בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האושר דווקא נמצא בתוכנו. מחקרים כבר הוכיחו זאת

לכמה מהטענות של אווה אילוז בגנות המרדף אחר האושר יש תשובות מפתיעות

134תגובות
כלב נחייה במהלך הכשרתו במרילנד, השנה. גם מי שלקו בגופם יסבלו מאוד בטווח הקצר, אך לבסוף יחזרו לרמת האושר הגבוהה או הנמוכה שאפיינה אותם לפני כן
Carolyn Kaster/אי־פי

חברתי הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז מוחה בראיון כנגד "שלטון האושר" בכלל, וכנגד הפסיכולוגיה החיובית המקדמת אותו בפרט. הצבת האושר כתכלית השאיפות, לטענתה, היא הרסנית. יש לקרוא לבני האדם לשאוף להיות טובים — לא מאושרים.

המרדף אחרי האושר הוא אחת משלוש הזכויות, לצד הזכות לחיים והזכות לחופש, שהכרזת העצמאות האמריקאית קבעה כזכויות יסוד של כל בני האדם, וכך גם מקובל לחשוב בדמוקרטיות המערביות; המרדף אחרי האושר הוא גם אחד המנועים שמניעים את הכלכלה הקפיטליסטית, לצד המרדף אחרי העושר; אך אילוז מבקרת אותו ואת הנחת היסוד בבסיסו שהאחריות לאושר של הפרט תלויה בפרט, ולא במוסדות החברתיים והמדיניים שבמסגרתם חייו מתנהלים, משום שהשאיפה לאושר "מנטרלת חשיבה פוליטית [ובכך מהווה] סכנה לדמוקרטיה".

אילוז נמנעת מהשאלה האמפירית האם שלטון האושר מביא איתו יותר אושר. כל עוד אנשים רוצים להיות מאושרים, הם לא מוטרדים מהשאלות שמטרידות את אילוז. הם רוצים לדעת איך יוכלו להיות יותר מאושרים. לזכותה של אילוז ייאמר שלגבי השאלות האמפיריות שהציג לה המראיין היא איננה נחרצת, ומודה בכנות שאיננה יודעת. ומה כן יודע מדע הפסיכולוגיה על האושר?

לכאורה, צריך ראשית לברר אושר מהו. אך אושר, כמו פורנוגרפיה, קשה יותר להגדרה מאשר לזיהוי. כמושג, האושר דומה, אך לא זהה, למושגים כגון שמחה, שביעות רצון, רווחה, הנאה ושלוׂמוּת (well–being), ולתפיסתה של אילוז — גם להגשמה עצמית. יתרה מזאת, אושר שנחווה ברגע, איננו תמיד זהה לאושר כפי שהוא נזכר בדיעבד. למשל, נישואים שהיו מאושרים למדי כשהתקיימו עלולים להחמיץ באחת כאשר הם מסתיימים בבגידה; ו"סוף טוב — הכל טוב" אכן מתאר התנסויות רבות. הדרישה הנורמטיבית שאילוז מייחסת לפילוסופים כגון אריסטו, ומאמצת בעצמה, שלא תאפשר לאדם להיות גם רע וגם מאושר, ודאי אינה עומדת במבחן המציאות. למרבה הצער, מקרים של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" כלל אינם נדירים, והם העומדים ביסוד ההמצאה האנושית של העולם הבא, שבו הדיסוננס הבלתי־נסבל בעולמנו זה יבוא על פתרונו ההרמוני. אפשר לנסות ליישב את הדיסוננס הזה באמצעות ההבחנה בין אושר כתחושה של הרגע, הדומה למצב רוח מרומם, ובין אושר כסיכום של מכלול החיים, הדומה לסיפוק, אשר לו תורמים דברים כמו חיי משמעות, חיים קוהרנטיים, חיים מבוססי ערכים והישגים. אולם לצורך הדיון הנוכחי, נסתפק בכך שאושר הוא בערך מה שאתם חושבים שהוא.

אילוז לא מרוצה מהטלת האחריות לאושרו של הפרט על הפרט עצמו. כפסיכולוגית, אני מסכימה שגישה זו איננה בהכרח מעצימה, אלא עלולה אף להיות מדכאת, בבחינת "לא רק שאינני מאושרת, אלא שזה גם בעיקר אשמתי". גישה זו גם נותנת פטור לא־מוסרי למדינה ולמוסדותיה מאחריות לרווחת האזרחים והתושבים. הדבר דומה להטלת האחריות על הצלחה על הפרט: בהצלחה יש תרומה אדירה למוטיבציה ולעבודה קשה, אבל תרומה לא קטנה יש גם למזל עיוור. ההצלחה, כמו האושר, איננה מחולקת על פי אמות מידה של צדק חלוקתי. גם בבריאות יש תרומה לא קטנה לתזונה נכונה ולפעילות גופנית, אולם אלה נחוצים בעיקר למי שלא ירשו גנים לאריכות ימים. חיים בקרבנו, כידוע, רבבות ניצולי שואה. הצעירים שבהם נולדו בשואה, והם לפיכך "רק" בני 80 בערך. אבל הזקנים שבהם הם בסביבות גיל 100 — למרות השנים שבהן הם חיו בתנאים נוראיים והרסניים. כולנו יודעים על גורמים מחוללי סרטן, כגון עישון, אך לא כולם יודעים שכ–80% ממקרי הסרטן הינם בלתי־מוסברים. "למה?" — "ככה". לא "מגיע", ולא צודק.

בדומה להצלחה ולבריאות, מחקרים מראים שיש דברים שהפרט אכן יכולה לעשות כדי להיות יותר מאושרת, אבל התכונה להיות מאושרת היא בעיקרה מולדת, נטייה אישיותית קבועה ויציבה למדי, כמו גובה וכמו אינטליגנציה. ילדה מאושרת סביר שתגדל להיות זקנה מאושרת, גם במדינה איומה כמו אפגניסטן; מבוגר כבוי ועגמומי — סביר שהיה כזה כבר בצעירותו, גם אם בילה אותה עטוף באהבה, בפינוקים ובהזדמנויות. זאת ועוד: מי שנפל בחלקם זכייה גדולה, כמו בלוטו, אמנם מאושרים מכך בטווח הקצר, אבל תוך שבועות או לכל היותר כמה שנים, הם "מתרגלים" וחוזרים כמעט לרמת האושר שאיפיינה את חייהם לפני הזכייה. ומי שחוו אובדן ענק, של מאור עיניהם, למשל, או של קרוב אהוב להבדיל, סובלים מאוד בטווח הקצר, אך גם הם חוזרים בסופו של דבר כמעט לרמה שאיפיינה את חייהם לפני האסון. למעשה ה–DSM — ה"תנ"ך" של ההפרעות הנפשיות — הכניס לאחרונה לרשימותיו אבל מתמשך כהפרעה נפשית אנומלית. כך שכן, "האושר נמצא בתוכנו", אך לא במובנים של הפסיכולוגיה החיובית שאילוז מתעבת, אלא במובנים ביולוגיים.

מדוע ההשפעה ארוכת הטווח של אירועי קיצון (ולא רק) היא כל כך לא אינטואיטיבית? זה בגלל אפקט שדניאל כהנמן, בעל פרס נובל בכלכלה אך למעשה מגדולי הפסיכולוגים של זמננו, מכנה "אפקט המיקוד". כשאנו חושבים על מה יכולה להיות ההשפעה על אושר שנובעת מאירוע כזה או אחר, האירוע הוא במרכז תשומת הלב שלנו. מיקום זה מעצים מאוד את השפעתו המשוערת. יתרה מכך: הוא גם מעצים מאוד את השפעתו האמיתית על החווה אותו — כל אימת שהוא במרכז תשומת הלב של החווה. מי שקיבלה ציון גבוה בבחינה חשובה, חיוך חם מבחיר־לבה או צחוק מתגלגל אחרי בדיחה שסיפרה — חווה אושר רגעי, גם אם התרחשויות אלה מגיעות על רקע של כאב כרוני, חרדות או אבטלה מתמשכת. רגעי האושר הללו יתמשכו ככל שהאירוע המדובר תופס את תשומת הלב. כאשר אירועים אחרים דוחקים את רגליו, השפעת האירוע על האושר דועכת. באופן דומה, כשהבוהן נתקלת באבן, כשהרגשת שכרגע כייסו אותך או כשאיחרת לטיסה — גם האדם השמח והאופטימי ביותר יכול להיות מדוכדך ונרגן, עד שההשתלטות של האירוע על תשומת הלב נמוגה.

מה שנמצא ברגע נתון במרכז תשומת הלב של הפרט אכן קובע את מידת האושר הרגעית, גם אם לא את שביעות הרצון הכללית מהחיים, את השלוׂמוּת. במובן הזה, ההמלצה של הפסיכולוגיה החיובית היא תקפה. מי שמצליחים לשלוט במחשבותיהם ייהנו ממחשבות חיוביות; והעצה העממית: "אל תחשוב על זה" ו"חפשי משהו שיעסיק אותך" ביחס לאסונות וצרות היא טובה — כל עוד ניתן ליישם אותה.

לעוד טענה נורמטיבית של אילוז יש טוויסט מפתיע במחקר אמפירי. אילוז מציעה להחליף את הקריאה "היו מאושרים" בקריאה "היו טובים". והנה, מתברר שעשיית מעשים טובים כשלעצמה היא אמנם פעילות שמסבה אושר. בשעתו התפרסם, גם בקהילה המדעית, מתייה ריקאר, המנכ"ל הצרפתי שהפך לנזיר בודהיסטי, והיה מושא למחקר ניורולוגי ממושך. הוא זכה לכינוי "האיש המאושר בעולם", ותלה את אושרו בכך שהיה מקדיש לפחות כ–20 דקות ליום למדיטציה, שבמסגרתה הוא חשב מחשבות טובות. מדידות של הפעילות המוחית שלו איששו את חווייתו הסובייקטיבית. מחשבות טובות ומעשים טובים מגבירים אושר.

מה עוד אנו יודעים על האושר, מלבד שכדאי להיוולד עם הגנים הנכונים ועם הטמפרמנט הנכון? הרבה ממה שעולה מן המחקרים מתיישב עם האינטואיציה. נכון שעדיף להיות עשיר, מושך, בריא וחכם מאשר להיות עני, דוחה, חולה וטיפש — אבל לא כל הממצאים המחקריים הינם אינטואיטיביים כל כך. כך למשל מתברר שהנעורים אינם הפרק המאושר ביותר בחיי רוב האנשים ושהזיקנה אינה הפרק הכי רע — השיא הוא דווקא אי־שם באמצע החיים. עוד מתברר כי הנשואים הם אמנם מאושרים יותר בממוצע מחבריהם שאינם נשואים, אולם אלה שאין להם ילדים (מבחירה) אינם פחות מאושרים מאלה שכן הביאו ילדים לעולם. קוראי הארץ אולי יופתעו במיוחד לשמוע שאנשים דתיים מתבררים במחקר כמאושרים יותר מאשר חילונים, ומאידך, למרות אמירתו המפורסמת של סארטר ש"הגיהנום הוא הזולת", חברים הם אחד המקורות החשובים לאושר, אפילו יותר מבני משפחה.

תקצר היריעה מלפרט עוד דוגמאות, אך חשוב לציין שגם המעט שכבר צוין נכון רק בממוצע, ונתון להרבה תנאים והסתייגויות. ובפרט חשוב לציין שמחקרים על אושר ועל המשתנים המשפיעים עליו מוציאים בדרך כלל מהדיון את הגורמים לסבל מתמשך — כזה שאי־אפשר להימלט מהמקום שהוא תופס בכפייה במרכז תשומת הלב שלנו. גם למי שנולד עם הגנים הנכונים קשה להיות מאושר אם סובלים מכאבים כרוניים עזים, אם הולכים לישון רעבים מדי לילה או אם חיים בפחד מתמיד. אבל גם במהלך שואה, אסון ומלחמה ישנם רגעי אושר — בדיוק בגלל הסיבות שאתם חושבים. אני מניחה שגם אווה אילוז מאחלת לכם אותם.

מיה בר־הלל היא פרופסור לפסיכולוגיה וחברת מרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו