בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","type":"htzMobileApp","items":[]}

אצל עודד בן עמי ויונה לייבזון, התסכול הוא לנוחות המצקצקים

סיפורם על ילדי אלי"ן שאינם יכולים לעזוב את כתלי המוסד בגלל מצוקת הסייעות - מכעיס וחשוב. אך הטיפול בו, והיחס הלטפני למשרד החינוך, הוא חלק מחוקי ז'אנר ה"עצוב, אבל ככה זה"

26תגובות
בן עמי ולייבזון. כל יום והאייטם המתסכל שלו
צילום מסך מהתוכנית "שש עם עודד בן עמי"

אתמול (רביעי) ב-18:30, עמוק בתוך מהדורת "שש עם עודד בן עמי", הגיע מה שהוא הגדיר "הסיפור המתסכל של היום". כל יום ותסכוליו, כל יום מעניק לצופה המנומנם אפשרות לצקצק מעט ולחוש עליונות מוסרית כלפי אנשים, גופים ומוסדות שגורמים "תסכול", כלומר - תחושה שנוצרת עקב סיכול של רצון, צורך, דחף, או הופעה של אתגר שאי אפשר להתמודד איתו ואין דרך לצלוח אותו.

הסיפור שאמור היה לתסכל את הצופה פשוט למדי. שניים מן הצעירים השוהים בבית החולים לילדים של אלי"ן, אינם יכולים לצאת מבין כתליו לבית הספר שלהם מפני שאין סייעות רפואיות שילוו אותם. הם חולים, הם מונשמים, והם זכאים לליווי הזה על פי חוק, אבל אין. למה אין? יונה לייבזון מבארת את שלל הסיבות למצוקת הסייעות/אחיות בהן נתונה החברה (פמי פרימיום) שאחראית על השירותים הללו, כולל שכרן נמוך. מנכ"לית בית החולים מביעה זעם ותסכול וכמוה מנהל "הבית החם" שפועל בתוך בית החולים.

ילדים שהלב מתכווץ למראיהם מרצדים על המסך, חסרי תנועה, מובלים באלונקות ובכסאות גלגלים. וכמקובל במקרים כאלה, אחרי התלונה והכעס מגיעה התגובה הרשמית שהיא כלל יסוד של הגינות בכל דיווח ביקורתי על משרד ממשלתי: יש לתת למבוקר זכות להציג את עמדתו באופן ראוי. משרד החינוך, בניגוד לבן עמי, לא "מתוסכל". הוא זועם ודורש מ"החברה" ש"תעמוד באופן מיידי במחויבות שלה כלפי התלמידים". לייבזון ובן עמי מדברים עוד על "החברה" עד שחולפות חמש הדקות המוקצות לסיפור היומי המתסכל. אל דאגה, בכל יום יהיה אחד כזה לנוחות המצקצקים.

כעיתונאית, מה שמתסכל אותי בסיפור הזה, מעבר למצוקה הבלתי נתפשת של ילדים חולים ומעבר לעובדה שנמנעים מהם שירותים שהם זכאים להם על פי חוק, הוא דפוס הפעולה האוטומטי שיוצרות כתבות כאלה. מתחילים בהצגת סיור אנושי מזעזע, מקנחים בתגובה הרשמית ויוצאים ידי חובה. גם כאן, כשברור כי משרד החינוך מתנער לגמרי מהאחריות שלו כלפי התלמידים. המשרד בחר להפריט את שירותי הליווי לילדים מונשמים, כפי שמשרדי הממשלה אוהבים לעשות: האוכלוסיות החלשות ביותר והנזקקות ביותר הן סוג של מטרד בירוקרטי מתמשך, שאפשר לפתור בהקצאת כספים לגופים פרטיים שמצדם עושים הכל כדי למקסם רווחים ולצמצם עלויות על גבם של חלשים.

ילדי אלי"ן (ללא קשר לנאמר בכתבה) במפגש עם ראש הממשלה ורעייתו, בשנה שעברה
חיים צח / לע"מ

כל מי שנזקק לשירותי רווחה, חינוך ובריאות מכיר את השיטה על שלל תסכוליה המובנים. אבל כאן, משרד החינוך בחר גם לשקר. לפמי פרמיום אין "מחויבות כלפי התלמידים". רק למשרד החינוך יש מחויבות כזו, אחריות כזו, חובה חוקית להעניק להם חינוך בתנאים שיאפשרו להם ללמוד. משרד החינוך פשוט משקר בגלגול האחריות כלפי החברה הקבלנית וכשהוא מאיים עליה ב"סנקציות וקנסות", במקום להצהיר שזו בעיה שעליו לפתור ומיד, הוא גם מתגלה באטימותו המכעיסה כלפי התלמידים: מה יועילו "סנקציות וקנסות" לאפשרות שלהם ללמוד?

ובאולפן יושבת יונה לייבזון, כתבת מיומנת לענייני כלכלה וחברה, ולא אומרת זאת לצופים. היא לא מתעמתת עם הגרסה הרשמית, היא לא חושפת את השקר, היא אפילו מגלה אהדה מסוימת לתגובה הרשמית והשקרית כשהיא ממשיכה לדבר על מחויבותה של החברה. מי שנפגע מהטיפול העיתונאי השבלוני וחסר התוחלת הזה אינו רק הילדים המונשמים שעניינם לא הוצג באופן ראוי, אלא הציבור כולו: הנה עוד סיפור, אומרים לצופים, שהוא "עצוב, אבל ככה זה, אין מה לעשות".

במקום בו החלשים ביותר נדחקים לשולי החדשות, מופרטים עד זרא וזקוקים לקול תקשורתי לוחם, גוף רב כוח כמו "החדשות" אינו עושה מלאכתו נאמנה כשהוא מצטט שקר רשמי כלשהו, לא חושף אותו ולא מצביע על האחראים האמיתיים למצוקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו