במעמקים, בלי חמצן, עם האנשים שמותחים את גבולות היכולת האנושית

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במעמקים, בלי חמצן, עם האנשים שמותחים את גבולות היכולת האנושית

לכתבה
אורי לוין בים האדום. הצוללים יורדים לעומק עשרות מטרים ללא שום ציוד אריק זינגר

בתי ספר נפתחים, תחרויות מתארגנות, קבוצות פייסבוק קמות. פתאום כולם רוצים לצלול למעמקים בלי בלונים, לעתים עד עילפון. מה הם מוצאים בזה?

50תגובות

דוד עינב עמד על הדשא בקאנטרי קלאב ואכל קוקילידה. קל היה לראות עליו שהוא מבסוט, קשה יותר לנחש למה. הסיבה היא שזמן קצר קודם לכן הוא שבר שיא ישראלי בן עשר שנים. הוא הצליח לשהות בבריכה עם הראש בפנים שש דקות ו–40 שניות — כמעט רבע דקה יותר מהשיא הקודם — ולצאת מזה חי ואפילו בהכרה, אם כי קצת מעורפלת. עוד עמוד נכתב בהיסטוריה המקומית של הצלילה החופשית, ענף ספורט אקסטרימי שמכה גלים בישראל בשנים האחרונות. או שאולי עדיף להתנסח כך: החדירה העמוקה למים השקטים חודרת עמוק לתרבות הפנאי בארץ, לאט — אבל בטוח.

כשעינב שלף את הראש מהמים אחרי דקות ארוכות שבהן צף כמו גופה, עם הפנים למטה, כל הנוכחים עצרו את נשימתם חוץ ממנו. את השניות הדרמטיות האלו הוא העביר בסדרת נשימות מאומצת, במטרה להזניק את רמת החמצן בדמו. לפי הפרוטוקול של התאחדות הצלילה החופשית הבינלאומית, למתחרים יש 15 שניות להוריד את משקפת השחייה, לסמן עם היד שהם בסדר ולומר "I'm Okay".

שער מוסף הארץ 20.5

עינב יצא בפנים מחייכות ומבט לא ממוקד, והיה ברור שהוא לא לגמרי איתנו. הסובבים צעקו לו "תגיד 'I'm Okay', תגיד 'I'm Okay'", והוא התעשת והספיק לעשות את זה בשנייה האחרונה, הרף עין לפני שהשיא שלו עלה לגן העדן של השיאים המפוספסים. השופט שאירגן את התחרות, שגיא דוד כברה, מבית הספר Freedive Eilat, שלף בתנועה תיאטרלית כרטיס לבן שסימן שההישג נקי. 

כולם נאנחו בהקלה, מחאו כפיים וטפחו לעינב על השכם. הראשון שהופתע היה השיאן עצמו. בענף הספורט המוזר הזה לא צריך לתכנן מראש כדי לשבור שיא. "בתחילת הצלילה לא הרגשתי טוב", סיפר אחרי שהתאושש קצת, "באמצע אמרתי לעצמי, נראה לי שזה הולך לכיוון הארבע (דקות — ד"ב)". ואז פתאום משהו בתוכו נפתח והוא הצליח להחזיק עוד כמעט שלוש דקות. "בחיים לא התקרבתי לזה", אמר בתדהמה מסוימת, "לא בבית, לא בבריכה. זה פשוט מדהים עד כמה זה הכל מנטלי". 

מתחרים באליפות ישראל בצלילה בתל אביב
דודו בכר

בחודש שעבר נערכה אליפות הארץ בצלילה חופשית בבריכה, ונקבע שיא ישראלי חדש לשהייה מתחת למים בלי לנשום — שש דקות ו–40 שניות. שיא העולם, אגב, עומד על 11 דקות ו–35 שניות

בשום מקום בתקשורת לא דווח על המאורע הזה. זה לא ספורט אולימפי, והאירוע "אליפות ישראל בצלילה חופשית בבריכה" שנערך בתחילת אפריל האחרון בקאנטרי דקל במזרח תל אביב נשמע קצת כמו כותרת של מערכון ב"ארץ נהדרת" שירד בעריכה. מה גם שהשיא של עינב רחוק מאוד מהשיא העולמי, שאותו קבע אתלט צרפתי ב–2009 (11:35 דקות). אבל בביצה המקומית זו היתה דרמה לא קטנה. התחרות בבריכה כללה כמה סגנונות, בהם צלילה אופקית למרחקים עם סנפירים ובלעדיהם, אבל רק בסגנון הזה נשבר שם שיא ישראלי. מה גם שעצירת הנשימה הסטטית היא במובן מסוים הצורה המזוקקת ביותר של הספורט המיוחד הזה. זה רק אתה מול הדחף הבסיסי ביותר שלך: לנשום. 

שבירת השיא דווקא עכשיו נזקפת לזכותה של המוזה יוצאת הדופן שפקדה את השיאן באותם רגעים, אבל היא קשורה גם לתור הזהב של הצלילה החופשית בישראל. מהקצה הרך ביותר של הסקאלה — צלילות היכרות באירועי חברה באילת, דרך מפגשי העצמה נשית של "בנות ים" עם זנבות מסיליקון, ועד ההארד קור — צלילות מזחלת קשוחות לעומקים של יותר ממאה מטר בסגנון הסרט המיתולוגי "הכחול הגדול", כולם, כך נדמה, צוללים חופשי פתאום. מועדונים נפתחים, תחרויות מתארגנות, קבוצות פייסבוק קמות ומתעצמות. הועם במקצת זוהרה של צלילת המכלים, שנחשבה פעם למגניבה. ובאמת, למה לרכוב באופני הרים ולנקב את הגלגלים כשאפשר לצלול למעמקים ולפנצ'ר ישר את הריאות. 

דוד עינב שובר שיא ישראלי. הסובבים צעקו לו "תגיד 'I'm Okay'"

"לפני כמה שנים מי שמע בכלל על צלילה חופשית", אומרת ליהי צדוק, ביולוגית ימית ומדריכת שחייה שהקימה את מועדון בנות הים אילת לפני שנה. "עכשיו, כשאני נכנסת לים האדום, אני רואה צוללים כמעט בכל פינה".

העדויות מגיעות לא רק מתוך הענף, אלא גם מחנויות ציוד ימי שאין להן עניין מיוחד לקדם את צורת הצלילה הזאת על פני אחרות. "היתה קפיצה מטורפת", אומר תומר (גוטה) גזית מרשת דוגית. לדבריו, קורס הצלילה החופשית הפך למעין תחנת חובה לצעירים בתפר בין השחרור מהצבא לטיול הגדול בחו"ל. כשהם מגיעים למקסיקו או לתאילנד, הם לא צריכים לשכור ציוד כבד כדי לצלול. רק סנפירים ומשקפת, והופ — למים. 

כששואלים את הצוללים מה הם מוצאים בזה התשובות מגוונות. מי שצולל כדי ליהנות מהמראות התת־מימיים, מספר על חופש וקלילות שאין למצוא בטכניקות צלילה אחרות. "זו המדיטציה הכי נקייה שיש", מעיד עינב.

"אין פה מגבלות מלבד היכולת לעצור את הנשימה", מוסיף דניאל קלוגמן (6:10 דקות בלי לנשום), "זה לא כדורגל. פה יש מתחרים בגיל 50 פלוס שמגיעים לתוצאות רציניות". אבל המילים שחוזרות על עצמן הכי הרבה הן מהשורש מ.נ.ט.ל. 

בת הים ליהי צדוק. יש גם בני ים, אבל הם מיעוט
עופר וקנין

"אתה עושה פה משהו שהוא בניגוד לרצון של הראש", אומרת נעה איתיאל, מחזיקת השיא הישראלי בצלילה למרחקים בבריכה בלי סנפירים, "אבל הגוף יכול. והמאבק, המסע, התהליך, הוא להתגבר על הקושי המנטלי. כשאתה עושה את זה, אתה מרגיש חזק מאוד, וזה משפיע על החיים שלך, על הריכוז, הנינוחות, השלווה. היכולת למצוא את השקט בתוך כל הרעש".

זה משפר את הסיבולת לב־ריאה?

"זה משפר את הסיבולת לפחמן דו־חמצני".

בשבועות האחרונים לקח מוסף הארץ נשימה עמוקה וצלל לסצנת הצלילה החופשית בישראל. הצטרפנו אליהם בבריכה, בים הרדוד ובים העמוק. ליווינו את מי שעושה את זה בשביל הכיף, בשביל הספורט, בשביל לצפות בדגים ובשביל לאכול אותם. ראינו את אנשי הצפרדע כשהם על סף עילפון, סובלים מבחילות, שואפים בריכוז לפני הצלילה ומתנשפים בהתרגשות אחריה. אבל רק לרגע אחד, כשרעדתי מקור בעומק הים בחליפת צלילה לא הדוקה מספיק, אחרי שכבר היה נראה שאין טעם, היה נדמה לי שהצלחתי לחוש, ולו לרגע, על מה הם מדברים.

***

מור ברזני באורות. היא לובשת חליפת צלילה מלאה בצבעי הסוואה כחולים־אפורים. המסכה, השנורקל והמשקולות עוד עליה, אבל שום משקולת לא תמנע ממנה לרחף מעל הקרקע מרוב אושר. זה היה יום שישי בבוקר בסוף אפריל בחוף מכמורת, והיא יצאה הרגע עם חמישה מחבריה מטיול צלילה חופשית ארוך בים התיכון. הם נכנסו בשמורת טבע חוף גדור שבחדרה, שחו עם סנפירים ("טילפו") כמעט קילומטר מערבה בגובה פני הים, ואז יצאו דרומה והתחילו לכייף. "היינו בחמש מערות מוצהרות, ובעוד כל מיני נקיקים שמצאנו", מספרת ברזני בעיניים בורקות. "ראינו טחן (סוג של דג סחוס עם סנפירים גדולים דמויי כנפיים — ד"ב), ראינו צב. האור נשבר כל כך יפה". 

ליהי צדוק בצלילה חופשית באילת

החבורה המגובשת אוהבת להשתטות קצת לפעמים. בראש השנה הם צללו עם תפוח בדבש, בחג המולד הם התחפשו לסנטה קלאוס אמפיבי, והפעם הם גררו למעמקים גם דגל ישראל, לרגל יום העצמאות המתקרב.

מה הדגים חשבו על זה?

"הם אוהבים אותנו, הם חברים שלנו", משיבה ברזני, עדיין מוקסמת לחלוטין. "מרוב שאנחנו מגיעים לפה הרבה, אנחנו יודעים לגשת לחיות, והן כאילו ממשיכות בשלהן".

כשרואים את הסרטון שצילם חברה לצלילה אריק זינגר, קשה להאמין שזה שתי אצבעות מנתניה ולא בבהאמס. ברזני נראית בווידיאו כשהיא צוללת בקלילות במים הצלולים לסדק בתחתית הים, מעין קניון עם קירות זקופים. טריגון בינוני, עוד דג סחוס גדול שאוהב לשכב על הקרקעית, חיכה לה שם. הוא הוחרד מרבצו אבל נרגע מיד ושחה מטר בערך מתחתיה, בתיאום מושלם. ברקע נראים שני צוללי מכלים, מסורבלים כמו פילי ים בחנות חרסינה. "פגשנו כמה סקובות", מעירה מור, לא בהתלהבות גדולה. "הם הרימו לנו חול מהקרקעית".

הצלילה החופשית נראית במבט ראשון דומה לצלילת המכלים, אבל במובן העמוק הן הופכיות זו לזו. "בצלילת מכלים אתה מתבונן החוצה", נוהגים לומר במסדר הצוללים החופשיים, "בצלילה חופשית אתה מתבונן פנימה".

גם כשהמבט מופנה החוצה, אופי החוויה הוא אחר. עם מכלים אפשר להישאר בפנים עשרות דקות, אבל כשיוצאים צריך להפסיק לכמה שעות, משיקולי דקומפרסיה. כאשר הריאות הן המכל שלך, אפשר לעלות לפני המים, לעשות הפסקה קצרה ולצלול שוב ושוב כדרך הדולפין. ברזני וכנופייתה נכנסו לגיחות של שתיים־שלוש דקות לאורך ארבע שעות ארוכות של שכרון חושים. האתרים שאליהם הגיעו היו בעומקים רדודים יחסית, 10–15 מטר, מה שהשאיר להם מספיק זמן לסייר בהם וליהנות מהנוף. בתקופה הנוכחית הראות בים התיכון היא הטובה ביותר, אם כי המים קצת קרים. 

ברזני הגיעה לצלילה החופשית מכיוון לא צפוי. לפני כמה שנים היא נסחפה לתוך עולם בנות הים — נשים ונערות (יש גם בני ים, אבל הם במיעוט) שנוהגות ללבוש בשעות הפנאי מכנס צבעוני שבקצהו סנפיר. הן נפגשות בעיקר בבריכה או על שפת הים, מצטלמות ושוחות קצת, לא מרבות לצלול למעמקים, ונהנות לרוב מהגשמת חלום ויזואלי יותר מאשר ספורטיבי. למעוניינות יש גם צילומי הריון עם סנפיר, וסדנאות "אמא ובת", שהתירוץ הרשמי להן הוא פנטזיה של הבת, ורק בסדנה מתברר לעתים שהחלום הוא בכלל של האמא. מור הפליאה לשחות עם הסנפיר, הפכה עד מהרה לדוגמנית של חברת סנפירים אמריקאית, ובביתה החלו להצטבר סנפירים יקרים.

צדוק, הביולוגית ובת הים מאילת, דווקא צוללת למעמקים עם קולקציית הסנפירים הצבעונית שלה, אבל ברזני משתמשת בהם כיום בעיקר לדוגמנות, ולצורכי פנאי ותחרות היא משתמשת בזוג סנפירים רגילים מקרבון מובחר. באליפות האחרונה היא קטפה את תואר אלופת ישראל בצלילה בבריכה, לאחר ששחתה בנשימה אחת 92 מטר ללא סנפירים ו–109 עם.

איתיאל, סגניתה, הגיעה לתוצאות טובות יותר, אבל אחת מהן נפסלה כי היא התעלפה ביציאה מהמים וקיבלה כרטיס אדום. זה קרה ביום הראשון לאליפות, שהתקיים בבריכה הסגורה בקאנטרי ונחקק בברנז'ה כיום שחור בתחום. "היה חם, רועש ומלחיץ", מספר ארז אמיר, אחד המתחרים. "האוויר היה רע, עמד, והתעלפנו בזה אחר זה". 

התעלפויות הן לא דבר נדיר בספורט הזה, מה שגורם למתבונן מבחוץ להרים גבה, שלא לומר לחוש רתיעה מסוימת. למה לדחוק את עצמך למצב שבו המוח לא מקבל מספיק חמצן ואתה יוצא מהמים מבולבל, לעתים אפילו מעולף? "וואי. להתעלף זה כיף", אומרת איתיאל בחיוך מתחטא, "לא נעים להגיד". חבריה משתמשים בדימויים רכים כמו "סליפ־מוד של מחשב", ומתעקשים שיש טווח ביטחון גדול מרגע ההתעלפות ועד שהמוח עלול להינזק. 

שורה של רופאים שהתראיינו לכתבה הזאת חלוקים בדעותיהם אם עצירות נשימה ארוכות מאוד עלולות לגרום נזק מצטבר. ברקע לוויכוח עומד מחקר שפורסם בינואר האחרון בכתב העת החשוב "Cerebral Blood Flow & Metabolism", שלפיו עצירות נשימה כאלה גורמות לשיבוש זמני בפעילותו של מנגנון קריטי — מחסום הדם־מוח, וקשה לקבוע אם הן גורמות גם נזק ארוך טווח.

"זה תחום אפור", אומר ד"ר אלחנדרו לוקיאק, נוירו־אונקולוג ורופא צלילה מבית החולים רמב"ם. "אני לא מבין איך עצירת נשימה של שש־שבע דקות לא מזיקה למוח". פרופ' פנחס הלפרן, רופא צלילה ותיק ומומחה לרפואה דחופה, חושב מנגד שלצוללן מיומן אין מה לחשוש מעילפון פה ושם. ד"ר ערן גלעד, רופא מתמחה בכירורגיית חזה ברמב"ם וצולל חופשי עתיר הישגים, סבור שאין וגם לא תהיה בקרוב תשובה ודאית לשאלה הזאת, אך להבנתו עלפונות הם עניין חריג בספורט הזה, וצריך לנקוט צעדים שיגרמו לכך שיהיה חריג אפילו יותר (למשל, לפסול לספורטאי שהתעלף לא רק את ההישג הנקודתי, אלא את כל ההישגים בתחרות). הוא עצמו, לדבריו, התעלף רק פעמים אחדות בקריירה התחרותית שלו, ולמי שמרבה לצלול עד אובדן חושים יש לו מסר אחד: "חביבי — אתה לא בכיוון". 

כך או אחרת, כולם מסכימים שהשאלה היותר חשובה היא איפה בדיוק אתה מתעלף ובעיקר עם מי. אם זה קורה לך בתחרות, כשאתה מוקף בצוללי בטיחות, מדריכי צלילה ורופא, אתה תחיה. הבעיה היא שצוללים חופשיים נשבים לפעמים באשליית החופש, יוצאים לצלול לבדם בניגוד לכללי הבטיחות, מתעלפים במים ואז אין מי שיציל אותם. כברה, השופט מהתחרות בבריכה ומי שמשמש צולל בטיחות בתחרויות בינלאומיות, המום מקלות הדעת שבה ישראלים יוצאים לצלול, "בלי שום תוכנית חילוץ. עלא באב אללה". 

"היופי בספורט הזה הוא שאתה שם את עצמך בידיים של הטבע, והטבע יותר גדול וחזק מאיתנו", אומר ד"ר אסף ניני, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ כללי בבית החולים איכילוב וצולל חופשי בעצמו. "כל צולל שלוקח מערך (מצוף עם חבל שלאורכו צוללים — ד"ב) ויוצא לים צריך להיות מוכן לאסון".

לדברי ניני, אפילו מצלילות של 30 מטר הוא יוצא כחול ולעתים מתעלף, ולכן חשוב כל כך שיהיה מי שילווה אותו החוצה מעומק של עשרה מטרים ויציל אותו במקרה הצורך. אגב, דווקא בשיא העומק לא מחכה לך אף אחד. זה רק אתה, החושך, הפלנקטון, וכמה עשרות מטרים של מים מעליך שאתה צריך לצלוח עם משקולות העופרת שלגופך. רק לקראת ההגעה לפני המים מקבלים ליווי החוצה, כי העלפונות קורים כמעט תמיד במים הרדודים.  

בענף מספרים על נטליה מולצ'נובה הרוסייה, שנחשבה לצוללת הגדולה בהיסטוריה אבל לא שבה מצלילת אימון קלילה מול חופי ספרד, ועל פטריק מאסימו, בלגי שהגיע לעומק דמיוני של 209 מטר אבל נמצא מת בבריכה שבה התאמן לבדו. הם מזכירים גם את יאיר חלבלי, צעיר ישראלי שמצא את מותו ב–2019 כשצלל לבד במפרץ אילת, ומשפחתו תרמה באצילות נפש את איבריו. אחת מריאותיו הושתלה בגופה של אשת הנשיא דאז נחמה ריבלין.

JACQUES MUNCH/AFP

הספורט הזה אינו חף מסיכונים: נטליה מולצ'נובה הרוסייה (בתצלום), שנחשבה לצוללת הגדולה בהיסטוריה, יצאה לצלילת אימון בספרד ולא שבה. גם פטריק מאסימו, בלגי שהגיע לעומק דמיוני של 209 מטר, התאמן לבדו בבריכה ונמצא ללא רוח חיים

ב"Deep", ספר פופולרי על צלילה חופשית מ–2014, מעריך הכותב ג'יימס נסטור שאחד מכל 500 צוללים חופשיים אמריקאים פעילים מת מדי שנה. "לשם השוואה", הוא כותב, "היחס בקרב קופצי BASE (סוג של צניחה חופשית אקסטרימית — ד"ב) הוא 1 ל–60, ובקרב כבאים, בערך 1 ל–45 אלף". באיגוד הצלילה החופשית האוסטרלי אומרים, מנגד, שתיוג הספורט כמסוכן במיוחד הוא שגוי ונובע מהאסונות הרבים שקורים לדייגים שצוללים בגפם. זה הרגע לציין שמי ששוקל לפלרטט עם עולם הצלילה החופשית צריך לעשות זאת תחת השגחתו של מדריך צלילה שיודע מה הוא עושה.

פה ושם יש גם פציעות בתחום הזה. אחד הצוללים מספר שכשניסה "לדחוף" את השיא האישי שלו בשני מטרים ניקב לעצמו את עור התוף. מדריך הצלילה שלומי גולדשטיין ניסה בקיץ האחרון לשבור את שיא אסיה, צלל ביוון ל–121 מטר, נפצע בריאות, איבד את ההכרה וגמר בבית החולים. 

ד"ר ניני, שהוא גם מומחה לרפואת ריאות, מציין מנגד את היתרון האדיר שיש בעיניו לתרגילי שליטה בנשימה. "כל מי שנושם חושב שהוא נושם טוב", הוא אומר, "אבל הרבה אנשים מסביבך, אתה שומע שהם לא נושמים יפה ומתקשים לעלות במדרגות. זה לא רק קושי גופני. זה גם עניין של להזיז נכון את שרירי הנשימה. יכול להיות שזה נשמע קצת תמהוני, אבל כרופא אני מאמין באמת ובתמים שהרפואה מפגרת אחרי הספורט. בעוד חמש שנים כולם יתרגלו עצירות נשימה ויוגת נשימה. זה הדבר הבא".

הוא סבור שיכולת הצלילה האנושית היא מדהימה, ומוכיחה לנו עד כמה בעצם אנחנו רחוקים מהמגבלות שלנו. "בקורס של כמה ימים תוכל להכפיל את משך עצירת הנשימה", הוא אומר. "אנשים לומדים שהנשימה היא חלק מהתנועה, ושליטה בנשימה משפרת להם את התנועה, את התחושה ואת החיים באופן כללי. לא צריך ללמוד לצלול לעומק 50 מטר. מספיק לצלול 15 מטר או ללמוד לעצור את הנשימה לשתי דקות וחצי, וכבר באמת שמגיעים למקומות נפלאים".

***

שש ורבע בבוקר במרינה של תל אביב, יום רביעי לפני כשלושה שבועות. רק לפני עשר דקות זרחה השמש, אבל הצוללים הקשוחים כבר מתיישבים בקטמרן, מפטפטים על ציוד ושואפים את אוויר הים הקריר. ברקע, ב–88FM, מאיר אריאל שר שאהובתו היא כמו ארץ מדבר, והיא מקווה למצוא בו מים מתוקים. "תראה איזה מים", מתפעל גולדשטיין, שאירגן את השיט הזה, "הם סגולים. ראות כזו אין אפילו באילת". 

הוא מתמרן את הסירה בזהירות לים הפתוח ויוצא מערבה לעבר נקודה קבועה, כ–3.5 קילומטרים מהחוף, 40 מטר עומק. לדבריו, עד לפני קצת פחות משנתיים צוללי המרכז הרבו לרדת לאילת כדי לצלול, כי שם אפשר להעמיק בקלות בשחייה מהחוף בגלל צורת הקרקעית. עם פרוץ הקורונה נכנסו עסקי הנדל"ן שלו בוורשה להקפאה יחסית, והוא ניצל את החור שנוצר לו בלו"ז להקמת מועדון צלילה חופשית, אחד מכמה מועדונים שנפתחו נוכח השגשוג בתחום בשנים האחרונות. הוא העניק לו את השם הצנוע "צלילה חופשית תל אביב", והתחיל לצאת לכמה גיחות מדי שבוע שיספקו את התאווה ההולכת וגוברת לאימוני עומק. המחיר — 170 שקל לשיט. לדבריו, ההצלחה היתה מיידית, והוא ממלא את הסירה בקלות ב–13 צוללים בכל פעם.

מור ברזני צוללת בקלילות אל קניון בתחתית הים. מחכה לה שם טריגון, דג סחוס גדול שאוהב לשכב על הקרקעית. הוא נחרד לרגע אבל מיד נרגע ומתחיל לשחות מטר מתחתיה, בתיאום מושלם. קשה להאמין שזה קורה שתי אצבעות מנתניה ולא בבהאמס

צוללים חופשיים מציגים את הצלילה כפעילות שהיא זרה לאדם רק על פניה. הם מזכירים שלכל היונקים, והאדם בתוכם, ישנו "רפלקס היונק הימי", המופעל בעצירת נשימה, במיוחד אם במקביל מרטיבים את הפנים במים קרים. כשזה קורה, הדופק יורד, לחץ הדם עולה, הדם מוסט לאיברים חיוניים על חשבון הגפיים, ויש "זקפת ריאות" — הריאות מתמלאות בדם, מה שמונע קריסה שלהן בלחצים גבוהים. רפלקס היונק הימי בבני אדם, שלא נחקר עדיין עד תום, קשור כנראה גם לרגיעה שרבים מאיתנו חווים כשהם צוללים או נרטבים. מחקר יפה שפורסם לפני כחצי שנה בכתב העת "Frontiers in Psychiatry" הראה שדי בטבילת הפנים במים קרים כדי להפחית סימפטומים של חרדה בקרב הסובלים מהפרעת פאניקה.

ובאמת, זולת עצבנות מסוימת שוודאי הקרנתי, האווירה על הקטמרן באותו בוקר היתה רחוקה מאוד מפאניקה, למרות ואולי בגלל מה שעמד לקרות. הצוללים שיבחו את מצב הים והתארגנו בנחת. אלון, נגר במקצועו, גבר במיטב שנותיו עם שרשרת זהב ועיניים מחייכות, השפריץ על גופו סבון אורגני כדי להשתחל לחליפת הצלילה ההדוקה שלו, הצבועה בצבעי הסוואה, ירוק־חום. יתר הצוללים מתפרנסים ממקצועות מגוונים — יש מדריך טיולים אחד, עיתונאי שעובד עבור התקשורת הזרה, רואה חשבון, עורך דין, וכמובן — הייטקיסטים כחול אשר על קרקעית הים. "הסיסמה שלנו היא 'we dive deep and go to work'", אומר גולדשטיין. "אחר כך, במשרד, החבר'ה מעלים לפייסבוק תמונות מהצלילה". קשה למצוא ספורט פוטוגני יותר. 

צלילות העומק בים שונות מהאימון המפרך בבריכה, שאחד המתאמנים כינה בחיבה "פרוורטי", ומצלילות הכיף אל יצורי הים בריף הרדוד של מכמורת. כאן מתעמקים בעצם ההעמקה, בחוויה של הגוף האנושי הקטן אך הנחוש המרחף בים הגדול. כשהקטמרן עגן, נזרקו ממנו למים במהירות ארבעה מערכי צלילה, לעומק עשרה, 20, 30, ו–40 מטר, וכולם התחילו לצלול כשאחד מאבטח את האחר. "מי שמתכוון לקבוע שיא אישי", אומר עוזר המדריך זהר מדינה, "שיגיד לנו מראש ונעזור לו לעשות את זה בצורה הכי בטוחה שאפשר".

שובל זיו רביצקי צוללת באילת. לשים את עצמך בידיים של הטבע
אריק זינגר

ירדתי למדרגה האחרונה של הסירה, טבלתי את הרגליים במים הקפואים והתבאסתי. במרחק נראה קו הרקיע של גוש דן. השעה היתה שבע בבוקר. עכשיו מיטב בתי הקפה מחממים את מכונת האספרסו ומקבלים את משלוחי הקרואסונים, ואני פה, מפתח בחילה בקצב הגלים ומפחד להיכנס. גולדשטיין הבחין במצוקה שלי, טילף לעברי ודיבר אליי ברוך יחסי. השתכנעתי וקפצתי למים, פשוטו כמשמעו. הם היו קרים, אבל לא נורא, החליפה הציפה אותי היטב, ושחיתי לעבר מערך הצלילה של עשרת המטרים. הבחילה נעלמה מיד. 

הדבר הכי מתעתע בצלילה החופשית הספורטיבית הוא שמצד אחד יש בה אלמנטים הישגיים מאוד, ומצד שני מי שרוצה הישגים חייב להירגע, כי כשנלחצים צריכת החמצן עולה. לימדו אותי איך להחזיק ביד אחת את המצוף, להכניס את הראש למים, להתבונן למטה לתוך הכחול הגדול ולנשום רגיל ככל הניתן (בניגוד לאינטואיציה, התנשמות מוגזמת לפני צלילה מגדילה את הסיכון לעילפון).

צלילת הבכורה שלי היתה איומה: האוזניים כאבו לי, נגמר לי האוויר, בלעתי מים, ותוך כמה שניות הייתי בחוץ. הצוללים האחרים ניסו לעודד אותי. הקור חדר לעצמות והתחלתי לרעוד, אבל בכל זאת ניסיתי שוב. לקחתי שאיפה וירדתי במורד החבל. הפעם הייתי רגוע יותר, זכרתי לפמפם את האף (כמו בטיסה) כדי להשוות לחצים, והגעתי לחמישה מטרים, לא בדיוק הישג בינלאומי, אבל בהחלט שיא אישי. בדרך למעלה, כשראיתי את אור השמש מרצד על פני המים, והכל היה שקט כל כך, הבנתי פתאום מה הם מוצאים בזה. בטבע הישראלי הרועש וההמוני כבר מזמן קשה למצוא פינה שאפשר לתפוס בה שלווה, אז מה הפלא שמרחבי הפנאי מתפשטים אל מתחת לים? 

חוץ מזה, באקלים תרבותי שבו מעודדים אותך להקשיב לגוף שלך ולמה שנכון לך וזורם לך, זה די מרענן לנסות ספורט שמעמת אותך חזיתית עם הדחף לנשום. הרי ניסינו כבר לעשות מה שהגוף שלנו שידר לנו שמתאים לנו: לשכב על הספה עם פרינגלס ביד אחת והפיד של פייסבוק ביד השנייה. ראינו לאן זה הביא אותנו. עם עצירת הנשימה נעצרים בחריקת בלמים גם כל הדברים המוכרים, כל ההרגלים, ועולם חדש, מוזר ומופלא, נגלה לך. באותה הזדמנות נכנסים גם לים, שגולדשטיין מכנה "סביבה חוצנית עבור בני האדם". ושם, למרבה הפליאה, אתה מצליח לשרוד ואפילו להירגע. 

גלית בינדל פוקס צוללת בשמורת גדור במכמורת
אריק זינגר

"כשם שכל מי שיש לו גפיים יכול לרוץ, כל אדם בריא יכול לצלול צלילה חופשית", אומר גולדשטיין. החלק של הריצה מצלצל מוכר יותר, אמרתי לו. כולנו זוכרים את הרגע האבולוציוני שבו רדפנו אחרי חיות בג'ונגל. קשה יותר להיזכר בשלב שבו צללנו ל–25 מטר. "אני לא זוכר גם את השלב שבו רצתי אחרי חיות", הוא גיחך. "זה נכון שזה זר למי שלא עסק בעצירות נשימה מילדותו, אבל מבחינת הגנים, הזיכרון הוא אותו הזיכרון. הפיזיולוגיה שלנו מאפשרת לנו את החיבור האידיאלי לסביבה החוצנית הזאת".

הניחו רגע את העיתון ונסו לעצור את הנשימה. אם אתם כמוני, כלומר לא מאומנים, אחרי חצי דקה בערך תרגישו שהסרעפת מתכווצת והגוף שלכם צועק לאוויר. הצוללים החופשיים קוראים לזה בשם הידידותי "גירוי נשימה ראשון", והם מבטיחים שעם הזמן לומדים להתרגש מזה פחות.

"צלילה היא מסע ארוך מאוד בנפש שלנו גם אם היא לוקחת כמה דקות", אומר גלעד, הכירורג הצולל. "אתה חווה עליות וירידות, משברים גדולים והצלחות מסחררות, והכל באותה צלילה. בצלילות היותר מוצלחות, הגעתי למעין נירוונה. אתה נהיה אדיש לקושי".

בדיעבד, בסרטונים מהצלילות האלה הוא ראה את הסרעפת שלו מתכווצת בעוצמה, דורשת את שלה. אבל הוא היה באותו רגע במקום אחר. צוללים אחרים מסבירים שהרצף הזה של התמרדות הגוף, סבל אדיר, התגברות ואופוריה מוכר גם מענפי ספורט אחרים, אבל קשה למצוא תחום שבו זה קורה מהר וחזק כל כך כמו בצלילה חופשית. במילים אחרות, אפשר לראות בצלילה החופשית תזקיק של הנאה וכאב, האספרסו הקצר, המר והמרומם ביותר של עולם הספורט. כשמציגים את זה ככה, עצירות נשימה בים הפתוח נשמעות פתאום אטרקטיביות הרבה יותר מריצת מרתון. והבונוס הגדול: אין צורך לצאת להפסקות שירותים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות