בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דווקא כשהמציאות נעשתה חשאית ומוזרה יותר, העיתונאים נעלמו מהשטח

כששבתי לישראל מתחקיר מסוכן שהסתיים בירי, מעצר וחקירות, הופתעתי לגלות שעבודתי עוררה בעיקר בוז. היה זה רק חלק מהשינוי העמוק יותר שמתרחש ביחסים בין הקוראים לבין העיתונות

תגובות
מל"ט "כוכב" של חיל האוויר. בישראל כמעט ולא נקרא תחקירים על מכירות נשק למדינות זרות
אלביט מערכות

כוח־העל של עיתונאים הוא היכולת לשנות את צורתם. כמו פרותיאוס, בנו של פוסידון, שכדי לחמוק ממנלאוס הפך עצמו לאריה, לנחש, לנמר ולחזיר, עיתונאים יודעים להתאים את עצמם לדרישות התקופה. יש מי שבקול תרועה נולדים מחדש, מכריזים כי היו עד כה כאותם ההולכים בחושך ועתה נגלה להם האור; אך הרוב משתנים לאטם, כמו הג'ירפה בתיאוריה הלמרקיסטית שיצאה מהאופנה, שמותחת את צווארה כדי לנגוס בעלים הגבוהים והטעימים של עץ המימוזה. לא בכדי הסם של רוב העיתונאים שהכרתי הוא האלכוהול המכרסם בתאים האפורים ומטשטש את הזיכרון. עיתונאים נרתעים מאובדן השליטה הדיוניסי שמשרים סמי הזיה, וידם אינה משגת לסמים יקרים יותר. כך עורות מושלים, רשמים נמוגים, אותיות דפוס נמחות בסחף הזמן.

על הדברים האלה אני חושב מדי שנה כשהימים הולכים ומתחממים. לפני 12 שנה, בראשית האביב, חזרתי מהמשימה האחרונה והמסוכנת ביותר שלי כעיתונאי חוקר. התלוויתי לקבוצה של פליטים מאפריקה שעשו את הדרך לישראל. הדרך שהחלה בקהיר נגמרה בלילה של צמרמורת ואימה, אבל היתה זו גם הרפתקה, בגבול ישראל ומצרים. הקבוצה שלנו נחשפה, חיילים מצרים ירו באש מקלעים לכל עבר, וכמה מהאנשים שהיו איתי נפצעו, לכל הפחות. באותה התקופה פינה הצבא המצרי מדי שבוע את גופות האנשים שנורו בלילות באזור הגבול. עוד אני זוכר מאותו הלילה חבטות עזות, חייתיות, בקתות של רובים מצריים על הצלעות, הוצאה להורג מדומה על חול מדבר סיני, בית משפט ברפיח, תא מעצר מצחין, גדוש בפליטים, חלקם פצועים מירי, שטיפלו זה בזה, נסיעה ארוכה בעיניים מכוסות ולבסוף כמה ימים במתקן כליאה משונה בקהיר. לימים סיפר לי אדם שמכיר את שירותי הביטחון המצריים, שאותו מתקן כליאה היה מין אכסניה רשמית של שירותי המודיעין; מקום שבו שיקמו אסירים שעונו במתקנים הידועים לשמצה של משטר מובארק, בטרם יחזירו אותם למשפחותיהם.

כשחזרתי לישראל הופתעתי לגלות, לצד ההערכה, את עוצמת הבוז והסלידה שמעשה כזה עורר. לא רק בחוגי הימין — השנה קראתי לראשונה את האיחולים ששיגרו אליי בזמנו המגיבים, בדיווחים שפירסם עיתון ימני שסיקר את המקרה — אבל גם בשמאל ובעיתונות, שהחלו יותר ויותר לקדש את הבטיחות ולבוז לכל מעשה של הסתכנות. גם היום אין לי ספק שזה אמור להיות תפקידו של עיתון — לספר מה נעשה במקום שאליו איש לא רוצה להפנות אליו את עיניו. גם היום אני חושב שעיתונאי צריך להיות אדם בודד, בלתי־תלוי במיטיביו. דיווחיהם של אותם עיתונאים רודפי סכנות, עטופים בכוחות צבאיים שמגוננים עליהם ותובעים, בתמורה, חנופה, מעלים חיוך על שפתיי.

עם זאת, מתברר לי יותר ויותר מדי שנה, שהיה זה מעשה ששייך לעידן אחר, הולך ומתרחק. גם לי יש את הכוח הפרותאי, גם אני השלתי עור. אחר כך צילמתי סרט על סוחרי הנשק הישראלים, "המעבדה", וכיום אני מתגורר באמריקה הלטינית, מקום שבו חלק מאותם סוחרים עשו את הונם באימון צבאות ומיליציות, אבל אני כותב על דברים אחרים.

התפנית שהתחוללה באותו זמן, ראשית העשור השני של המאה ה–21, לא היתה רק בחיי. זו היה שינוי היסטורי ביחס שבין העיתון, או תודעת הקוראים, לבין המציאות. זו, פחות או יותר, התקופה שבה מתה העיתונות החוקרת בישראל. ודאי שתחקירים עדיין מתפרסמים, ואפשר אף לחשוב שלהפך, העיתונות החוקרת פורחת. הרי העיתונים מלאים בחשיפות, וכלי תקשורת עצמאיים מרעידים עולמות. אך כמעט בכל המקרים, אלה תחקירים מסוג אחר — תחקירים על שחיתות, על פרשות מין, על תעלומות רצח בלתי־מפוענחות. הם חושפים את מעשיהם של יחידים, אולי רבי־עוצמה, ועדיין יחידים. הם מציעים פתרונות פשוטים: הוקעה, הדחה, העמדה לדין.

בעיתונות כיום כמעט שלא מתפרסמים תחקירים על אותם חלקים עכורים של המציאות שאי־אפשר לטהר באופן פשוט. כמעט שלא מתפרסמים תחקירים שלא מובטחת להם סיעת מעודדים עוד בטרם יצא העיתונאי לדרכו. כמעט שלא מתפרסמים תחקירים נגד מוסדות: הצבא, שב"כ, המשטרה, שירות החוץ, בתי הסוהר, תעשיות הנשק. ככל שמתפרסמים תחקירים שעוסקים בגופים כאלה, הם יהיו בדרך כלל תוך שיתוף פעולה הדוק ויחסי תן וקח. לכל היותר, יחקור העיתון "תקלות" או גילויים של "חוסר מקצועיות", הוא לא יפשפש בקרביהם. כדאי להתגבר על השיכחה הפרותאית ולעיין בארכיון, להיזכר שלא תמיד היו הדברים כך —רק היזכרו בתחקיר "הארץ" על החיסולים בגדה המערבית (המסמכים שהדליפה ענת קם), תחקיר "עובדה" על וידוא ההריגה בדרום רצועת עזה (פרשת סרן ר'). גם אלה פרשות ששייכות לעידן אחר.

הכותב מתעד את הרגע בו גורש מתערוכת נשק בשל דרישת המשתתפים מישראל
פיליפ בלאיש, מתוך הסרט "המעבדה

אפשר לטעות ולחשוב כי השינוי שחל בעשור הקודם קשור לפיחות במעמד העיתונאים — חוסר ביטחון תעסוקתי, תנאים ירודים, ולא היא. "העולם הזה" פירסם במשך שנים, תוך שימוש במשאבים מינימליים, כתבות תחקיר על שירותי הביטחון. אפילו הצהובון "בול", שעורכו שמואל מור נהג לגנוב תמונות פורנוגרפיות ממגזינים זרים, חשף את המעורבות הישראלית בהתנקשות באיש האופוזיציה המרוקאי מהדי בן־ברכה ב–1965. את שמואל מור ראיינתי פעם, כשהיה כבר זקן. שאלתי אותו אילו ספרים הוא אוהב לקרוא. "אני אוהב בעיקר ספרים מוזלים", היתה תשובתו הבלתי־נשכחת. אחר כך נעלם, עבר מכתובת לכתובת, בורח מנושים ומעובדים שדרשו את שכרם.

מותה של העיתונות החוקרת לא קשור בתנאים חומריים, אלא בתנאים ההיסטוריים של התקופה הנוכחית, שאפשר לכנותה פוסט־אידיאולוגית. אותם תחקירים, לדוגמה כאלה שעוסקים בחיסולים בגדה המערבית, בווידוא הריגה ברצועת עזה או בירי בפליטים בגבול מצרים, הזינו ויכוח פוליטי. כיום אין צורך בתחקירים כאלה, משום שוויכוח כזה כבר לא מתקיים. מוזר להיזכר שהיתה כזו תקופה, לא מאוד רחוקה, שבה היתה חשיבות ציבורית לשאלות כגון האם ישראל מחסלת פלסטינים בגדה המערבית, ואם כוחות מצריים, בתיאום עם ישראל, יורים בפליטים בגבול מצרים. הרי ברור שכיום מי שתומך בכוחות הביטחון יתגאה בכל מעשה שלהם, ואילו מי שמתנגד להם לא זקוק לשום חשיפה עיתונאית.

שני אירועים סימנו את ראשית העידן הפוסט־אידיאולוגי בישראל. האחד הוא המחאה החברתית — התגייסות המונית אנטי־אידיאולוגית מובהקת. היה זה רגע שכביכול נשכח, אבל רוחו הנבובה שורה על העולם הפוליטי בישראל מאז. האירוע השני, שניצב מנגד בערך באותה התקופה, היה היווסדה של "החזית לשחרור דרום תל אביב" — התארגנות של תושבי דרום נגד כניסת זרים לישראל. "החזית", שהורכבה מאותם אנשים שעבורם, לכאורה, נאבקים אנשי השמאל החברתי, תקפה באופן ישיר וממוקד את ארגוני השמאל עצמם, את "מלטפי הפליטים". אלה נקלעו למבוכה וסחרור. היו גם אנשי שמאל שלפרקים שיתפו פעולה עם אותה החזית, שאנשיה תיכננו, התברר, לפזר נעצים בגני ילדים של זרים. ובשעה שהוויכוח הציבורי הפך כל כך מבוזר ושרירותי, לא היה דבר נחוץ פחות מאשר תחקיר עיתונאי.

יש דווקא מדינות שבהן העיתונות החוקרת עדיין חיה, שוקקת וגם מדממת. כשחייתי במקסיקו קראתי מדי פעם את כתבות התחקיר של "Proceso", עיתון שמדי שבוע חשף את רשת הקשרים הסבוכה בין המדינה, מגנוני הביטחון שלה וארגוני הפשע. במקסיקו פרשות השחיתות הן פנטסטיות. קראתי לדוגמה בעיתון כיצד מושל מדינת ורקרוז זכה במיליונים בהגרלת הלוטו הארצית — פעמיים. כמה מזל יכול להיות לאדם?

לפרסומים היו השלכות. כתבת העיתון בוורקרוז, רחינה מרטז, נחנקה למוות בביתה ב–2012. עשרות עיתונאים מקסיקאים נוספים נרצחו במקסיקו בשנים האחרונות, שמונה מהם רק השנה. כיום, קשה לי, דווקא לי, לחשוב על מוות בתפקיד כאידיאל ראוי לעיתונאי. הדבר מתאים בעיקר למדינה קתולית. ובכל זאת, מפליא הפער שבין אותו האומץ של עיתונאים במדינה אחת, מקסיקו, ובין אותה הימנעות מסכנה, בוז לכל הסתכנות ולכל מסתכן במדינה אחרת, ישראל.

פליטים מאריתריאה כלואים בגדר הגבול בין ישראל למצרים, ב-2012
אליהו הרשקוביץ

* * *

בעשור השני של שנות האלפיים נחתם חוזה חדש ביו העיתונאים לבין קהל הקוראים. העיתונאים ספגו מתקפות עזות, הרבה יותר מכיום, על שמאלנותם, עד שמימשו את כוח־העל הפרותאי שלהם והתאימו את עצמם למציאות. ברית חדשה נכרתה בין קהל הקוראים לבין העיתונות.

בריתות, מימי קדם, נכרתות בדמו של קורבן. ממחקריו של האנתרופולוג רנה ז'ירארד אני לומד כי תפקידו של הקורבן הוא להפסיק את מעגל שפיכות הדמים שמאיים להחריב את השבט כולו: אדם נרצח, משפחתו של הנרצח נוקמת במשפחת הרוצח, משפחתו של הרוצח נוקמת בחזרה, וכך הלאה, עד שהקהילה כולה עלולה להתבוסס בדם שהוקז בנקמות הדדיות. כדי להפסיק את מעגל הנקמה דרוש קורבן, רצח אחרון, אבל של אדם שאינו שייך לשום מעגל חברתי, שאיש לא ינקום את דמו.

אדם כזה היה עזרא נאווי, שהתוכנית "עובדה" פירסמה ב–2016 תחקיר שהתבסס על חומרים של ארגון ימין שתיעד אותו מתרברב בהסגרת סוחרי קרקעות לרשות הפלסטינית. בין אם היו אלה דברי רהב, או שנאווי אכן סיכן חייהם, ברור שסוחרי הקרקעות לא עמדו בראש מעייניהם של העיתונאים ב"עובדה" (כמה תחקירים פורסמו קודם לכן או לאחר מכן על גורלם של משתפי פעולה עם ישראל?). מערכת "עובדה" נדרשה, בעיקר אחרי פרשת סרן ר', להגיש אתנן, מחוות פיוס, ועזרא נאווי היה, לפי התיאוריה הז'ירארדית, קורבן מושלם: נטול משפחה, רחוק ממעגלי העוצמה של השמאל הממוסד. כמובן שעיתונאי "עובדה" לא יכלו לצפות את סופו של נאווי, שמאז פרסום התחקיר חלה ודעך, ולבסוף, בשנה שעברה, מת. אולם אותה הברית בין התקשורת לבין הקוראים כבר חושלה. העיתונות הפסיקה לפשפש בקרביהם של כוחות הביטחון, והציבור מיתן במעט את זעמו כנגד העיתונאים.

באותה התקופה חל עוד שינוי היסטורי, קשור ובלתי־קשור למותה של העיתונות החוקרת. חלקים גדולים יותר ויותר במציאות הפוליטית הפכו לחשאיים ובלתי־מובנים לציבור. הדבר קשור בעיקר להתפתחות הטכנולוגיות הצבאיות, לשימוש ההולך וגובר במל"טים ובכלי נשק רובוטיים אחרים. אם עד לא מכבר, כדי לצאת למלחמה או מבצע נדרש גיוס המונים, ולשם כך אידיאולוגיה ופרופגנדה וגם מינימום של מציאות שיאשר את תוכנה, הרי שכיום מעטים מפעילים את הכוח הצבאי. רוב הציבור לא יודע ולאו דווקא מתעניין במלחמת המל"טים של ישראל בסוריה, בעזה, בסיני ובמקומות אחרים. כך גם לגבי הפוליטיקה, שנשענת יותר ויותר על בריתות חשאיות ומפגשי אינטרסים. פוליטיקאי מוצלח הוא מי שמסתיר מבוחריו את מה שהיו מעדיפים לא לדעת — למשל מערכת הקשרים של טראמפ ושל נתניהו עם מדינות ערביות.

אם כך, דווקא בשעה שהמציאות נהפכה חשאית הרבה יותר, מובנת הרבה פחות, העיתונות החוקרת רופסת מאי־פעם. מצד שני, כלל לא ברור שבמציאות כזו, אנטי־אידיאולוגית, יש ערך לחשיפה העיתונאית. הרי כל אותן בריתות מייצגות אינטרסים, ולא איזו תפיסת עולם או תוכנית לעתיד. ודאי יש עולם ומלואו שעיתונות מתפקדת עשויה היתה לחשוף לקוראים; אבל האם, באופן עמוק, אותן עובדות ילמדו את הקוראים דבר שטרם ידעו על העולם? כנראה שלא.

מכל מקום התוצאה היא מרחק עצום בין העולם, כפי שהוא משתקף בעיתון או בטלוויזיה, לבין העולם כפי שהוא. אחת לכמה שנים עשוי להגיח איזה סוד אל מעל פני השטח ולהראות כמה מעט יודע הציבור על העולם שבו הוא חי.

הנה, למשל, כמה מהנושאים שעליהם לא יקרא הציבור הישראלי בעיתונות החוקרת: פרטי הסכמי אברהם, מערכת ההסדרים של ישראל עם מדינות בעולם הערבי; דיפלומטיית הנשק של ישראל, מכירת ציוד למדינות שונות (העיתונות הישראלית נאלצה להתייחס לפרשת NSO רק אחרי שזו נחשפה בהרחבה במדינות אחרות); מלחמות המל"טים של ישראל; תפקידם של משתפי פעולה לשעבר ובהווה בארגוני פשע בישראל וסלחנותם של המשטרה ושל בתי המשפט כלפיהם, ועוד ועוד.

משרדי חברת NSO בהרצליה
CORINNA KERN/NYT

* * *

שבוע ימים העברתי במתקן של שירותי המודיעין בקהיר. את הבקרים העברתי בחדר במחשבות, בכתיבה, בעיקר במדיטציה. מדי ערב הובאתי מול צמד חוקרים, קצין מודיעין ומתורגמנית, דוברת עברית מושלמת. "איפה למדת לדבר עברית ככה?" שאלתי אותה, "איפה אתה חושב?" היא ענתה. בימים הראשונים היו החקירות ארוכות, תקיפות, ואחר כך הן התקצרו והפכו בלתי־רשמיות. החוקר אמר לי שהעניין כבר לא בידו — ממתינים להחלטה. "זה עניין של ימים, חודשים, שנים?" שאלתי, "זו בדיוק השאלה", הוא אמר. תנאי הבידוד לא היו קשים, אי־הידיעה, בהחלט.

כעבור שבוע, בשעת צהריים, יצאתי בפעם הראשונה מאותה אכסניה. נסעתי, שוב בעיניים מכוסות, במושב האחורי של כלי רכב צבאי, מצדי חיילים מצרים. כשהסירו את כיסוי העיניים, עמדתי בפתחו של מבנה ממשל משויש. כשעלינו במעלית אל הקומה האחרונה, אמר לי אחד החיילים שאשתחרר, "אבל קודם, הפתעה". נכנסנו אל לשכה גדולה, הומה, חלפנו על פני חדר המזכירות, עוד חדר הסבה, ובחדר הפנימי ישב עומר סולימאן, ראש שירותי המודיעין המצריים שבמהפכה של 2011 הואשם בעינויים המוניים, הודח ומת לפני עשר שנים בקליבלנד. הוא רצה להבין למה מישהו ירצה להסתנן מעבר לגבול אל תוך הארץ שלו. "שמנו לב שאתה עושה מדיטציה, גם אני עושה מדיטציה כל יום", אמר אחד מעוזריו. אני שאלתי אותו שאלה על הירי הסיטוני של הצבא המצרי בגבול. שגריר ישראל במצרים, שנכח אף הוא בחדר, כך התברר, קטע את הפגישה בחופזה. מלשכתו של סולימאן נסעתי, כבר ללא כיסוי עיניים, אל גדות הנילוס.

זו היתה שעת בין ערביים מאוד משונה. ישבתי, מולי קצין המודיעין והמתורגמנית דוברת העברית, בספינה שהפליגה לאטה על מי הנילוס. שתינו קפה ואיש לא הוציא מילה כל משך ההפלגה. אחר כך נודע לי שזה טקס פרידה מקובל למי שבילה תקופות ממושכות משלי בשבי המצרי. אני חושב כעת על הנהר, על הספינה, על הפירמידות באופק, על קהיר העצומה שנפרסה מולי. עיר שבה לא אבקר שוב לעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו