בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה החלטתי ללכת לאודישן בפעם הראשונה בחיי

30תגובות
איור: איתן אלוא

כידוע לכולנו אינני שחקנית. הקריירה התיאטרלית שלי הסתיימה כשהייתי בת עשר וחצי. הקריירה הטלוויזיונית שלי מתבטאת בהופעה בשלוש סדרות שאת כולן כתב אורי גרוס ולאף אחת מהן בעצם לא נזקקתי לאודישן. ההשתתפות בסדרות גרמה לי עונג רב. זה כיף גדול להיות טאלנט. מסיעים אותך, מאפרים אותך, מסדרים לך את השיער ומלבישים אותך. במהלך כל ההכנות הללו לסצנה באורך חמש או עשר דקות, היה לי המון זמן להלך קסם על המאפרת, המלבישה, הספרית, העובדים הטכנייים, השחקנים האחרים וכל מי שבסביבה. כי אני הרי מוכרחה לעבוד בשיא יכולת המנוע שלי כדי שכולם יאהבו אותי. פתטית, אין מה לומר.

אחת לרבע שעה לערך גם שואלים אותך מה את רוצה לשתות. איזה סוג של קפה, מים מינרליים רגילים או מוגזים, וגם מה את רוצה לאכול. למשך שלושה או ארבעה ימי צילום את מרגישה מלכה, אף שאת יודעת בלבך שתישכחי מיד ותחזרי להיות כאחת האדם כמה ימים לאחר תום הצילומים, ורק כמה אנשים ברחוב ובעיקר בני נוער (שתיים מהסדרות ששיחקתי בהן היו סדרות נוער) ינעצו בך מבט מסוג — "את מוכרת לי מאיפשהו אבל אין לי מושג מאיפה".

פעם השתתפתי גם ב"אח הגדול". דווקא התוכנית הזאת, שעצם ההיזכרות בה מעוררת בי מחדש את הפוסט־טראומה, היא זו שעדיין זכורה היטב לאנשים. ב"אח הגדול" לא שיחקתי, הייתי פשוט אני וזה דווקא מה שהשאיר כנראה רושם על לא מעט אנשים. זה גורם לכך שאני יכולה להיכנס למעלית ולהרגיש כאילו אני עוברת בדיקת סי.טי ללא טכנאי, זה לא ממש נעים אבל זה לא נורא. או כשאני רואה שאנשים נועצים בי מבטים ברחוב, מה שגורם לי לפעמים להרגיש ממש מכוערת עד שאני מסבירה לעצמי שהם בסך הכל רוצים להיזכר מאיפה אני מוכרת להם.

כאמור, אף פעם לא עשיתי באמת אודישנים (עשיתי ראיון לקראת "האח הגדול", אבל תוך שתי דקות הבנתי שהתקבלתי). עד לאחרונה. קיבלתי מהסוכנת שלי, שלרוב מובטלת מעבודה, הצעה שאי־אפשר היה לעמוד בפניה — עבודה בסדרה בינלאומית של חברת הפקה יוקרתית. הם חיפשו מישהי שתגלם סופרת ישראלית זוכת פרס נובל, וזה היה תיאורה: אישה גדולה שאי־אפשר להתעלם ממנה (צ'ק), חדת לשון ופרובוקטיבית (צ'ק), עם קול של מיליון סיגריות (צ'ק, צ'ק, צ'ק. כבר 40 שנה אני עובדת על הקול הזה), מדברת אנגלית במבטא ישראלי (גם את זה יש לי מהבית וממוריי לאנגלית — אחד פולני והשני עיראקי), אומרת כל מה שיש לה לומר ללא מחשבה (נו, ברור).

מובן שהסכמתי ללכת לאודישן, בדיוק כמו לפחות עוד 20 שחקניות מקצועיות מעולות שגילן מעל 60. לקראת האודישן (באנגלית) גם לקחתי כמה שיעורים אצל המורה הכי טובה שפגשתי בחיי, דיאנה אולארצ'יק.

"אני מכירה אותך כבר 30 שנה", אמרה דיאנה, "ומעולם לא ידעתי שאת יודעת אנגלית, כי אף פעם לא הוצאת מילה מהפה באנגלית לידי". "ואת", אמרתי לה, "אף פעם לא הוצאת מילה בעברית חוץ מ'ביטוח הראל'". כן, הסבירה לי דיאנה, שלימדה את טובי המרצים, השחקנים, הפוליטיקאים והסופרים לדבר אנגלית, "זה אופייני דווקא לישראלים שהם מאוד רהוטים בעברית, טיפוסים ורבאליים, להתבייש לדבר אנגלית למרות שהם יודעים אנגלית".

אחר כך היא קראה את התסריט ואמרה לי (באנגלית) — התפקיד כאילו נכתב עלייך, זו את ומי שלא ייקח אותך מטומטם, בעצם אם את היית כותבת לעצמך תפקיד הוא היה בדיוק כזה, כי ככה את בעברית, והאנגלית התיאורטית שלך מצוינת". חמושה בביטחון עצמי עשיתי את האודישן הראשון. זה היה אודישן מצולם שנשלח לבמאית, למפיקה, לתסריטאית, ולא שמעתי מהן כלום. אחרי חודש תמים של ציפייה ואכזבה, התקבלה מהן התשובה שהאודישן שלי היה מצוין והן רוצות אודישן נוסף, הפעם בזום, בנוכחות כל הנשים שהוזכרו קודם.

שוב פניתי לדיאנה, ושוב המשכתי לפנטז על חודש וחצי של צילומים במרוקו במחיצת שחקנים מהוללים, ארוחות פאר וטיולים מאורגנים, דמיינתי איך אקסים את המלצרים בזכות 20 המילים בערך שאני יודעת בערבית או דקלום הסורא הראשונה בקוראן (אמא שלי לימדה אותי). איך אפלוט באחת מהארוחות או בסיור לתטואן את היותי צאצאית ליהודים מרוקאים, ואיך אשתוק באנגלית כל עוד אינני על הסט אלא אם כן יזדמן לי לשוחח עם לורה דרן, שאז, מאי־שם, תבקע לי כל האנגלית הפסיבית שלי.

דובר גם על תשלום של עשרות אלפי דולרים. היססתי אם לבזבז חלק ממנו על פייס ליפטינג. החלטתי ללא היסוס לנסוע עם ילדיי, כלותיי ונכדיי לכל מקום שירצו לנפוש בו. חברותיי כבר התחילו לחפש כרטיסי טיסה למרוקו. מובן שלא סיפרתי על כך לאיש חוץ מ–20–30 אנשים קרובים כי ידוע שזה עושה עין רעה.

ואז הגיע האודישן בזום. ארבע נשים בהירות שיער בחולצות טריקו מעולות בגוני לבן, אפור בהיר ובז' נכחו בו. הן היו מרוצות מאוד ואמרו לי שהגעתי לישורת האחרונה. מבין עשרות המועמדות הגיעו לגמר רק שתיים. כבוד גדול, אמרו לי חבריי, אבל אני אמרתי שעם כבוד לא מממנים נופש חלומי בחו"ל. ושוב חיכיתי בחוסר סבלנות להודעה אם התקבלתי. ובינתיים גם מצאתי פתרון לכלב.

זמן רב חלף, וכבר הבנתי שלא התקבלתי, אף על פי שמישהי אמרה לי שאני "צריכה לזמן את התפקיד וזה יקרה", ואחרת מצאה בעיכוב התשובה סימן טוב כי המשמעות היא שהן עדיין לא הגיעו למסקנה. יום לפני תאריך הנסיעה המשוער למרוקו קיבלה הסוכנת שלי מכתב ובו הסבירו לה כמה אהבו אותי, אלא שהחליטו לשנות את אופי התפקיד. "נימוס אמריקאי", אמרתי לסוכנת.

אתמול, כשנודע לי מי קיבלה את התפקיד, התברר שזה לא היה סתם נימוס. מדובר בשחקנית מאוד מבוגרת, אישה נחמדה מאוד, קטנה, עדינה, שקטה ולא מעשנת. "לפחות קיבלה את התפקיד אישה טובה", אמרה לי חברתי ענת. "כן", אמרתי לה, "אבל היה כל כך נחמד לחלום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו