בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי חושב שפינוי הפלסטינים מדרום הר חברון נועד באמת לאימונים של צה"ל?

78תגובות
תושבי הכפרים בדרום הר חברון בדיון בבג"ץ ב-2013
אמיל סלמן

לאחר יותר מעשר שנים של התדיינות, הורה בג"ץ על פינוי כ-30,000 דונם בדרום הר חברון לטובת שטח אש של צה"ל. צו הפינוי יחול על כאלף תושבי המקום, חלקם מתגורר במערות הטבעיות בהר. את פסק הדין העיקרי כתב השופט דוד מינץ, המתגורר עם משפחתו מעבר לקו הירוק ביישוב הקהילתי דולב. היישוב משווק דירות ב"שכונה הצעירה". בפרסומי השיווק נכתב כי מדובר בפרויקט יפהפה על צלע הר. דירת שלושה חדרים החל מ–1,089,000 שקלים, 101 מ"ר עם מרפסת סוכה! (כך במקור).

המערות בהר חברון נמסרות חינם, אבל אין בהן מרפסת לסוכה. כאשר הוכרזו הקרקעות כשטח אש, בשנת 1980, היה השופט מינץ חייל בן 20. כשהוגשו העתירות הראשונות, התחיל השופט מינץ את כהונתו כשופט מחוזי. בשנת 2017 מונה לבית המשפט העליון. נדמה כי ניתן לראות את תנועתו האטית של השופט על המפה האסטרולוגית ממזל טלה למזל סרטן, לקצה גלימתו של מאדים, עד שהוא נוחת בעתירת דרום הר חברון. ייתכן שלא בא השופט מינץ לעולם, אלא כדי לגרש את תושבי הר חברון.

יושבי הדירות ניצחו את יושבי המערות. ניצחון כזה לא היה מאז גבר ההומו ספיאנס על ההומו ארקטוס. כפויי טובה הם שוכני המערות, הרי רק טובתם ורווחתם לנגד עיניו של המפקד הצבאי שהכריז על שטחי מגוריהם כשטח אש תלול מסלול, והכל לצורך הכשרת לוחמים ושמירה על כשירותם. האם תושבי המערות לא מעוניינים שהחיילים השומרים מפני המתנחלים יעשו זאת כשהם כשירים ומאומנים?

היחסים בין בית המשפט העליון לבין השטחים הכבושים וההתנחלויות מבוססים על הונאה הדדית. קריצות עין שהוסתרו לעתים כדמעה או גרגר אבק, נישואים פתוחים אבל בלי מין. הסיפור המיתולוגי של עתירת הנפשות המתות מדגים זאת (ראו אביגדור פלדמן, "עתירת הנפשות המתות", "כותרת ראשית" 1986). בסוף שנות השבעים החליטה המדינה להפקיע קרקעות כדי לסלול את כביש 443 המחבר את גוש ההתנחלויות עם מודיעין וירושלים.

הוגשה עתירה של תושבים פלסטינים שטענו לבעלות על הקרקע. המדינה הצדיקה את התפיסה בנימוקי ביטחון, וטענה כי אם וכאשר יפלשו מדינות ערב מנהר הירדן יהיה צורך בכבישים בטוחים, רחבים ופנויים כדי להסיע את צבא השריון וחיילי הרגלים במהירות הבזק ולעצור את הפלישה בעודה באיבה, פן נמצא עצמנו שוב עם המכנסיים למטה, כמו במלחמת יום הכיפורים.

בג"ץ קיבל את הטיעון בשתי ידיים, וכך נכתב בפסק הדין של השופט אילן שילה: "יש להניח כי רשויות הצבא אשר נטלו על עצמן את משימת התכנון והביצוע של רשת כבישים זו, שעלותה מגיעה לסכומים אדירים, לא עשו זאת מטעמי הקלה על התחבורה האזרחית ואקולוגיה גרידא, וכי שיקול ראשוני לגביהן היה ההיבט הצבאי".

חלפו ארבע שנים וקבוצת מורים פלסטינים מאזור רמאללה החליטה לרכוש חלקת קרקע במשותף ולהקים בה שכונת מורים. אבל אז נחת עליהם צו המפקד הצבאי, שקבע כי חלקת הקרקע שרכשו נחוצה לכביש 443 והיא למעשה מסעף נחוץ בכביש ועל כן הוא מפקיע אותה. פנו המורים לבג"ץ, באמצעות עו"ד שלמה תוסיה כהן, שטען כי הכבישים שנועדו להיות "השחור המהיר" שעליו ירוצו הטנקים צימחו זרועות מתפתלות וכבישים צדדיים, ומפת הדרכים נראית כציור של ג'קסון פולוק ולא כ"כבישים אלטרנטיביים, רחבים, ישרים וקצרים".

עו"ד רנאטו יאראק, שהחליף את מישאל חשין כראש מחלקת בג"ץ בפרקליטות, טען מולו בלהט כי 443 והכבישים היוצאים ממנו נועדו לטובת צורכי התחבורה של האוכלוסיה הפלסטינית הגרה במקום. פתאום נשכחו כל המטרות והשימושים הביטחוניים של מערכת הכבישים. יאראק הפליג בטיעוניו על הטובות הצומחות לתושבי ג'דיידה מהכבישים המאפשרים להם לנסוע ללא הפרעה ולבקר אצל קרוביהם בבית איכסא, לסור בדרך אל גיסתם בבית עור א־תחתא, ובהזדמנות זו לגבות חוב ממוסטפה המתגורר בבית עור אל־פוקא.

השופט ברק דחה העתירה ואישר את ההפקעה. הוא העלה תמיהה קטנטונת מדוע נשכח לחלוטין הנימוק הביטחוני, אך קבע כי אין סתירה בינו לבין הנימוק הנוגע לענייני התחבורה של הפלסטינים. כך או כך, כמה שנים מאוחר יותר נאסרה על הפלסטינים היציאה לכביש 443, ואיש לא בא לבקר את מוסטפה בבית עור אל־פוקא. כך יקרה ודאי גם הפעם, הזמן יעבור, תושבי המערות יישכחו, הכרזת שטח אש תבוטל ובמקום ייבנה לתלפיות יישוב שאולי יהיה שמו "דולב נא בעין". ומדולב נא בעין ייצאו סיורים של חובבי טבע וארכיאולוגיה למערות ההר. אולי ימצאו שם שרידים של ההומו ארקטוס, ואולי ימצאו ארכיאולוגים את הקמע שכמוהו נמצא על הר עיבל, ועליו הכתובת: "ארור, ארור, ארור — ארור על ידי ה'...", והקללה תדבק במקום וביושביו ומשם תזחל כנחש צפע עד לבית המשפט העליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו