בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

ביום שבו נפסיק לתייג את לוסי אהריש נהיה אנשים טובים יותר

הראיון המצוין של רוני קובן עם העיתונאית המוסלמית שהתחתנה עם יהודי חשף את הר הגזענות בישראל. מגבלות הפורמט התאיידו במהרה ונותרנו עם הילדה "שחוטפת כאפות מכל הצדדים"

10תגובות
אהריש. שמה חיץ בין האינדיווידואליות למרכיבי הזהות
צילום מסך

להבות הגזענות שהיתמרו סביב נישואיה של לוסי אהריש לצחי הלוי הסתירו את הר הגעש שמתוכו בקעו, את הוודאות שיתפרצו שוב ושוב, את העובדה שאהריש חיה במקום בו רק אולפן טלוויזיה מסתיר את לועו המאיים של ההר. אם יש דרך טובה לחשוף את ההר מבלי לטייח, רוני קובן מצא אותה.

בתחילת הראיון עם אהריש ב"פגישה" (כאן 11), אשר צולם לפני נישואיה, מונה קובן את תיוגי הזהות השונים של הזוג: היא אשה ערביה מוסלמית שגדלה בדימונה, הוא גבר יהודי שגדל ברמת גן. ואז מגיעה השאלה שבגללה מתבקש לשלוח לו זר פרחים ולהודות לו: "איזה דבר את יודעת, את מבינה...שאני לעולם לא אוכל להבין?"

ראיון טלוויזיוני איננו "שיחה". תוכניתו המצוינת של קובן מדגימה את הפרדוקס המובנה בפורמט בו אדם נדרש לשפוך את קרביו בפני הזולת - פחות מזה כבר לא מעניין את הצופים - בנוכחות מצלמות, מקליטים, במאי, תאורן, וחוקים נוקשים שתובעים "ספונטניות", במקום בו נדרשים לפעמים כמה וכמה טייקים ו"אינטימיות" בתוך תפאורה שהקיר הרביעי שלה הוא מהומה מאורגנת של כבלים, מכשירים ואנשים נעלמים מן העין.

כששני המשוחחים הם אנשי מקצוע מעולים, מגבלות הפורמט מתאיידות ונותר מפגש שבו המראיין חייב ליצור את הטון הנכון לדיאלוג משמעותי כבר מלכתחילה: קובן עשה זאת באופן מופתי כשהציע לאהריש ענווה כשהבין שהוא - כמייצג של הצופים שלו - לעולם לא יוכל להבין חלקים גדולים מההוויה שלה.

"פגישה" עם לוסי אהריש - דלג
"פגישה" עם לוסי אהריש

ואז, בדיאלוג שנפתח בתיוגים הבנאליים ביותר של הזהות, אהריש מספרת אנקדוטות קטנות. הבית בו גדלה ניצב מעל לסניף הליכוד בדימונה. בגן, התרגשה להיות "אמא של שבת" ותבעה (וקיבלה) שמלת שבת לבנה מאמה. קצת לפני כיתה א', כשמשפחתה נסעה לעזה, הושלכו בקבוקי תבערה אל מכוניתם שהחלה לעלות באש ואיש לא בא לעזרה. הילדה שהיתה הגיבה בשנאה לפלסטינים, עד שאמה לה, "את ערביה, את מוסלמית, את ישראלית ואת גאה בזה.

אהריש בחרה לחזור ולומר את הדברים ביום הראשון ללימודים בכיתה א'. ביום השני כבר הגיעו המכות. הן היו מרובות, יצירתיות, מתמשכות, כואבות ומשפילות. "לחטוף כאפות משני הצדדים" הפך, עבורה, לחוויה מובילה בחיים ואתן גם התחושה שאין לה ברירה והיא "חייבת להצליח". עד היום, ההצלחה של אהריש היא גם עלה תאנה של כל מי שמאמין שיש בישראל שוויון זכויות לערבים, בכפוף לחוק הלאום. באורח כמעט טראגי, ההצלחה הזאת מסתירה את הר הגעש, מכחישה את קיומו. אהריש יודעת זאת ומשום כך היא מנסה בכל כוחה להשמיע קול שפוי, מאזן, הומני שחותר לשיח אזרחי מכבד.

אלא שהתקווה הזאת, מתברר בהמשך המפגש, ממשיכה לחטוף "כאפות משני הצדדים". משפחתה הגרעינית של אהריש נודתה מהמשפחה המורחבת, אמה לא הורשתה לבקר את אמא שלה כשגססה כי לוסי היא "שרמוטה שהביאה בושה למשפחה". אחותה הגדולה נכנעה לתכתיבי השמרנות ולא נישאה, אחותה השנייה  נאבקה במשך עשר שנים על זכותה להינשא כראות עיניה. שלושתן מעולם לא הביאו את אהוביהן הביתה ולא היו אמורות לחוות זוגיות ללא נישואין. וככל שמרדו במסגרת השמרנית, המיזוגנית והדכאנית שהיא מנת חלקה של אשה מוסלמית, גם אם היא גדלה בקרב יהודים, לא מרדו במשפחה ולא בזהות עצמה.

כשאהריש אומרת "אין לי בעיית זהות" וכשהיא מגחכת כשמוצע לה (שוב) להתגייר, קובן מניח להצהרה לשוט בחלל האולפן ולא מנסה לפענח. אני משערת שאהריש מבקשת לשים חיץ בינה כאינדיווידואלית שמרכיבי זהותה חיים בשלום זה עם זה בלבה פנימה, לבין משמעותם הציבורית שהם כולם קיטוב, עוינות, שנאה. אינני יודעת. הדברים שגבר יהודי מרמת גן או אשה יהודיה מאשדוד לא יבינו לעולם במפגש עם לוסי אהריש הם רבים עד מאד.

כשהדליקה משואה לתפארת מדינת ישראל ביום העצמאות ה-67 חטפה אהריש כאפות גם כאן, ב"הארץ". כשפרסמה גילוי דעת נגד השואה (כן, שואה) שהמיט המשטר הסורי על תושבי חאלב, כתב עליה רוגל אלפר: "עיתונאית פחדנית ומתקרנפת שמלקקת לשלטון. ועוד חתמה בציטוט מאלברט איינשטיין היהודי. באמת ערבייה טובה". ב"פגישה" היא לא הטיפה ולא התנשאה על אוהביה, שונאיה, תוקפיה, אבל הצליחה - בדרכה המתריסה והמלבבת גם יחד - לומר לצופים: ביום שבו נפסיק לתייג ולקטלג אותה על פי מרכיבי זהותה, כשנוכל לראות בה בת אנוש שנבראה, כמו כולם, באותו צלם עצמו - נהיה אנשים טובים יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו