בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

ואז, ברגע הקשה ביותר לאדם, נדחף לפניו מיקרופון

כל אסון וכל מצוקה אישית או לאומית, הם תירוץ להפעלת מסחטה תקשורתית ונצלנית המגולמת בשאלה "ספר לי מה עובר עליך". התוצאה - חוסר אמפתיה וייצור עוד ועוד פורנוגרפיה רגשית

35תגובות
זירת התאונה בכביש 90, הבוקר
אורן בן חקון

"ספר לי מה עובר עליך כשאתה מקבל את ההודעה הזאת מבית החולים", מבקשת אסתי פרז במגזין החדשות של כאן ב' (דקה 17:42 למשדר). המרואיין: באדר זייתון, אביו של אחד הפועלים הפלסטינים שנפצע קשה בתאונה הקטלנית בכביש 90 אמש (ראשון). הוא כבר סיפר לה על הגפיים המרוסקות, על השבר בעמוד השדרה, על הכרתו המעורפלת של הבן - "מדבר שני מלים ויושן". הוא אמר שעוד מעט בנו ייכנס לחדר הניתוח, סיפר שעבר זמן עד שזוהה ועד שהודיעו לו - אבל פרז רוצה לדעת עוד.  "ספר לי מה עובר עליך כשאתה מקבל את הטלפון מבית החולים, מה עובר לך בראש?"

כל אירוע קשה, כל אסון, כל מצוקה אישית או לאומית, הם תירוץ נוח מדי וקל מדי להפעלת מסחטה תקשורתית מחושבת ונצלנית, שמייצרת עוד ועוד פורנוגרפיה רגשית בכל מקום בו בני אדם נדרשים לדבר על הרגעים הקשים בחייהם. איך מרגיש אב שבנו יצא לעבודה בבוקר ובצהרי היום הוא מרוסק, פיזית ונפשית? נו באמת, איך הוא מרגיש? מי הם האנשים שלא יודעים כיצד אדם כזה מרגיש, והאם זכות הציבור לדעת כוללת גם חיטוט בנשמתו של המרגיש? למה רגשותיו רלוונטיים בכלל?

אסתי פרז. האם הרגשות רלוונטיים?
הטוויטר של אסתי פרז

באדר זייתון לא סיפק את הסחורה. ייתכן שהעברית בפיו אינה טובה די הצורך לדבר באופן מרגש על נשמתו. ייתכן שהוא לא היה מעוניין לשתף את המראיינת ואת המאזינים ברגשותיו באותו רגע. פעם, בעידן של תקשורת פחות מציצנית, זו היתה זכותו הברורה של כל מרואיין. כיום, התגובה הזאת נדירה עד מאד. הזכות שלא להסגיר ולשתף את האימה, החרדה, תחושת חוסר האונים, אי הוודאות המצמיתה - התפרשה כאפשרות לשמור על איפוק וכבוד. האפשרות הזו התמוססה לגמרי בעידן הנראות והווידוי ההכרחי, כש"איך הרגשת" הוא נדבך משמעותי ב"עדויות" של גיבורי ריאליטי, בדיווחים של פראמדיקים באתרי אסון, בראיונות עם פוליטיקאים, בסיפורים שאנשים מספרים לעולם מרצונם, גם כשלא מראיינים אותם, ברשתות החברתיות.

כשאני צופה או מאזינה להשתפכויות רגש שנסחטו ממרואיינים מיד אחרי שאירע להם אסון, כל מי שמקרב מצלמות ומיקרופונים אל פניהם נראה כעוד רובוט שירד מפס ייצור של עיתונאים חסרי בינה וחסרי כבוד מינימלי לזולת. חמור מזה: הם מזייפים אמפתיה בתביעה הזרה והאגבית "שתף אותי ברגשותיך". בכל פעם שזה קורה, אני מתביישת  להשתייך לגילדה שחבריה פועלים כאוטומטים בשירות תעשיית הפורנוגרפיה של הרגש, שיש לה רק תכלית אחת: להדביק כמה שיותר אנשים למסך ולמקלט.

מה הרגשת כשהמחבל רץ אליך בסכין שלופה? מה הרגשת כשהודיעו לך שאתה חולה בסרטן? מה הרגשת כשאמרת קדיש באושוויץ, עידן עמדי? איך הרגשת כשהודיעו לך שאתה צריך לעבור השתלת כליה? "מה הרגשת כשהודיעו לך שבעלך אילן רמון מת?", נשאלה רונה רמון פעם בהרצאה בבית ספר: זו בערך הפעם היחידה שאפשר להתייחס לשאלה כזאת בסלחנות. השואל לא היה עיתונאי. הוא היה ילד בכיתה ה', שסקרנותו עדיין מוצדקת, שחווית האובדן אולי זרה לו לגמרי ועל כן הוא שואל. אחרי כיתה ה', בשם כבוד האדם, צריך לחדול מן הנוהג הבזוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו