טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בר איטליה" בנתניה מצליח במקום שבו כל כך הרבה מסעדות אחרות נכשלות

"בר איטליה" היא מסעדה מאוזנת להפליא, שמקיימת עוד יותר ממה שהיא מבטיחה

בר איטליה
רון טייכר / סמארט
53תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

כשהמלצר ב"בר איטליה" הנתנייתית החליף את הצלחות למנה העיקרית, הוא הקפיד להניח אותן כך שהכיתוב – "בר איטליה" – יהיה ישר, ומופנה בדיוק לסועדים. ואז נזכרנו שגם כשהגענו, הכיתוב על הצלחות, מתחת למפיות (הבד!), היה אף הוא ישר ומופנה לכיוון הנכון. וזה בדיוק סוג הפרטים הקטנים, ואולי הלא כל כך חשובים, שמאפשרים ל"בר איטליה" להצליח במקום שבו כל כך הרבה מסעדות אחרות נכשלות: להיות מקום בילוי עם אוכל. על פניו, זו נשמעת משימה קלה בהרבה מאשר להיות מסעדה יצירתית, מקורית ואיכותית. ואולי יש בכך משהו. ובכל זאת, גם להצליח להיות מקום בילוי עם אוכל, מתברר, זה טריק לא פשוט. עובדה: כמעט כולם נכשלים.

האתגר הגדול במקומות האלה הוא שיווי המשקל. כל פרט במקום שכזה – אווירה, מוזיקה, שירות, אוכל – צריך להישמע בבירור, אבל לא להיות קולני. וכל פרט שכזה צריך להביא בחשבון – ובארץ האגואים של שפים, מרעישי-שמחות, מעצבים ומלצרים זה לא פשוט – שהוא לא הילד היחיד בכיתה. בקיצור, אלה מסעדות שצריך להיות בהן רעש, אבל אסור להן להיות רועשות; שצריכות להיות ידידותיות, אבל בשום פנים לא סחבקיות; ושצריכות להיות מגוונות אבל חלילה להן מלהיות אקלקטיות. תודו: עכשיו זה כבר נשמע קצת פחות פשוט, לא?

וכל אלה לא יועילו, כמובן, אם האוכל לא יותאם אף הוא בדיוק לאותו גובה צליל. אוכל במקומות כאלה חייב להיות טוב, כזה שפגמיו לא ישתלטו על השיחה, אבל הוא גם לא יכול להיות מהסוג שמצריך ריכוז ותשומת לב. שהרי אילו אוכל לבדו היה מספיק כדי למשוך את מלוא תשומת הלב, ממילא הסועדים היו בוחרים מראש במסעדה גסטרונומית.

וב"בר איטליה" מצליחים ללהטט בטריק שיווי המשקל הזה להפליא: יש מוזיקה, אבל לא כזו שכופה עליך לצעוק; יש שירות בקי, יעיל, מקצועי ונעים סבר, אבל לא כזה שנדחף; יש עיצוב שמעניין להסתכל עליו, אבל אין שום נחיצות להתעמק בו; ויש אוכל טוב, מהוקצע והולם.

על האוכל כאן אחראי שחר ברנע ("פומו"), ומי שביצע אותו בפועל באותו ערב היה אלכסנדר קולוסוב. והם לא פיספסו, לא למעלה ולא למטה, אפילו פעם אחת. התפריט, כפי שניתן לצפות מהשם, עתיר במלים איטלקיות (ארוסטיטו, פפרצ'ינו, מנזו, מלנזנה, בופלינה, ג'אלי), אבל זה לא באמת תפריט איטלקי. זה יותר האוכל האיטלקי-ישראלי הזה שלוקח את המסגרת האיטלקית ובמקום הפשטות האופיינית מכביר גודש. אבל גם את זה צריך לדעת לעשות.

רון טייכר / סמארט

פתחנו ב"ברוסקטה טרטר בקר" וב"חציל קפונטה". מנת הטרטר היתה חלק ממגמה מתפשטת: להגיש טרטר על איזשהו לחם. זה מובן: לחם עולה פחות מבשר, ואם מניחים שליש מכמות הבשר של מנת טרטר רגילה על שלוש אצבעות לחם (או בריוש, או חלה) מתקבלת מנה באותו גודל שעלותה למסעדה קטנה לאין ערוך. ועם כל זאת, כאן לא היתה תחושה של הונאה. הטרטר נקצץ לגסות הראויה, הוערם על אצבעות הלחם לגובה נוח לאכילה ותובל, פחות או יותר, באופן שהדגיש את הבשר. הבעיה היחידה היתה הבצל. כשטרטר עומד – ובמסעדה בסדר הגודל הזה, ו"בר איטליה" היא מסעדה גדולה ושוקקת, הוא בוודאי עומד – הבצל לאט לאט משתלט על הטעמים. הפיתרון הוא או בכל זאת לעשות מאמץ ולתבל רק בסמוך להגשה, או, כמובן, פשוט להפחית את כמות הבצל. אבל חוץ מעודף בצלות: מנה טובה.

"חציל קפונטה" התגלה כחציל קלוי שלם, קרמי, שופע טעמים, בהיר ומעולה. הקפונטה, שהתממשה כאן יותר כרוטב מתוק-חמוץ מאשר כתבשיל הסיציליאני המסורתי, שימשה לא כשלעצמה, אלא כדי להדגיש את טעמי החציל ולחדד אותם. מעל פוזרה מעט גבינת ריקוטה שקרירותה היטיבה לרענן את טעמי הקפונטה החזקים. בכל פעם שבמזלג עלה גם מעט מהריקוטה, המנה היתה מאוזנת, בכל פעם שלא, הטעמים היו קצת חזקים מדי. עוד קצת ריקוטה ממעל, והמנה תהיה ללא דופי.

המשכנו ל"סביצ'ה דג ים", מנה שהפתיעה בצורת ההגשה הנאה. קוביות הדג (מוסר) נעטפו ברצועות דקות של קישואים קלויים לכדור מוצק שהונח על שמן בזיליקום, מיצוי עגבניות וקרם פלפלים חריפים. התוצאה היתה מנה נהדרת שבה קוביות הדג המוצקות (והרבות) נהנו מהתרומה של החמיצות, המרירות והחריפות העדינות, שהפכו אותן למנה של מקום שמכבד את עצמו.

המשכנו לשתי מנות פסטה: "טורטליני גבינות" ו"ציידים". הראשונה התגלתה כשמונה טורטלוני גדולים (טורטליני הם הקטנים, בדרך כלל במילוי בשר, הטורטלוני הם הגדולים יותר, בדרך כלל במילוי מבוסס ריקוטה), זהובים, מתפקעים ממילוי גבינות עדין, שנעטפו ברוטב חמאת עגבניות משובח. הם בושלו רק קצת יותר מדי, וכתוצאה מכך לא היו מסמורטטים. זה לא שקצת יותר אל דנטה היה מזיק חלילה, אבל בואו נתקדם לאט.

"הציידים" התגלתה כמנה שקצת חטאה לאיזון שבלט במנות הקודמות: כאן דווקא התוספות – בעיקר קוביות בשר פילה טובות ופרוסות חזה אווז טובות קצת פחות – השתלטו על הפסטה (ריגטוני) והעלימו אותה. הרוטב, לעומת זאת, הפתיע לטובה: רוטב ציר עשיר מחוזק בפטריות ובעגבניות, שקרוב לוודאי היה הופך את הריגטוני למוצלחים גם בלי הבשר.

ואם עד עכשיו האוכל היה אוכל של אמצע הדרך שהוא הכל רק לא אוכל של אמצע הדרך, בקינוחים כבר ניכרה קפיצת מדרגה. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של מהפיכת קונדיטוריה: לא רק הקורונה – שהפכה את כולם לאופים לעת מצוא – ולא רק הציפייה הגוברת והולכת של לקוחות לקינוחים "כמו באינסטגרם", אלא גם איזו מסה קריטית של קונדיטוריות וקונדיטורים מקצועיים שגורמת לכך שמסעדות שמעזות, יכולות די בקלות להציע קינוחים שהם ברמה או שתיים מעל שאר המנות. כך גם כאן.

"מילפיי" התגלתה כעוגה שמבוססת על בצק עלים מעולה, כזה שנחתך בלי להתפורר, שטעמיו הקרמליים משהו עטפו קרם פטיסייר חלק, סמיך וחף ממתיקות יתר. מסביב לעוגה מומלץ למסוך מעט מרוטב הקרמל המלוח, שמגיע בנפרד ותורם עוד שכבת טעמים מאותו מנעד, שהופכת את המנה כולה לשילוב נהדר של מליחות-מתיקות, פריכות-קרמיות.

גם "לימונטו" – פיננסייר פיסטוק עם קרמו לימון שנתחם בפרוסות שקופות של שוקולד לבן – היה מעולה. חמצמץ במידה, מוצק במידה, וקוביות ג'לי פירות ומקרון לימון שעיטרו את הצלחת הפכו אותו למנה מהסוג שלא רק נראה כמו הקינוחים האלה מהרשת אלא גם נטעם כמו שמדמיינים כשרואים את הקינוחים האלה מהרשת. בקיצור, סיום הולם לערב במסעדה שבאופן די נדיר אצלנו, מקיימת הרבה יותר משהיא מבטיחה.

חשבון בבקשה

ברוסקטה טרטר בקר 68 שקל

חציל קפונטה 56 שקל

סביצ'ה 68 שקל

טורטליני גבינות 86 שקל

ריגטוני ציידים 108 שקל

מילפיי 50 שקל

לימונטו 52 שקל

מוגז גדול 28 שקל

טיפ 74 שקל

סה"כ  590 שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות