אפילו במפרץ תוהים לאן נעלם השמאל הישראלי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפילו במפרץ תוהים לאן נעלם השמאל הישראלי

לכתבה
הדוכן הישראלי בתערוכת אקספו בדובאי, 2021. הסחר בין המדינות עומד על 2.1 מיליארד דולר בשנה AFP

שנתיים אחרי חתימת הסכמי אברהם, הולכים ומתהדקים הקשרים עם מדינות המפרץ ונוצרות הזדמנויות יוצאות דופן לשיתופי פעולה. אלא שמתברר שיש דבר אחד משותף למשלחות, ליוזמות ולמפגשים: לוקחים בהם חלק רק ארגוני ימין. לא חבל?

90תגובות

ב–28 באפריל 2022, בעיצומו של יום השואה, עמד דן פפרמן בכניסה לאושוויץ. לידו ניצבו חברי המשלחת הרב־לאומית שהוביל למצעד החיים בפולין — סעודים, סורים, לבנונים, מרוקאים, אמירתיים ובחריינים. היה שם גם פלסטיני אחד, פרופ' מוחמד דג'אני, שהיה הראשון לקחת סטודנטים פלסטינים למחנה המוות. על פני כולם ניכרה התרגשות רבה.

אפילו במפרץ תוהים לאן נעלם השמאל הישראלי

"הביקור באושוויץ הוא לעתים קרובות החוויה היהודית המובהקת", כתב אחר כך פפרמן, העומד בראש הפעילות הגלובלית של עמותת שראקה ("שותפות"). "ובכל זאת, חוויתי את הביקור הזה עם הקבוצה האמיצה הזאת של ערבים ומוסלמים שבאו ללמוד, לפתוח את לבם ואת מוחותיהם ולסכן את ביטחונם כדי ללמד את החברות שלהם". כמה ימים אחר כך פפרמן כבר היה בארה"ב ודיבר שם על הסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ עם קבוצה של מנהיגים אמריקאים מוסלמים ממוצא פקיסטני.

שראקה היא עמותה ישראלית־אמירתית שנוסדה מיד לאחר חתימת הסכמי אברהם בספטמבר 2020. בזמן הקצר שחלף מאז, הספיקה העמותה להפגיש מאות ישראלים עם מאות ערבים ומוסלמים מרחבי העולם, לא בהכרח מהמדינות שחתמו על ההסכם. יש לה חברי הנהלה ערבים ויהודים, ובהם לא מעט דמויות שמזוהות עם הימין. אפשר למצוא שם למשל את עמית דרי, מנכ"ל הארגון מילואימניקים בחזית, שהתעמת בזמנו עם שוברים שתיקה, ואת דיוויד ברוג, יהודי אמריקאי ששימש בתפקידים בכירים בארגון האוונגליסטי "נוצרים מאוחדים למען ישראל". פפרמן עצמו אינו מגדיר את שראקה כארגון ימין, כיוון שלדבריו, הוא משלב ישראלים רבים מרקעים שונים.

המטרה המוצהרת של שראקה היא לנצל את האווירה החיובית של הסכמי אברהם לטוויית קשרים הדוקים בין ישראלים לערבים וליצירת שפה משותפת בין מנהיגי העתיד במזרח התיכון. "אנשים מכל חלקי החברה הישראלית מגלים עניין — צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים", אומר פפרמן, בעברו קצין מודיעין בצה"ל, בשיחת טלפון שנערכת בעודו בשדה התעופה בן גוריון, בדרך לעוד מפגש שנועד לקרב לבבות בין יהודים וערבים. "חלקם ספקנים בהתחלה, אך רק כשמגיעים לשם הם מבינים איך צריך להיראות שלום אמיתי, שלום חם".

כמו שראקה, יש עוד לא מעט גופים ואישים הפועלים נמרצות בשטח הזה, מפעילים צעירים שמובילים משלחות ועד ראשי ערים ובכירים בשלטון המקומי שמרבים לבקר באמירויות. ברובם הגדול, מדובר באנשי ימין. פלר חסן־נחום, למשל, משנה לראש העיר ירושלים המזדהה כאשת ימין־מרכז וכתומכת בליכוד, מובילה את המועצה לעסקים אמירויות־ישראל ואת פורום נשות העסקים במפרץ. יוסף חדאד, ערבי־נוצרי ששירת בגולני והפך למכונת הסברה משומנת היטב, השתתף בשנה שעברה בטקס יום השואה באיחוד נסיכויות המפרץ.

ויש דוגמאות רבות נוספות. אחת מהן כוללת את עמותת הבית, שבין חבריה אפשר למצוא את ישי פליישר, דובר היישוב היהודי בחברון. העמותה, שתומכת בהחלת ריבונות ישראלית בגדה המערבית, מבקשת לקדם "פתרונות פוליטיים חדשים שיאפשרו קבלה של פלסטינים בישראל לא מתוך ויתורים, אלא מתוך עוצמה". אנשיה מרבים לדבר על זכויות אדם, אך לא על זכויות אזרח. בעקבות הסכמי אברהם, גם אנשי "הבית" הגיעו למפרץ ויצרו קשרים עם אמירתים אוהדי ישראל. רודי רושמן, אחד מראשי העמותה, מקדם במקביל מיזם המכונה "סודרה" — כיסוי ראש שמזכיר את הכאפייה הערבית בצבעי כחול־לבן.

גם בטוויטר ובפייסבוק נוצרו קבוצות גדולות של ישראלים ושל משפיעני רשת אמירתיים ובחריינים שנושאים בגאווה את הכינוי "הציונים הערבים". הם מפרגנים זה לזה, מדברים על דו־קיום, מברכים זה את זה בחגים היהודיים ומביעים הזדהות בימי אבל או פיגועים. כך למשל, ביום הפיגוע בבאר שבע במרץ האחרון, כתב בלוגר אמירתי בשם חסן סג'וואני בחשבון הטוויטר שלו: "תנחומים, מחשבות ותפילות מעומק הלב עם קורבנות מתקפת הטרור הנוראית היום שרצחה ארבעה ישראלים חפים מפשע ב#באר שבע, ישראל. תפילות לפצועים".

טקס חתימת הסכמי אברהם, בספטמבר 2020. בשמאל רואים אותם כ"שלום של נתניהו"
Alex Brandon/AP

בניגוד לימין הישראלי, שהתחבר בטבעיות להסכמי אברהם ופועל מאז בכל הכוח כדי לקדם את השותפות עם מדינות המפרץ, בשמאל התקבלו ההסכמים בכתף קרה. התגובות הראשונות של פוליטיקאים, עיתונאים, פרשנים וארגוני חברה ישראלית מהשמאל סיפקו נימוקים שונים: זה לא שלום אמיתי כי לא נלחמנו מעולם עם האמירויות, מדובר בעסקה מפוקפקת שבמסגרתה משטרים לא דמוקרטיים מקבלים נשק, מטוסים וכלי ריגול ישראליים. מאמרים רבים נכתבו על הפרת זכויות האדם השיטתית באמירויות, המסתתרת מאחורי חיוכים ופסאדה זוהרת. לא מעט דוברים מהשמאל סירבו בכלל להתייחס אל ההסכמים כהסכמי שלום בגלל חוסר האמון במנהיגים שהשיגו אותם, וקבעו שמדובר בדיל עסקי המיטיב בעיקר עם אנשי טראמפ ונתניהו.

אפשר להבין את החשדנות והביקורתיות שדרכן הביטו אנשי שמאל בהסכמים עם חתימתם. אלא שמאז עברו כמעט שנתיים. בתקופה הזאת, היחסים הלכו והתמלאו בתוכן, המסחר הלך וגדל ונוצר שיתוף פעולה אקדמי ומחקרי ממשי. כך לדוגמה, בשנה שעברה, היקף הסחר בין שתי המדינות עמד על כ–1.2 מיליארד דולר (לשם השוואה, הסחר עם מצרים באותה שנה עמד על כ–330 מיליון דולר). הסכמי שיתוף פעולה נחתמו בין אוניברסיטאות אמירתיות לבין אוניברסיטאות תל אביב, רייכמן וחיפה ומכוני מחקר ישראליים, ובתחילת השנה הממשלה אישרה את הקמתה של קרן ייחודית לפיתוח מחקרי ישראלי־אמירתי.

למרות כל זאת, השמאל נותר בשלו. ארגונים שעוסקים באופן מסורתי בשלום ובדו־קיום ממשיכים להתעלם מהתנופה של הסכמי אברהם, לא נוטלים בהם חלק, לא מנסים להשמיע את קולם ועמדתם — ומשאירים את הזירה כולה לאנשי ימין.

למעשה, פעילי זכויות אדם במדינות המפרץ כלל לא מודעים לקיומו של השמאל הישראלי. חוגים רעיוניים באמירויות היו מברכים בשמחה על מפגשים עם אנשי שמאל, אך אלה אינם מתקיימים. ישראל רוקמת יותר ויותר קשרים עם מדינות ערב, אבל ארגוני השמאל לא מפיקים מכך כמעט דבר. הם בכלל לא על המגרש. יכול להיות שהם מפספסים הזדמנות נדירה?

***

מה באמת עומד בשורש ההתנגדות של השמאל להסכמי אברהם? על מנת לקבל את התשובה לשאלה הזאת, שלא עוזבת אותי כבר חודשים רבים, התקשרתי לחבר הכנסת לשעבר דניאל בן־סימון. התשובה שלו הפתיעה אותי כי הוא דווקא לא התחיל מהסבר על "האליטות הלבנות", אלא מתחושת הבטן של עם ישראל, הנוהר לדובאי ולאבו־דאבי בהמוניו. "הישראלי מסתכל על השלום בצורה די אופורטוניסטית", אומר בן־סימון. "הוא שואל את עצמו — האם הסכסוך מתקרב אל סיומו? וככל שהוא חושב על זה יותר, הוא מבין שמדובר בעסקה כלכלית, אז עדיף ליהנות ממנה. אך השלום המיוחל, זה שאליו פיללו ראשי הציונות — זה לא".

אבל במה העסקה הכלכלית הזאת שונה מההסכמים עם מצרים וירדן, אני שואלת את בן־סימון, הרי גם הן קיבלו צ'ופרים משמעותיים מארה"ב. ולמה מדגישים את הפרת זכויות האדם במדינות המפרץ, בעוד שהבעיה קיימת גם במצרים, בירדן, ברשות הפלסטינית ובעשרות מדינות נוספות שאנחנו מנהלים איתן קשרים קרובים?

"אני רואה הבדל עצום בין שני התהליכים הללו", עונה בן־סימון. "כשסאדאת בא לארץ, היתה תחושה שזו הנגיעה בשלום העולמי. פה מדובר בעסקה שנרקמה הרחק מהעיניים של הישראלים, באמצעות מתווך פסיכי. אין לנו גבול עמם, הכל אמורפי, זה שלום כלכלי. זה שלום של נתניהו".

ללא ספק, זהותם של החותמים עיצבה את היחס להסכמי אברהם. אבל מעבר להתנגדות הפרסונלית, בעיני רבים בשמאל הישראלי והאמריקאי, הפגם העיקרי של ההסכמים הוא ההתעלמות מהפלסטינים שהושלכו בצד הדרך.

יו"ר מרצ לשעבר זהבה גלאון, כיום ראשת מכון המחקר זולת, אומרת ש"אנחנו לא יכולים לזלזל בחשיבות של ההסכמים האלה. הם חשובים מבחינה גאו־פוליטית, כלכלית ודיפלומטית". ובאמת, אם יש אישים שדווקא מיהרו לפתח קשרים עם עמיתיהם במפרץ, אלה חברי הממשלה הנוכחית, כולל שרי מרצ והעבודה, ובמיוחד השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג'.

פעילת זכויות אדם מהאמירויות סיפרה לי שהיא וחבריה כלל לא מודעים לכך שבישראל קיימים קולות שונים ביחס לסכסוך עם הפלסטינים. היא הוסיפה שהיתה שמחה להיפגש עם אנשי שמאל מישראל, אלא שמי שמגיעים לשם הם אנשי ימין

"אבל", ממשיכה גלאון, "הדבר שמטריד אותי זה שהבעיה של מדינת ישראל היתה ונשארה שישראל שולטת במיליוני בני אדם, וההסכמים האלה נתנו לגיטימציה לדילוג עליהם".

ובאמת, ב–13 באוגוסט 2020, כשבאבו־דאבי הכריזו שהם מוכנים לנרמל את היחסים עם ישראל, הכותרת של "ישראל היום" היתה "שלום תמורת שלום: ההסכם עם איחוד האמירויות משנה את המשוואה ההיסטורית". זו היתה גם המנטרה של נתניהו — אפשר לעקוף את הפלסטינים, אפילו המדינות הערביות כבר לא מתעניינות בהם.

באותה שנה נתקלתי בקמפיינים אינטרנטיים שמקורם במפרץ שהשמיצו את הפלסטינים והתנערו מהם. גם "משפיעני רשת" מהמפרץ קפצו על העגלה. הבולט בהם היה מחמד סעוד, הידוע בישראל בתור "הבלוגר הסעודי", שהביע תמיכה בנתניהו ותקף את הפלסטינים. ישראלים רבים התלהבו מסעוד. מבחינתם מדובר בהוכחה לכך שיש ערבים אחרים — כאלה שלא דורשים מאיתנו כלום ורק מרעיפים עלינו חום ואהבה.

פעילות של עמותת שראקה. בין חברי ההנהלה יש לא מעט דמויות שמזוהות עם הימין
Sharaka

גם כשהחלו טיסות מישראל לדובאי ולאבו־דאבי, ישראלים רבים סיפרו שהם הרגישו רצויים מאוד ושסימני התמיכה בהסכמים היו גלויים בכל מקום. את תשומת הלב שלי משכה אז בחורה אמירתית שעיצבה את ציפורניה בדגלי ישראל ואיחוד האמירויות, ותמונות של המניקור שלה הסתובבו בווטסאפ ובאינסטגרם.

האם זו באמת תמונת המציאות? דווקא פפרמן, שמקיים מגע יומיומי עם גורמים שתומכים בקשר עם ישראל, מבקש להציג את הדברים באור ריאליסטי יותר. לדבריו, האמירתים מגלים עניין בישראל, אך סקרי דעת קהל מראים שרק שליש מהם אוהדים את ישראל ותומכים בהסכמים. אלא שגם אם הם מתנגדים להסכמים, הוא מוסיף, "בתרבות הפוליטית של האמירויות הם לא ייצאו להפגין נגד". ובכלל, הוא מוסיף, "אין פה נטישה של הנושא הפלסטיני. יש מיאוס מההנהגה הפלסטינית ברמאללה ומהקיצוניות של חמאס. הניסיון של חלקים בימין הישראלי להעלים את הסיפור הפלסטיני מנותק מהמציאות של מה שהצד הערבי מכניס לכאן".

"הנקודה הזאת, שלערבים במפרץ לא אכפת מהפלסטינים — זו שטות שלקוחה מדף מסרים", אומר גם בן בירנבאום. את בירנבאום, עיתונאי יהודי־אמריקאי צעיר, פגשתי לראשונה בארה"ב כמה שנים לפני שהסכמי אברהם הגיחו לעולם. כבר אז הוא האמין שיש צורך אקוטי ליצור חיבורים בין הדור הבא של מנהיגים ישראלים וערבים במזרח התיכון. זו היתה תקופה הפכפכה, טראמפ רק נבחר לנשיאות בארה"ב ומדינות המפרץ שלחו לישראל מסרים מורכבים. בדיוק אז הוא ייסד, יחד עם שותפים ערבים־ישראלים, את עמותת ROPES — ארגון שעוסק בחיבור של הקשרים בין ישראל לארצות המפרץ לסוגיה הפלסטינית. מדובר באחד הגופים הבודדים שתומכים בפתרון שתי המדינות ופועלים בימים אלה במדינות המפרץ, אולי היחיד.

"אני חושב שהשמאל מפסיד כאן", אומר בירנבאום. "כשמתבוננים במדינות של הסכמי אברהם, מבינים שמבחינת החשיבה, הם הרבה יותר קרובים לשמאל־מרכז הישראלי מאשר לימין. שמעתי מחברים שלי באמירויות ובבחריין לא פעם שהם היו רוצים לפגוש ישראלים שתומכים בפתרון שתי המדינות, אבל מי שמגיעים לשם אלה בעיקר אנשי ימין".

בכנס שבו השתתפתי בחו"ל לפני כמה חודשים, פגשתי גם אני אמירתית צעירה שמגדירה את עצמה פעילת זכויות אדם. היא סיפרה לי שהיא וחבריה כלל לא היו מודעים לכך שבישראל קיימים קולות שונים ביחס לסכסוך הפלסטיני־ישראלי. היא הוסיפה שהיתה שמחה מאוד לארח ולקיים מפגשים עם פעילים ועם דוברים שוחרי שלום מישראל.

בשדולת השמאל היהודית־אמריקאית ג'יי סטריט מסכימים שהסכמי אברהם משמשים הזדמנות עבור כל מי שמעוניין לקדם פתרון לסוגיה הפלסטינית. "גם אם נולדו בנסיבות שליליות, הסכמי אברהם דווקא יכולים לשרת את האג'נדה שלנו", אומר נדב תמיר, מנכ"ל השלוחה הישראלית של השדולה, ששימש בעבר יועץ מדיני לנשיא פרס. "חייבים לנצל את הקונטקסט האזורי הזה גם כדי לקדם מהלך מול איראן, אך גם מהלך שיסייע בסוגיה הפלסטינית. מנהיגות אמריקאית יכולה ליצור פה שיתוף אינטרסים, זה יחסית קל".

אם כך, האם יש דרך לחבר את הסוגיה הפלסטינית להסכמים עם מדינות המפרץ ולרוח הנורמליזציה באזור שלנו? האם יכולה לקום כאן פרדיגמה חדשה שתחבר בין כל הקצוות?

"אנחנו רגילים לדיכוטומיות בכל דבר שקשור למזרח התיכון — ערבים נגד יהודים, שיעים נגד סונים, מי שבעד ישראל נגד הפלסטינים וכו'", אומר ד"ר ניר בומס, חוקר המזרח התיכון ממרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. "אבל האזור שלנו משתנה במהירות. במקום הפניות החדות והניגודים הבולטים, בתקופה הקרובה נראה תמונה הרבה יותר מורכבת. אנחנו רואים אותה כבר עכשיו: אבו־דאבי מפתחת קשרים טובים עם ישראל, אך גם מתחזקת קשרים עם איראן ועם טורקיה. נוצר פה סדר אזורי חדש".

בשנתיים האחרונות מרבה בומס לבקר במדינות ערביות ומנהל קשרים ענפים עם חוקרים, עיתונאים ופעילים פוליטיים מפקיסטן ועד עיראק. לדבריו, "ציר ההתנגדות" באזור, המובל על ידי גורמים רדיקליים בעולם הסוני והשיעי, נתפס כאתגר הולך וגובר בעיני מדינות המפרץ. הן מובילות מולו "ציר רנסנס" חדש עם חזון אלטרנטיבי, שמבקש לשנות את פני המזרח התיכון.

ריאד חמאד, מומחה פלסטיני שמתגורר באיחוד האמירויות, מוסיף: "אני יכול לומר בוודאות שההסכמים הם מעבר לעסקה כלכלית או צבאית בלבד". גם הוא מביט על ההקשר הרחב ורואה את המזרח התיכון כשכונה אחת, הולכת וגדלה, שהמשאבים בה הולכים ומתמעטים. מבחינתו ומבחינתם של אמירתים רבים, ההסתכלות על הסכמי אברהם כעסקה כלכלית ולא יותר היא דבר מעורר גיחוך.

"ההסכמים האלה עולים בקנה אחד עם ההשקפה שפיתוח אנושי הוא היעד המרכזי לאזור בעשורים הבאים", אומר חמאד. "אוכלוסיית המזרח התיכון תגדל ב–200 מיליון נוספים ותגיע ל–700 מיליון עד שנת 2050, ומשבר הקורונה הראה שהפתרון היחיד הוא שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי, כולל מדינות קטנות ומתקדמות. אז בין אם אנחנו בעד מדיניות כלכלית ופוליטית של שמאל או ימין, הצלחת היוזמה הזאת תיתן תקווה שעתידנו עשוי להיות טוב יותר, תוך שימוש בפתרונות יצירתיים".

אלא שגם כשמביטים קדימה על עתיד המזרח התיכון, חשוב להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. בעודי עובדת על הכתבה הזאת, התקשר אליי ידיד שעובד במשרד ממשלתי בדובאי וסיפר שרבים באיחוד האמירויות מתאבלים על מותה של הכתבת הפלסטינית שירין אבו עאקלה בתקרית הירי בג'נין. "היחסים שלנו לא ייפרמו בגלל התקרית הזאת, אך אתם צריכים לדעת שלאנשים כאן אכפת ממה שקורה בפלסטין", הוא אמר. "אנחנו רוצים לפתח קשרים עם כל מדינות ועמי האזור — מאיראן ועד ישראל, אבל אתם צריכים לעבוד על הרגעת הרוחות כי השלום החם של היום עלול גם להתקרר".

***

לפני שנה, כשבדובאי נפתחה תערוכה מיוחדת המוקדשת לשואה, נזכרתי במאמר שפורסם בעיתון סעודי בפורים ב–2002. ד"ר אומיימה ג'לחמה, חוקרת מאוניברסיטה סעודית, כתבה אז על החג היהודי וסיפרה שנהוג לאכול במהלכו מאפה מיוחד שמכיל דם של תינוקות נוצרים ומוסלמים. היה זה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, והאנטישמיות הבוטה היממה אותי. אז, לפני 20 שנה, היה נדמה לי שאין תקווה, ושבתוך כל השנאה הזאת לא ניתן למצוא אף לא קרן אור אחת.

בשני העשורים שחלפו מאז עקבתי בדבקות אחר השינויים הרבים שהתרחשו ומתרחשים בעולם הערבי ביחס ליהודים ולמדינת ישראל. התמורות הללו, שגולת הכותרת שלהן הם "הסכמי אברהם", שיקפו שינויים טקטוניים במזרח התיכון. המערכת הערבית נחלשה, ההגמוניה האיראנית גברה, האביב הערבי טילטל את האזור וגרם לרבים לחשב מסלול מחדש.

תערוכה המוקדשת לשואה בדובאי, בשנה שעברה. שינויים טקטוניים ביחס ליהודים
GIUSEPPE CACACE/AFP

איחוד האמירויות, שהיתה הראשונה לחתום על הסכמי אברהם, הפכה לאחת המדינות הדומיננטיות במזרח התיכון. ישראל, שהחלה את דרכה כמדינה קטנה ומבודדת, עבדה קשה על מנת לחמם קשרים עם מדינות במפרץ ובצפון אפריקה. 20 שנות עבודה דיפלומטית קדמו להסכמים הללו, שהחברים שלי בשמאל מרבים לכנות "ההסכמים של ביבי וטראמפ".

אינני יודעת היכן יהיו נתניהו וטראמפ בעוד עשור, אך אני מקווה שההסכמים שהם גיבשו ב–2020 עדיין יהיו איתנו — בדיוק כפי שההסכמים עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד, למרות המורכבויות והמתחים. האם רוח הנורמזליציה תגיע גם לפינה שלנו במזרח התיכון? כרגע זה עדיין רחוק. ולמרות זאת, כשבאופק יש כל כך הרבה אי־ודאות, כדאי שנתבונן שוב ב"הסכמי אברהם" ונבדוק אם נוכל לנצל אותם באופן מיטבי, כדי שלא נעשה את מה שהישראלים תמיד מאשימים בו את הפלסטינים — נפספס הזדמנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות