" של התקופה, ג'יורג'יו וזארי, תהה בספרו "חיי האמנים" אם דונטלו לא נולד מוקדם מדי, ואם לא צריך היה לכתוב את הביוגרפיה שלו בצמוד לזו של מיכלאנג'לו, שנולד כמעט מאה שנים אחריו.

חלל התצוגה בברג'לו, אחד משני המוזיאונים שבהם מוצגת התערוכה בפירנצה
Ela Bialkowska, OKNOstudio

ישו יפה וישו סובל

דונטלו נולד בשם דונאטו די ניקולו די בטו בארדי בפירנצה, סביב שנת 1386. הוא הלך לעולמו ב–1466. הקריירה שלו היא אחת מן הארוכות והמשפיעות בתולדות האמנות במערב בעת המודרנית. הוא עבד לצדו של פיליפו ברונלסקי (1446-1377, האמן הנודע שהקים גם את כיפת הקתדרלה של פירנצה) ויצא איתו למסע מכונן כנער כדי ללמוד את עתיקותיה של רומא. העבודות הראשונות של דונטלו בתור אמן עצמאי הופיעו בעשור הראשון של המאה ה–15 — שורה של פסלים עבור הקתדרלה של העיר (הדואומו). בעשור השני הוא גם יצר עבודות בחזית של כנסיית אורסנמיקלה הנודעת.

השנים הראשונות ההן, והשותפות עם ברונלסקי, מוצגות באופן מפעים באולם הראשון של התערוכה. זה לצד זה תלויים בחדר שני פסלי ישו הצלוב מעץ (קרוסיפיקס) — האחד שפיסל דונטלו (סביב 1408) והשני שפוסל בידי חברו המבוגר ממנו בכעשור פיליפו ברונלסקי (סביב 1410). אנקדוטה נודעת לגבי שני הפסלים האלו (שמביא וזארי) טוענת כי כאשר ברונלסקי ראה את הקרוסיפיקס שפיסל תלמידו הצעיר דונטלו לכנסיית סנטה קרוצ'ה, הוא קבע "אתה שמת איכר על הצלב ולא את גופו של ישו המשיח שהוא מעודן ביותר בכל חלקיו ומושלם". ברונלסקי הגדיל לעשות ופיסל כתגובה קרוסיפיקס עץ משלו לכנסיית סנטה מריה נובלה בעיר. למראה היצירה, המוארכת ומעודנת בהרבה, הפטיר דונטלו, לדברי וזארי: "לך, ברונלסקי, ירשו לפסל דמויות של ישו — ולי, איכרים".

פסל השיש של דוד שיצר דונטלו, מוצב בין שתי הגרסאות של ישו — ברונלסקי מימין, וזו של דונטלו משמאל
Ela Bialkowska, OKNOstudio

הנבואה השחורה לא הגשימה את עצמה. דונטלו פיסל עוד דמויות רבות של ישו במשך עשרות שנים. אבל המראה של שתי היצירות המכוננות האלו, רגע ראשון של תחרות ולמידה בין שניים מהמקוריים ביותר באמני הרנסנס, הוא מפעים. ישו של דונטלו אכן כבד וגשמי יותר, אבל גם מכיל עוצמות דרמטיות הודות להצגה של הגוף הסובל על הצלב. היה זה איתות ראשון על המנעד הרחב מאוד של רגשות וצורות הבעה חזותיות שדונטלו יידע להנפיק בהשוואה לברונלסקי ולאחרים שבאו אחריו.

במרכז החדר, בין שני פסלי העץ של ישו, ניצב פסל דוד משיש, שדונטלו בן ה–20 גילף עבור הקתדרלה של פירנצה ב–1406. זו הצהרת כוונות ראשונה, נועזת, של האמן הצעיר. דוד של דונטלו הצעיר מונומנטלי, כמעט שני מטרים גובהו, אך אלגנטי ועדין. הוא ניצב כשלמרגלותיו ראשו הכרות של גוליית. פרנסי העיר פירנצה הבינו מיד — יש כאן יצירה שתשרת אותם טוב יותר אם תוצב בארמון השלטון ולא במרומי הקתדרלה. הפסל הועבר לאחר כבוד לארמון הסיניוריה, ודונטלו השלים את הפרטים המהפנטים בחלקו התחתון, ובמרכזם גולגולתו המנותצת של הענק הפלישתי שנמצאת קרוב לעיני הצופים. במובנים רבים האפיזודה כולה הקדימה במאה שנים את השתלשלות האירועים סביב פסל דוד של מיכלאנג'לו: גם הוא הוזמן עבור חזית הקתדרלה של פירנצה, וסיים לבסוף גם הוא סמוך לארמון השלטון כסמל פוליטי ולא רק דתי. דונטלו כתב כאן למעשה, ולא בפעם הראשונה, סוג של תסריט אמנותי ופטרוני שגדולי האמנים שיגיעו אחריו ימשיכו לפעול על פיו.

חדר המראות של דוד

דוד של דונטלו הצעיר איננו פסל דוד היחיד בתערוכה. אחת מן ההברקות של האוצרים היא ההחלטה לפרוס את התערוכה בשני חללים, ולא רק בפאלאצו סטרוצי. החלק השני של התערוכה הוצב בברג'לו, בית הכלא העתיק של פירנצה שהפך למוזיאון הפיסול האיטלקי החשוב בעולם. מאז 1887, השנה שבה נערכה בברג'לו תערוכת דונטלו המונוגרפית הראשונה במלאת 500 שנים להולדת האמן, מתהדר המוזיאון ב"חדר דונטלו". זהו החדר החשוב ביותר במוזיאון, שמכיל את היצירות המפוסלות שנתפסו במשך שנים ככאלו שהרנסנס האיטלקי נולד יחד איתן. האוצרים בחרו להשתמש בפסל דוד נוסף, מברונזה, שפיסל דונטלו סביב 1435–1450, ולהקיף אותו בפסלים נוספים של דוד שהוא והבאים אחריו יצרו.

פסל דוד. יצירת הברונזה המפורסמת ביותר של דונטלו. מאחור: פסל סן ג'ורג'יו
Ela Bialkowska, OKNOstudio

באולם המרכזי ניצבים דוד האנדרוגיני שיצק דונטלו מברונזה, אולי הפסל המפורסם ביותר בברונזה של האמן, ועוד שישה "דוידים" מפוסלים או רשומים, בהם יצירות המופת של ורוקיו דזידריו דה סטיניאנו. כך הופך חדר דונטלו לחדר המראות של דוד, עם הדים חזותיים ורעיוניים לאופן שבו שב וחזר האמן לדמותו של מלך ישראל, שהפך הן לסמל דתי נוצרי, הן לסמלה של הרפובליקה הפיורנטינית והן לסמלם של המדיצ'י. את פסל דוד מברונזה של דונטלו הציב בארמונו קוזימו הזקן, ממייסדי שושלת המדיצ'י. כאשר המדיצ'י גורשו מהעיר בסוף המאה ה-15, שליטי הרפובליקה נטולת המדיצ'י נטלו את היצירה והציבו אותה בארמון השלטון, פאלאצו דלה סיניוריה, כסמל לניצחון החלש (הפיורנטינים) על החזק (המדיצ'י). כעבור כמה עשרות שנים הגיע פסל דוד של מיכלאנג'לו, והעניק עוצמות חדשות לטיפול בדמותו של הנער שהפך למלך. משחק המלכים הזה באולם הוא מעין תיבת תהודה להשפעה הפנומנלית של דונטלו.

משקיף על כל פסלי דוד באותו האולם הוא פסל ג'יורג'יו הקדוש (1417-1415), אולי פסל השיש המפורסם ביותר של דונטלו. את היצירה גילף האמן עבור גילדת יצרני השיריונים והחרבות של פירנצה, והיא אכן מציגה את הקדוש בהדר כמעט מלכותי אוחז בשריון מרשים. הפסל התפרסם גם הודות לתבליט השיש שדונטלו קיבע בבסיסו (במקור באחת מחזיתות כנסיית אורסנמיקלה וכיום במוזיאון הברג'לו). דונטלו, באחד מאותם זינוקים יצירתיים קדימה, יישם בתבליט את עקרונות הפרספקטיבה המתמטית של מורהו ברונלסקי. ההמצאה, שאיפשרה לאמנים לתאר את המציאות באופן ריאליסטי בהרבה, זוכה כאן ליישום הנודע ביותר שלה בפיסול תבליט, עם הקדוש שהורג את הדרקון וברקע צמרות עצים שהרוח פורעת.

התערוכה מיטיבה להדגים עד כמה גדולתו של דונטלו לא היתה אך ורק טכנית — כלומר יישום מדוקדק של עקרונות הפרספקטיבה — אלא גם ניצול גאוני של הפוטנציאל הדרמטי שהיא מאפשרת לפסל. דוגמה מרהיבה לכך נמצאת בתבליט הברונזה המוזהב של סעודת הורדוס (נוצר ב–1423–1427) — יצירה שיצאה לראשונה מבית הטבילה בסיינה שם היא שמורה. בריבוע שגודלו לא עולה על 60 ס"מ לאורך ולרוחב, דונטלו לא רק ייצר נרטיב מתמשך, אלא בנה הודות לשליטתו בפרספקטיבה שורה של חללים שבהם הוא שתל פרטים קטנים כגדולים — מהסכו"ם והאוכל שעל השולחן ועד המגש שעליו מוגש ראשו הכרות של יוחנן המטביל. שורה ארוכה של תבליטים נוספים בתערוכה, ובראשם דוכן התפילה מפאדובה, מאפשרים לגלות מקרוב את מי שהיה קרוב לוודאי גדול פסלי התבליט אי־פעם.

תבליט הברונזה המוזהב של סעודת הורדוס
Ela Bialkowska, OKNOstudio

ראש בראש

השיטוט בתערוכה הוא כמו מצעד להיטים של פסלי הרנסנס האיטלקי. עוגן נוסף בתצוגה הוא פסלו של רוסורה הקדוש, ששמור בימים כתיקונם בפיזה. היצירה הוזמנה כדי לשמש כרליקווריום (תיבת השריד הקדוש) לגולגולתו של רוסורה, חייל שהוצא להורג במהלך הרדיפות של הנוצרים הראשונים על ידי האימפריה הרומית. דונטלו התבקש סביב 1425 לעצב מכל לשרידי ראשו של הקדוש, לשימור קדושה פיזית וכמובן רוחנית. באופן מהפכני, הוא החליט לעצב את הרליקווריום כדיוקן של דמות ייחודית ולא אידילית — דוגמה רוחנית שיש לה גם מאפיינים פיזיים הן בתווי הפנים והן בשריד הקדוש ששמור בפנים. דונטלו הצליח אם כן להעניק משמעות חדשה לחפץ דתי כאשר בחר לעצב אותו כדיוקן שיונק מהמסורות של העת העתיקה, מתנתק מהמסורות של ימי הביניים ופותח את הדרך לדור שלם של דיוקנאות של ממש, של אנשים חיים. בביקור במקום ניכר עדיין האפקט עוצר הנשימה של היצירה: הבזקי האור שניתזים מן הברונזה המוזהבת ממש "מחיים" את הדמות. כפלי הגלימה, השריון, הזקן והשיער יוצרים יחד דיוקן שכמותו לא נראה עד אז.

פסל רוסורה הקדוש. דיוקן מהפכני שהתנתק מהמסורת המקובלת
ספי הנדלר

אל מול פסל הראש של הקדוש, נועל את התערוכה עוד פסל ראש, מונומנטלי יותר ומשפיע לא פחות: ראש הסוס ששרד מפסל הרוכב שתיכנן דונטלו להקים עבור אלפונסו הראשון מלך נאפולי (1456). מותו של המלך, ומותו של האמן כעבור עשור, הותירו את היצירה במצבה החלקי. רק הראש העצום, כמעט שני מטרים גובהו, שמור היום במוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי. זו לא רק דוגמה מרתקת ליכולות הטכניות המתקדמות ביותר שאליהן הגיע — פסלי רוכבים בברונזה נחשבו לפאר היצירה ולמורכבים ביותר טכנית — אלא גם המחשה למעמד שאליו הגיע דונטלו בערוב ימיו, כששמו הלך לפניו בכל רחבי איטליה. הוא קיבל את ההזמנה אחרי שכבר הוציא אל הפועל באמצע המאה ה–15 את פסל הרוכב הנודע שלו, שניצב עד היום בפאדובה, פסלו של המצביא גאטמלטה. מראשו של ישו ה"איכר" דרך ראשו הערוף של יוחנן המטביל ועד לראש הסוס המונומנטלי, הגאונות של דונטלו נפרסת לאורך האולמות השונים במלוא הדרה ותחכומה.

ראש הסוס העצום ששרד מהפסל שתכנן דונטלו למלך אלפונסו. יכולות טכניות מרהיבות
Ela Bialkowska, OKNOstudio

כראוי למיתוס של דונטלו, גם התערוכה עצמה היא מגה־אירוע, שיזכה לשלוש גרסאות דומות אך לא זהות: היא תוצג בפירנצה עד סוף יולי, בגמלדה־גאלרי של ברלין מספטמבר ועד ראשית 2023 ואז תנדוד למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון עד יוני 2023. האוצר הראשי של התערוכה הברלינאית, ד"ר נוויל רולי, שעמל בימים אלו על ההכנות האחרונות לקראת מעבר היצירות לבירת גרמניה, ניסה להסביר אם דונטלו ראוי לתואר המחייב כל כך שהמארגנים קושרים לו, "מייסד הרנסנס".

האם ייתכן שהיה זה "רק" גאון אחד מני כמה, שזוכה כעת לטיפול של כוכב על ידי מעריציו חוקרי האמנות?

"זה יותר מחצי מאה יש הטוענים כי הרנסנס האיטלקי כלל לא קרה, ואחרים מתעקשים כי תקופות אחרות ומקומות אחרים יכולים להתהדר בתואר. התערוכה לא מתיימרת לפתור את השאלה הזאת. היא עוקבת אחרי אמן שנטל חלק במספר עצום של המצאות באותן השנים. המצאות אלו אכן קרו, והמבקרים יוכלו לשפוט בעצמם".

גאון מני רבים, או יחיד שלא היו כמותו, היצירות מספקות ללא ספק בסיס מוצק לתשובה.

התערוכה ״דונאטלו: הרנסנס״ מוצגת בפאלאצו סטרוצי ובברג׳לו בפירנצה עד סוף יולי; בברלין מראשית ספטמבר 2022 ועד ראשית ינואר 2023; ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בין פברואר ליוני 2023.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות