"ניסינו להעפיל לאחת הפסגות הגבוהות בעולם בלי חמצן ובלי עזרה. זו האתיקה שלנו"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ניסינו להעפיל לאחת הפסגות הגבוהות בעולם בלי חמצן ובלי עזרה. זו האתיקה שלנו"

לכתבה
תומר אפלבאום

אסף נווה (33). גר באמסטרדם, נוחת מקטמנדו

תגובות

היי אסף, מאיפה אתה חוזר?

הייתי בנפאל עם השותף שלי, עמרי. אנחנו מטפסי הרים. ניסינו לטפס פסגה בשם דאולגירי, הפסגה השביעית בגובהה בעולם. ניסינו להיות הישראלים הראשונים שיעפילו לפסגה ולא הצלחנו. ניסינו לטפס בלי חמצן ובלי סיוע של שרפות.

מה זה שרפות?

בני שבט השֶׁרְפָּה, שמורגלים לדלילות החמצן ולתנועה בהרים הגבוהים. ניסינו וזה לא כל כך הצליח. הגענו כמעט לקאמפ השלישי וחזרנו אחרי חודש וחצי. השותף שלי גר בלוקסמבורג ואני באמסטרדם, אבל השארתי פה את הילדים עם חברה.

אתה מתכוון לכלבים?

כן. זו גאיה, בת 9, ושאול.

תגיד, למה לנסות לטפס בלי חמצן וכוח עזר?

אנחנו מטפסים הרבה שנים ביחד, וזו האתיקה שאנחנו דוגלים בה, זה טהור יותר. אנחנו גם לא משתמשים בחבלים שנמצאים על ההר. אנחנו מאמינים שמטפס אמור להיות מסוגל להגיע בכוחות עצמו למעלה. ואם לא, אז שיטפס על משהו אחר.

עמרי, שותפו של אסף, בדרך לפסגת דאולגירי. "אנחנו מאמינים שמטפס אמור להיות מסוגל להגיע בכוחות עצמו למעלה"

לטפס כמעט כמו האדם הראשון שעלה על ההר.

כן... בפועל קשה להגיד את זה. כי גם אם אתה לא משתמש בחבלים, השרפות פותחים את הציר בשלג העמוק בשביל משלחות אחרות. אתה הולך אחריהן וזה כבר מקל. אנחנו לא באמת מצליחים להיות עצמאים עד הסוף, אבל מנסים כמה שאפשר. זו היתה פסגת ה–8,000 הראשונה שלנו. יש רק 14 כאלה בעולם. מעבר ל–8,000 זה נקרא Death Zone, כי הגוף לא יכול לשהות שם הרבה.

עושה חשק! מה הכשיל אתכם?

לא זזנו מהר מספיק. הדרך לקאמפ 3 היתה אמורה לקחת שש עד עשר שעות, ובקצב שבו זזנו זה היה לוקח בין 14 ל–20 שעות. אתה לא יכול לשהות בקאמפ 3 יותר מדי. זה 7,200 מטר, הגוף די מתפרק שם. יש כאבי ראש, בחילות ומחלת גבהים. ננסה שוב ונהיה חזקים יותר בפעם הבאה.

תחושה קשה?

מי שמטפס הרים יודע שלפעמים צריך להסתובב לאחור כדי לחיות עוד יום. אבל כן, זו תחושה קשה. היו מאחורינו חודשים של הכנות, ובסוף זה לא קורה, וזה מאכזב. וגם תחושה שאיכזבנו. ליוו אותנו הרבה אנשים, בבית ובמשפחות, ומאוד רצו שנצליח. אבל רצו גם שנחזור בשלום.

לחזור בשלום זה לפחות 70%–80% מהעניין.

כן, להרים יש נטייה טובה להישאר איפה שהם נמצאים, אז תמיד אפשר לנסות בשנה הבאה.

איך הכרת את השותף שלך?

שנינו טיפסנו לפני, ואז הוא פנה אליי בפייסבוק לפני שמונה־תשע שנים, ומאז אנחנו מטפסים רק ביחד. טיפסנו מעל 20 פסגות, ויתרנו פעמיים או שלוש. טיפסנו באלפים הרבה פעמים וגם בפרו. למדתי ממנו המון, הוא בנאדם מאוד מיוחד. הוא יצא ללמוד תואר שני במינהל עסקים בארה"ב. במשלחת שלנו לפרו הוא המליץ לי גם לעשות את זה, ובעקבותיו עשיתי תואר בצרפת. יש לנו המון תחומי עניין משותפים כמו עסקים, יזמות.

אתה גם יזם?

עוד לא, אבל יום אחד זה יקרה.

עמרי, במהלך הטיפוס. "זה 7,200 מטר, הגוף די מתפרק שם"

תשבו ביחד במשרד? אתם לא אנשים של הטבע?

הטיפוס הוא לא הדיי־ג'וב שלנו. עמרי מנהל מוצר בכיר באמזון, אני עובד בחברת ביו־טכנולוגיה. אני לא יכול לקרוא לזה תחביב, אבל אנחנו לא מקצוענים. פעם עבדתי באתר סקי בצרפת והסתכלתי על מדריכי הסנואו־בורד. חשבתי לעצמי שזה באסה שהם לוקחים משהו שהם אוהבים והופכים אותו לעול, זה מוציא את הפאן ממנו. אני רוצה לשמור על זה כמשהו שאני בוחר בו.

מה היה לך הכי קשה על ההר?

הניתוק. היינו על קרחון חודש, בלי קליטה, בלי כלום. וזה שיגע אותי. התגעגעתי לילדים בטירוף. בשלב מסוים רציתי לעוף משם. לאנשים בדרך כלל קשה לצאת מאזור הנוחות, אצלי זה ההפך. השגרה מפרקת אותי, אני תמיד חייב שינוי. לכן אולי היה לי כל כך קשה להיות תקוע חודש בשגרה קשה.

מה מהטיפוס הולך איתך ביומיום?

הטיפוס הוא הדרך האולטימטיבית להוציא לפועל שאיפות ארוכות־טווח. כל מטרה שלי בחיים מקבילה לזה. תיכננו את המשלחת הזאת לפרטי־פרטים, כי מספיק שחסר מוט לאוהל וזה פוגע בסיכוי להגיע לפסגה. זה ככה בהרבה דברים — בלהתקבל לתואר שני, לעבור לצרפת עם שני כלבים, לעבור משם לאמסטרדם. אלה משימות שצריך לפרק לפרטי־פרטים.

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "יש לנו חברים ממשפחות שקשורות למאפיה. הם לא יכולים לעזוב" | "כנראה שבעיראק הייתי יותר בטוח מאשר באוסטרליה" | "פעם הלכתי ברגל 40 יום. בדרך נגמר לי האוכל. מבחינתי, זו משמעות החיים"  

טיסות יוצאות רות אלפר (22), תמר חג'בי (22), 
ארז קוטר (23) וטל בן שטרית
תומר אפלבאום

"יש לנו גאוות יחידה כזאת שהכי טוב לגור בשטחים. אף פעם לא שאלנו מה המחיר"

רות אלפר (22), תמר חג'בי (22), ארז קוטר (23) וטל בן שטרית (23)
רות גרה בנוקדים, תמר במושב גילת, ארז ביבנה וטל בירושלים
ממריאים למרוקו

היי, מה אתם עושים פה?

ארז: אנחנו חלק מתוכנית למנהיגות שנקראת בית ספר לקוסמים. כריזמה בעברית זה קִסְמָה, אז זה מתחבר. עכשיו אנחנו טסים למרוקו כדי לחקור את התרבות, לגלות וליהנות קצת.

מה עושים בתוכנית?

תמר: אנחנו שם כל השבוע, גרים במקווה ישראל. לומדים על ציונות, יהדות, גם תורת ימימה.

רות: אנחנו מדברים על ספרות יהודית, על השואה, על יהודי מרוקו. זה מגוון. מטרת התוכנית היא להביא אנשים שרוצים לפעול למען החברה הישראלית. אנחנו אנשים מגוונים, אז השיח בינינו מגוון. במקום שבו שגדלתי השיח תמיד היה מזווית מסוימת, אז באנו לשמוע צדדים נוספים.

מה גילית למשל?

רות: מה שבי הכי נגע זה ענייני זהות. אני מגיעה מבית דתי, ימני, מתנחלי. יש לנו גאוות יחידה כזאת שהכי טוב לגור בשטחים, ואף פעם לא שאלנו למה ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם. אז השיח והשאלות שעולות — זה מאוד מפתח אותי.

אנחנו בעידן של שיח ציבורי קשה, אפילו אלים.

רות: אני חושבת שזה מגיע בעיקר מפחד ומחוסר ביטחון בעמדה שלך. בתוכנית אני לא מרגישה את זה, נראה לי שכולם הגיעו כדי ללמוד ולשמוע.

תמר: אין אצלנו התלהטות לריבים כי אנחנו מכירים ומבינים אחד את השני. אני לא אשלול דעה של מישהו אחר כי אני יודעת מי עומד מאחורי הדברים. אם פעם חשבתי ככה וככה על מתנחלים, עכשיו אני גרה חדר ליד רות שגרה בשטחים, אז אני לא אשנא אותה. השיח לא יבוא משם.

רות: אני מרגישה שרואים אותי בתוכנית בתור זו שמייצגת את הדת, זו עם החצאית. אנשים עושים דברים מפלגים בשם הדת, אז אני רוצה להראות שאפשר בשם הדת לעשות דברים טובים.

טל: לפעמים הגבול מאוד דק בין אימפולסיביות ודעתנות לבין שיח מוגזם. זה מתקשר לי לדור של היום, שמאוד רוצים הכל כאן ועכשיו. הם לא מתביישים להגיד את הדעה שלהם ולהביא את מי שהם באמת. ככל שהגילאים יורדים, ככה אני חווה מהניסיון שלי, הם יותר חכמים כי הם חשופים לאינטרנט מגיל מאוד צעיר.

סליחה רגע, מה זה הדור של היום? את בת 23!

טל: אני רואה את זה אצל אחותי הקטנה ואצל חברים שלה. בגיל ההתבגרות בדיוק בונים את הגבולות, גם בזה, ויכול להיות שהם צריכים שיגידו להם — פה תעצרו, או תשנו את הניסוח. זה קשור לחינוך ולבית שממנו אתה בא. הייתי קצינת מיון בצבא, אז ראיתי איך הדורות מתחלפים.

יש עוד הבדלים שראית? נניח ביחס לפריפריה?

תמר: אני דווקא רוצה לענות על זה, מהמקום שלי כפריפריאלית שהתגייסה לתפקיד נחשב בחיל האוויר. במיונים ובקורס מדריכות סימולטור הייתי היחידה מהדרום. גם כשהגעתי לשיבוץ שלי כולם היו מתל אביב ומהשרון. ואז פוגשים טייסים והם נורא מתפלאים, "וואי, יפה שהגעת לכאן!". זו היתה חתירה אישית שלי, ואם לא הייתי חותרת, אז כנראה שלא היתה אף אחת מהדרום.

איך את מסבירה את זה לעצמך?

תמר: היה לי חשוב לעשות משהו שיוציא אותי מהבועה שלי. כבר בכיתה י' חשבתי על זה והתחלתי לבקש ולשלוח הודעות. בחורה אחרת שאין לה את המודעות לא תדע שהיא צריכה לבקש ולא תדע לשאול. אין לה מישהי אחרת לראות כמודל, לכן היא לא תגיע לשם. הפער מתחיל עוד לפני המיונים, כשחושבים בכלל מה רוצים לעשות.

טל: זו אחת הסיבות שהורידו את הקב"א כנתון ממיין. רוצים לראות את היכולות של החייל בהדרכה, ביחסי אנוש, בלוגיסטיקה. הצבא מנסה להשתפר בזה. הוא עוד לא שם, אבל במגמת שיפור.

איך הגיוון בתוך התוכנית?

ארז: חסרים לנו אתיופים, רוסים, ערבים ועוד. נראה לי שמזרחים־אשכנזים יש בשפע.

תמר: אנחנו מרגישים שאנחנו מגוונים, ואז שאלו אותנו אם יש פה מישהו שגר בבניין קומות והבנו שאין אף אחד.

ארז: רק להגיד לסיום שאני קורא את המוסף. נכון היה לכם את הטור של גלעין האבוקדו?

כן, שיר ראובן החליפה חפצים כדי להגיע לדירה.

ארז: אז אני גם עושה את זה. התחלתי עם זכוכית מגדלת מיניאטורית ועכשיו הגעתי לאופני שטח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות