בית"ר ירושלים, שמאלנים מימים ימימה: הצד המפתיע של תולדות הכדורגל בארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית"ר ירושלים, שמאלנים מימים ימימה: הצד המפתיע של תולדות הכדורגל בארץ

לכתבה
נערים יהודים וערבים משחקים כדורגל ליד חומות העיר העתיקה בירושלים, שנות ה–20 מתוך הספר: עומדים

בשנות ה–40 הקשרים בין בית"ר ירושלים לקבוצות הכדורגל הערביות היו כה טובים, עד שההתאחדות הפלסטינית הציעה לבית"ר להצטרף אליה. וכשמכבי והפועל הפלו את המועדונים הערביים, היתה זו דווקא בית"ר שנלחמה עבורם

תגובות

לפני כ–80 שנה התקבלה הצעה מפתיעה בענף הכדורגל המקומי בארץ־ישראל/פלסטינה. התאגדות המועדונים הערביים בירושלים, שהתמזגה עם התאחדות הספורט הפלסטינית, הציעה לבית"ר ירושלים להצטרף אליה. ברקע לכך היו הקשרים הטובים בין בית"ר ירושלים ובין המועדונים הערביים בעיר, והעובדה שהתאחדות הכדורגל הארצישראלית הזניחה באותה תקופה את הספורט בירושלים. בית"ר ירושלים הורכבה אז מנערים יהודים יוצאי ארצות ערב והחלה לצבור מוניטין. "בדידותה של בית"ר ירושלים, שמגרשה היה בשכונת קרית שמואל, שאותו שכרה מאפנדי ערבי, הביאה אותה לזרועות המועדונים הלא־יהודיים בעיר", אומר ד"ר עומר עינב, היסטוריון שחוקר את המפגש היהודי־ערבי במגרשי הכדורגל בארץ. בין היתר, בסוף 1943 ובתחילת 1944 שיחקה הקבוצה כמה פעמים נגד המועדון השכן מקטמון אל־דג'אני, הטוב מבין המועדונים הערביים בעיר.

התשובה להצעה, עם זאת, היתה שלילית. "למרות הקירבה ואפילו הרווח הספורטיבי הפוטנציאלי שהיה מובטח לבית"ר בצעד כזה, גברה הנאמנות ללאום ולהתאחדות הארצישראלית וההצעה נדחתה", אומר עינב.

מעיון בעיתוני התקופה, כמו גם בארכיונים רבים בארץ ובעולם, למד עינב על התפקיד יוצא הדופן שמילאה אגודת בית"ר, תחילה בית"ר תל אביב ובהמשך גם בית"ר ירושלים — בהתקרבות בין יהודים לערבים בימי המנדט הבריטי. "זה הסקופ שלי, שגורם להרמת גבה בהקשר עכשווי", הוא אומר בראיון למוסף הארץ לרגל צאת ספרו "עומדים בשער — כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י־פלסטין, 1949-1917" (עם עובד).

במחקרו עינב מצליח להתמקד באירועים מקומיים מענף הכדורגל — זניחים לכאורה על רקע הדרמה העולמית של מלחמת העולם השנייה והשואה שהתחוללו באותן שנים — ולהאיר באמצעותם באופן חדש את הסכסוך הערבי־ישראלי.

משחק הכדורגל הראשון במגרש ימק"א, 1933. רבים משחקניה של קבוצת ימק"א היו ערבים
מתוך הספר: עומדים

כך, ב–1942, בחודשים הסוערים בזירה הבינלאומית, שכללו את כינוס ועידת ואנזה בברלין, רצח אברהם ("יאיר") שטרן בתל אביב והטבעת אוניית המעפילים "סטרומה" בים השחור, נרשמה דרמה מקומית עתירת משמעות לאומית בתל אביב. קבוצת הכדורגל בית"ר תל אביב שיחקה נגד מועדון הספורט האיסלאמי חיפה ("איסלאמיק") באצטדיון המכביה. הקבוצה היהודית הופיעה בהרכבה החזק ביותר והביסה 1:5 את יריבתה בבימה המרכזית במפעל הספורטיבי החשוב ביותר ביישוב באותה עת — הגביע הארצישראלי.

"הקבוצה הערבית מחיפה לא יכלה לעמוד בפני בית"ר", דיווח "הארץ". "ניתנה האפשרות לראות את משחק הכוחות לאמיתו, כמות שהוא", התענג העיתונאי הרוויזיוניסט יוסף ויניצקי בעיתון "המשקיף". קוראי העיתונים לא נדרשו למאמץ מיוחד כדי להבחין בגאווה הלאומית מבעד לדיווח החדשותי.

ואולם החשיבות של האירוע הזה לא היתה רק בניצחון "היהודים" על "הערבים", אלא דווקא בעצם העובדה שקבוצה יהודית הסכימה לשחק נגד יריבה ערבית. מתברר, כי בנקודת הזמן ההיסטורית ההיא מצאו עצמם הרוויזיוניסטים והערבים בסירה אחת מול הממסד הציוני מהשמאל־מרכז, שהדיר את שניהם. "'ישראל הראשונה', שהיתה אז מכבי והפועל, התעלמה מכל האחרים", אומר עינב. כך, חרף היחסים המסוכסכים בינן לבין עצמן, שתי הקבוצות היהודיות "היו עסוקות בלדפוק את בית"ר ואת המועדונים הערביים", כדבריו.

ההדרה התבטאה, בין היתר, במניעת השתתפות במשחקים ובייצוג לא הולם בהנהלת ההתאחדות הארצישראלית. "זכות ההצבעה של נציג בית"ר ושל נציג הערבים אין לה למעשה ערך ממשי", נכתב במסמך פנימי של ההתאחדות, שמצטט עינב בספרו.

על הרקע הזה התקרבה הקבוצה מבית מדרשו של ז'בוטינסקי דווקא אל הקבוצות הפלסטיניות, נגדן הפגינה איבה במישור הלאומי. "היא לא הלכה אליהן בנפש חפצה, אבל לא היתה לבית"ר ברירה והיא הבינה שאנשי מכבי והפועל מתייחסים אליה ואל הערבים כמיעוט, ומרחיקים אותם", אומר עינב.

משחק בין הקבוצה המצרית אל־תרסאנה לבין הפועל ארץ ישראל, יוני 1935
מתוך הספר: עומדים

ההתחלה לא היתה קלה. כשבחודש מאי 1940 בישרה התקשורת על משחק בין בית"ר תל אביב וקבוצה ערבית מחיפה, נזעק מזכיר מועדון בית"ר, צבי רוזנבלט — שכמה שנים לפני כן זוכה מאשמת רצח ארלוזורוב — להכחיש את הדיווח. פניות של מועדונים ערביים מחיפה לשחק עם בית"ר תל אביב בשבועות לאחר מכן נענו בשלילה. "במועדון חששו להצטייר כמשתפי פעולה עם מועדונים ערביים על חשבון שיתוף הפעולה עם יהודים", הסביר עינב.

אולם חרף ההכחשות וההסתייגות, יצאה לדרך "ברית מיעוטים/מקופחים" בין בית"ר לערבים, שנאבקו יחד בהתעלמות הממסדית. תחילה ניסו בבית"ר את כוחם עם קבוצת הכדורגל של ימק"א, שאמנם לא היתה מועדון ערבי, אך רבים משחקניה היו ערבים. בהמשך התקיים מפגש בין בית"ר תל אביב למועדון הארמני הומנטמן, כחלק מהגביע הארצישראלי. בסוף אוקטובר 1941 שיחקה בית"ר תל אביב בפעם הראשונה נגד קבוצה ערבית — מועדון הספורט הלאומי יפו, בליגת תל אביב והדרום.

המפגש הבא של בית"ר עם קבוצה ערבית, ב–14 בפברואר 1942, הוא זה שתואר בפתח כתבה זו. תשעה חודשים לאחר מכן, כשהמועדונים הערביים היו עם רגל אחת מחוץ להתאחדות הארצישראלית, כשאף מועדון יהודי גדול לא שיחק נגדם, היתה זו בית"ר תל אביב שקיימה משחק ידידות בחיפה נגד "שבאב אל־ערב" (הנוער הערבי), בחיזוק שחקנים ממועדון הספורט האיסלאמי.

שערורייה גדולה פרצה בקיץ 1943, כשבית"ר תל אביב שיחקה נגד מועדון אל־אהלי המצרי באצטדיון המכביה בתל אביב. ההתאחדות הארצישראלית התנגדה לביקור של הכוכבים המצרים, והתוצאה היתה השעיית בית"ר מההתאחדות הארצישראלית. בבית"ר זעמו ומחו נגד מה שכונה "בגידה" ו"קיפוח", אשר שורשיהם "ביחס הזדוני מצד השמאל ועוזריו אל בית"ר בכל יתר השטחים", כפי שנטען באסיפת מחאה שכונסה אז.

מטבע הדברים, לא הכל היה ורוד ביחסים המורכבים בין הבית"רים לערבים. גם בתוך בית"ר נשמעו קולות שהתנגדו להתקרבות הזאת, וכפי שמודה עינב, "המגרש היה בחזקת הזדמנות לבית"ר להפגין עליונות ספורטיבית, ובמשתמע לאומית, על פני הערבים".

בסופו של דבר היה זה מפגש של אינטרסים. כפי שמסביר עינב, בבית"ר השתמשו ב"ברית" שכרתו עם הערבים כדי לאיים על הפועל ומכבי בפרישה מההתאחדות, ולחלל האוויר נזרקו אמירות בסגנון — "כיצד ייתכן, שבשעה שבאירופה היהודים נשלחים אל מותם, יהודים מדירים יהודים, ואלה נאלצים לשחק עם ערבים, בארץ ישראל".

איפה התרבושים האדומים

במאה ה–21 נעשו המוטיבים הלאומניים והגזעניים נפוצים בבית"ר ירושלים, בין היתר סביב הקריאות "מוות לערבים" ביציעים והדיון הסוער בשאלת צירופו של שחקן ערבי לקבוצה. אבל את שורשי הגזענות איתר עינב עוד במחצית הראשונה של המאה ה–20 ודווקא בקבוצות יהודיות אחרות. כך לדוגמה, בספטמבר 1944, בעקבות הגעת שחקנים יהודים חדשים, פליטים מפולין, לקבוצת הפועל ירושלים, "הורחקו מתוך שורותיה שני השחקנים הערבים, ששיחקו בקביעות במשך זמן רב על אף ההתמרמרות שהופעתם היתה מעוררת בקהל הירושלמי", מצוטט יעקב בן־יחזקאל בעיתון "המשקיף".

גם בקרב הערבים לא כולם הקפידו לשמור תמיד על רוח ספורטיבית. ב–1934 נערך משחק כדורגל במגרש הפועל תל אביב בגבול תל אביב ויפו. האורחים הגיעו ממצרים — שחקני המועדון המצרי של פועלי החשמלית (טראם) מאלכסנדריה. התאחדות הספורט הפלסטינית, שהוקמה שנתיים לפני כן, ניסתה להשפיע על המועדון המצרי לא לשחק נגד מועדון יהודי, אך נכשלה — לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה.

קבוצת בית"ר ירושלים, שהורכבה אז מנערים יהודים יוצאי ארצות ערב, שכרה את המגרש שלה מאפנדי ערבי. לדברי ד"ר עומר עינב, "הדרתה של הקבוצה על ידי הממסד הציוני הביאה אותה לזרועות המועדונים הלא־יהודיים בעיר"

הפועל ניצחה 0:3. עיתון "דבר" מ–29 באוקטובר דיווח על כך במילים הבאות: "לגבי תחרות בינלאומית לא היה רב הקהל. תרבושים אדומים לא נראו כמעט. גדול, כנראה, רוגזם של שכנינו על המצרים, המקשרים קשרי ספורט עם הציונים, ועל כן יבליגו — אם גם בקושי — ואינם יוצאים לראות במחזה, כיצד נלחמים מוסלמים עם יהודים על שדה הכדורגל". התרבושים האדומים הם אלה של הנכבדים הערבים מיפו. העובדה כי כמעט שלא נראו בקהל משקפת את רוח התקופה: שיאו של אחד החרמות הערביים על היישוב.

ב–1931 ערכו הפועל חיפה והפועל תל אביב ביקורים בביירות. "המרחב הספורטיבי גם הפעם לא נותר נקי ממתחים לאומיים", אומר עינב. בעיתוני לבנון דווח, כי רכב של שחקני הפועל הושחת לאחר שהונף דגל ציוני והושרו שירים לאומיים בשעת המשחק. תקרית דומה אירעה גם בדמשק ב–1929. העיתון "דאר היום" הסביר זאת כך: "בתקופת הרתיחה שבה אנו חיים ביום הזה, ובמצב חוסר הסובלנות הגזעית שבו אנו נתונים בארצות המזרח, כל תבוסה לאיזו קבוצה ספורטיבית ערבית, תהי זו לבנונית, סורית או פלסטינית — כלפי כל ניצחון של איזו קבוצה יהודית, פירושם במילון דמיונם של המסתכלים הערבים — התקפה מלחמתית מצד יהודים על ערבים, התקפה במלוא מובן המילה הדורשת נקם".

המשחקים בביירות ובדמשק היו חלק מניסיון של ראשי תנועות הספורט היהודיות בארץ לחפש קשרים חדשים בסביבה הגיאוגרפית הקרובה — במצרים, בלבנון ובסוריה. ב–1927, לדוגמה, מועדון הכדורגל היווני מאלכסנדריה "רמלה אטוס" ביקר בארץ וקיים שלושה משחקים — נגד מכבי תל אביב, נגד מכבי חשמונאי ונגד נבחרת ארצית של מכבי. "הביקור ענה באופן מושלם לציפיות של מכבי: המועדון היה ברמה טובה מספיק להקשות על הקבוצות היהודיות; ועם זה לא ברמה גבוהה מדי. הביקור סוכם בהצלחה רבה ונהיה לאבן דרך ביחסים הספורטיביים בין היישוב למצרים", כותב עינב בספר. עוד באותה שנה נערך ביקור גומלין במצרים של מכבי חשמונאי. משלחת של הקבוצה הירושלמית התארחה אצל נבחרת מצרית בקהיר והפסידה לה 5:2, ואצל רמלה אטוס באלכסנדריה — משחק שהסתיים בתיקו 1:1 או בהפסד 2:1 — הדיווחים סותרים בנושא. הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית במצרים סיפקו למשלחת מהארץ קבלות פנים חגיגיות.

ב–1930 הורכבה נבחרת מארץ ישראל־פלסטין, שכללה תשעה שחקנים בריטים מהמשטרה ומהצבא ושישה שחקנים יהודים ממועדוני מכבי. הם הפסידו בשלושת המשחקים במצרים — שניים בקהיר ואחד באלכסנדריה. הופעתה עוררה שערורייה קטנה, שכן הנבחרת הופיעה עם האות P, קיצור של פלסטין, על המדים, והכיתוב בעברית, ארץ־ישראל, נדחק לשוליים.

ב–1927 הגיעה לחיפה נבחרת של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שהפסידה 2:0 להפועל חיפה. ביקור גומלין נערך ב–1928. הפעם ניצחה הקבוצה מארץ ישראל את הלבנונים 1:4. המשלחת, בראשות אבא חושי, איש תנועת העבודה, התקבלה בטקס חגיגי, ובעיתון "דבר" דווח, כי סטודנטים ערבים מארץ ישראל, שלומדים בלבנון, עודדו את שחקני הפועל מארץ ישראל.

הכח וינה נגד מכבי יהודה, 1942. גם צופים ערבים הגיעו לצפות במשחקים של הקבוצות הציוניות
מאוסף שמעון קורבמ

מטבע הדברים, היה גם צד שני למטבע. עיתון "אל־חיאת", שיצא לאור בירושלים, כתב מכתב נוקב לערביי לבנון בעקבות הידיעות על ההזמנה וקבלת הפנים החמה למכבי תל אביב בביירות ב–1930. "אחים יקרים, האם שכחתם שאתם ואנחנו משתייכים לאותו גזע אצילי? למה פגעתם ברגשות של אחיכם הפלסטינים על ידי שליחת הזמנה לאויביהם המושבעים, שעובדים יום ולילה במטרה לחסל אותם ולהשכיח זכרו של כל ערבי מפלסטין?"

בדמשק ניצחה הפועל תל אביב 2:3 את מועדון אל־ברדא. בתום המשחק התפתחה תגרה בין שחקני הפועל ואוהדיהם ובין צעירים מקומיים והושחת הדגל הציוני של המשלחת היהודית. לפי הדיווחים המקומיים, שחקני הפועל חגגו את הניצחון בהנפת הדגל ברחובות העיר בהתרסה, שבתגובה לה זעם הקהל המקומי והשיב בגידופים ובאלימות פיזית. לפי גרסת אנשי הפועל, ששבו לתל אביב לאחר שניצחו גם מועדון מקומי בעיר חאלב, החלו הצופים הסורים להקניט ולקלל אותם עוד לפני שהמשחק הסתיים.

מנגד, היו גם קולות אחרים ודוגמאות אחרות. ב–1924, כשהכוח וינה — מועדון יהודי שהפך לסמל ציוני מובהק — הגיע לשחק בארץ ישראל, פקדו את המגרש גם צופים ערבים מיפו. בצילום של הצלם התל־אביבי שמעון קורבמן הבחין עינב בערבים עומדים בקהל, מעט מאחורי הקהל היהודי, לא מתערים בהמון שהצטופף מסביב למגרש. "אין עוררין כי המשחק, שהפגיש שתי קבוצות ציוניות למטרות ציוניות, היה גם בילוי הגון לשעות הפנאי לתושבי תל אביב ויפו הלא־יהודים", אומר עינב.

ב–1931 פירסם "שאיפותינו", ביטאונה של תנועת ברית שלום, מאמר על היחסים הבין־גזעיים (כך במקור) בארץ ישראל, ובו זכה הכדורגל לאזכור נרחב. "משחקי הכדורגל בין קבוצת אוניברסיטת קהיר וקבוצה יהודית בתל אביב וקבוצה מעורבת יהודית־בריטית בירושלים, משכו מספרים גדולים של יהודים וערבים בלי כל תקריות בין־גזעיות. האווירה היתה מאוד ידידותית והוכיחה שלמרות המתח הפוליטי זה אפשרי לקבץ יחדיו את המגזרים השונים של האוכלוסייה דרך ספורט ופעילויות חברתיות".

לחם ושעשועים

עינב, בן 35, נולד בקיבוץ בית אלפא והיום גר בחיפה. הוא שירת כקמ"ן (קצין מודיעין) בצבא, וכשפנה לאקדמיה החליט לשלב בין שני תחומי העניין שלו — מזרח תיכון וכדורגל. "משחק הכדורגל צבר תאוצה בארץ בימי המנדט הבריטי, באותן שנים שהתעצב הסכסוך, ונהיה המשחק הפופולרי ביותר בקרב יהודים וערבים כאחד. זו היתה השפה המשותפת היחידה לשני צדדים יריבים, שלא היה להם כמעט דבר במשותף", הוא כותב בפתח הדבר לספרו.

"רציתי להפנות את הזרקור של הסכסוך לפינה חשוכה יותר, ולחפש מרחב חלופי להבנת היחסים בין שני הלאומים שנלחמו על הארץ", הוא אומר. "אני לא משלה את עצמי שכדורגל חשוב מבחינה מדינית, אבל לפעמים הוא מנבא, משקף ונותן זווית אחרת להתרחשויות", הוא מוסיף.

מודעה לקראת משחק בין מכבי תל אביב לקבוצה ערבית, 1929
מתוך הספר: עומדים

הספר החדש הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שכתב בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב בהנחיית מוטי גולני ואייל זיסר. היום הוא מלמד במכללה האקדמית הדסה בירושלים ובאוניברסיטת חיפה קורסים על ספורט ופוליטיקה, תקשורת וכדורגל. את המחקר שלו הוא ביצע בארכיונים רבים. לצד הגדולים, כמו ארכיון המדינה, הארכיון הציוני והספרייה הלאומית, הוא פנה גם לארכיוני תנועת העבודה, ז'בוטינסקי, וינגייט וההגנה, לצד ארכיונים בעיריות ובמועצות מקומיות ואפילו ספריית מסגד אל אקצה בירושלים. "הפכתי כל אבן כדי לנסות למצוא חומר, כי חומר על ספורט תמיד נמצא בתחתית הערימה", הוא אומר. "הארכיונים מלאים בהתכתבויות על נושאים חשובים יותר, דיפלומטיים, מדיניים, צבאיים וביטחוניים", הוא מסביר.

כשהוא נשאל מה לארכיון ההגנה ולכדורגל, מסביר עינב כי בתיקי הכפרים, שהיו התוצרים של איסוף המודיעין על כפרים ערביים, מצא חשדות של ההגנה כי פעילות ספורטיבית ערבית היא כיסוי לפעילות צבאית. אלה הניבו לו חומר טוב — "ערימות של עמודים ממועדוני ספורט ערביים". בין הארכיונים הוא מצא "הכל מהכל", כדבריו. החל בזהות מוחלטת בין תהליכים פוליטיים לבין מה שהתרחש על המגרש, וכלה במקרים הפוכים, כמו זה שאירע ב–1929, שבה פרצו מאורעות תרפ"ט. היחסים הספורטיביים בין יהודים לערבים הגיעו באותה שנה דווקא ל"אחת מנקודות השיא החיוביות בתקופת המנדט", אומר עינב, ומוסיף: "המתח הלאומי הגואה בסוגיית הכותל המערבי כמעט לא חילחל למגרש, ומשחקים רבים נערכו בין מועדונים יהודיים, ערביים ובריטיים באווירה טובה עד היציאה לפגרת הקיץ".

מה שאירע לאחר מכן העיד כי במקרה זה התנהלו המרחב הפוליטי והספורטיבי במנותק לחלוטין. "הדינמיקה בין יהודים לערבים בתחום הכדורגל לבטח לא בישרה את מה שאירע מעבר לפינה. היא לימדה על רצון מסוים בנורמליזציה ובדו־קיום", אומר עינב.

עשור לאחר מכן, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הביאו האירועים הדרמטיים מאירופה לרגיעה זמנית בין היהודים לערבים בארץ, שהתבטאה גם על המגרש, במה שמכנה עינב "הרמוניה" בין יהודים, ערבים ובריטים. באמצעות הכדורגל ניסו הבריטים להצליח במשימות מנוגדות שהציבו לעצמם, בהן הענקת חסות לבניין הבית הלאומי היהודי מחד גיסא ומניעת אפלייתם של תושביה הערבים של הארץ מאידך גיסא. "הכדורגל, בראייה בריטית, היה אמצעי שימושי לפתרון הסתירות האלה", אומר עינב. "הוא נתפס כמרחב ניטרלי, שבו פשוט יהיה להחיל את העיקרון המוזכר בסעיף 2 של כתב המנדט: שמירת הזכויות של כל אזרחי א"י פלסטין ללא הבדל גזע ודת", הוא מוסיף.

בשנות ה-30 שיחקו בביירות מכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל חיפה. גם בדמשק התקיימו משחקים דומים. בעיתונות הפלסטינית ביקרו את ערביי לבנון בעקבות קבלת הפנים החמה לה זכו שחקני מכבי: "למה פגעתם ברגשות אחיכם הפלסטינים על ידי הזמנת אויביהם המושבעים?"

עוד מיומם הראשון בארץ ניסו הבריטים לקרב בין יהודים וערבים, כששילבו שחקנים משני הלאומים בנבחרות שונות. ב–1921, בטקס החנוכה החגיגי של מועדון ספורט ירושלים, נערך משחק כדורגל בין נבחרת צבאית בריטית ובין נבחרת אזרחית ירושלמית. האחרונה הורכבה מפקידי ממשלה בריטים, כומר אנגלי, פרץ קורנפלד־דגן היהודי ממכבי ירושלים ומוסלמי בן משפחת נשאשיבי (שמו הפרטי לא ידוע). "ההרכב העיד על הרצון הבריטי להסיר חסמים בין־דתיים", אומר עינב.

במקרים אחרים, דווקא המתיחות בין הבריטים ליהודים הביאה לתוצר הרצוי של קירבה בין יהודים וערבים. בנובמבר 1930, לדוגמה, היו אמורות להיפגש קבוצות הפועל חיפה והמשטרה הבריטית בחיפה למשחק משותף. אולם מפקד המשטרה בעיר הודיע כי לפי פקודת הנציב העליון לא תוכל הקבוצה להתייצב. מעז יצא מתוק. לאחר הביטול חיפשה הפועל חיפה תחליף והזמינה את קבוצת אתחאד הערבית למגרש.

השוער הערבי אשם

מרחב בולט שבו נפגשו שחקני כדורגל יהודים וערבים היה קבוצות כדורגל שהוקמו במקומות עבודה גדולים, כמו אלה של המשטרה או עובדי הרכבת. ב–1929 פעלה קבוצת כדורגל של מחלקת המדידות הממשלתית ביפו. בין השחקנים הבולטים בשורותיה היו שלמה פוליאקוב מהפועל תל אביב והאחים עיסא ואליאס ע'נדור ממועדון הצעירים האורתודוקסי ביפו. בחסות הבריטים השלושה שיחקו יחד. גם חברת "של" התהדרה בקבוצות כדורגל מעורבות. ב–1932 כללה הנבחרת הארצית של החברה את זאב (וילי) ברגר מהפועל תל אביב וגדליה פוקס מהפועל חיפה לצד מוחמד נשאשיבי ממועדון הספורט הערבי בירושלים.

הנסיבות הביאו את השחקנים לשים בצד את המאוויים הלאומיים שלהם ולהתאחד למען הקבוצה המשותפת. "תאר לך שיש אדם רוויזיוניסט מצד אחד, ולאומן פלסטיני מנגד. הם לא ייפגשו לעולם במגרש הכדורגל, בגלל המתיחות, אבל שניהם עובדים בבנק ברקליס ומשחקים בליגה המקצועית של מקומות העבודה. המעסיק שלהם מכריח אותם לשחק, ומאיים לפטר אותם אם לא יבואו למגרש", מספק עינב דוגמה.

היו גם מקרים שהניסיון הבריטי לרתום את הכדורגל כדי לקרב בין יהודים לערבים הסתיים באכזבה מקצועית. כך קרה ב–1941, כשהנציב הבריטי העליון כפה על ההתאחדות הארצישראלית לשתף שחקן ערבי במשחק נגד אורחת יוקרתית מחו"ל — קבוצת וונדררס (Wanderers) הבריטית מבולטון, ששיחקה בליגה האנגלית הראשונה. מפאת קוצר הזמן, כך נראה, לא הספיקו לבחור למשימה שחקן ערבי מוכשר מספיק ולשוער נבחר שחקן מיפו, חרף העובדה ש"היו שחקנים מתאימים ממנו, שהיו עושים שירות טוב יותר לכדורגל הערבי בא"י", כדברי עינב. בתום המחצית הראשונה, התוצאה היתה 0:8 לקבוצה האנגלית. בשל המבוכה, במחצית הוחלף השוער הערבי עבד אל־ע'ני אל־הבאב ממועדון הספורט הלאומי יפו, במאיר מליקה, שוערה היהודי של הפועל תל אביב, והנבחרת המקומית הצליחה לכבוש שלושה שערים עד שריקת הסיום.

ד"ר עומר עינב. "דווקא בזמן מאורעות תרפ"ט היחסים הספורטיביים בין היהודים לערבים היו בשיאם"
רמי שלוש

העיתונות היהודית הארצישראלית לא חסכה בביקורת. "לפחות חמישה שערים אפשר היה לעצור אילו לא נהגה ההתאחדות הארצית לכדורגל בקלות ראש והעמידה בשער שחקן, שאין לו מושג כדורגל מהו. רק במחצית השנייה, כאשר הוחלף השוער הערבי במליקה, התאוששה הקבוצה הביתית", דיווח "המשקיף" באופן מזלזל ופוגעני, ובלי להזכיר את שמו של השוער. "המצב נשתנה תכלית שינוי בחצי השני של המשחק, כשעל השער הא"י הופקד שוער יהודי", דיווח "הארץ".

"בהכללה, יחס היהודים לתנועת הספורט הערבית היה מזלזל, מתעלם ומבטל באופן גורף, לעומת יחס של קנאה, איבה ותחרות מהצד הערבי", כותב עינב בספרו. מבחינת רמה וארגון, נתפס הכדורגל הערבי כנחות לעומת זה היהודי. רוב המפגשים בין קבוצות משני הצדדים הסתיימו בניצחון ליהודים. מסיבה זו, דווקא הניצחונות המועטים של קבוצות ערביות סוקרו בהבלטה בעיתונות התקופה. בינואר 1928, לדוגמה, ניצחה הקבוצה של בית הספר רוצ'ת אל־מעארף את גימנסיה רחביה בגביע העירוני בירושלים, בתוצאה 1:5. סיקור המשחק — הזניח מבחינת משמעותו הספורטיבית — בעיתון "אל־ג'אמעה אל־ערביה", היה מלא בסופרלטיבים ו"נכתב באתוס של חלשים נגד חזקים", כדברי עינב. תמונת המנצחים אף פורסמה בשער העיתון.

השורה התחתונה של הספר מורכבת ולא כוללת מסקנה חותכת. "הכדורגל חצה הגדרות וחלוקות קשיחות וההישג המכריע הוא ביצורו כשפה משותפת יחידה לשתי תנועות לאומיות, שנאבקו על הארץ הזאת", אומר עינב. אבל במבחן התוצאה הוא לא תמיד הצליח לגשר על הפערים. "זה נע בין קירוב לקיטוב, בין איבה לאחווה — על המגרש ומחוצה לו", אומר עינב. "הגשר לא היה רחב ויציב דיו לעמוד בטלטלות שגרמו לו לקרוס בסופו של דבר".

את הספר מסיים עינב בציטוט של שמעון סאמט ב"הארץ", שפורסם באפריל 1936, עם תחילת המרד הערבי. "...אין לערבב את הספורט עם פוליטיקה… היחסים ההדדיים והטובים בין ספורטאי שני העמים יכולים להביא לשיפור יחסי הידידות בכלל. אין לשכוח, שאצל הערבים יש המון חובבי ספורט שאין רואים אותם כלל בהתחרויות שלנו. ינסו נא עוד הפעם ועוד הפעם המעוניינים והמוסמכים בכיוון זה ואולי בכל זאת נשיג איזו תוצאה משמחת. לנסות אפשר בכל אופן". עינב קובע, ממרחק הזמן, כי נראה שלא ניסו מספיק.

היום המציאות שונה. כמחצית מהשחקנים בנבחרת ישראל הם ערבים. "לא כי מישהו כפה את זה, אלא כי הם ראויים לזה מבחינה מקצועית", אומר עינב. "יכול להיות שאנחנו במקום טוב יותר", הוא מסכם. לפחות למראית עין ולפחות על המגרש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות