האם אתם מנסים להרגיש ראויים או מעדיפים להיות רצויים? - תיאוריית הקשר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

האם אתם מנסים להרגיש ראויים או מעדיפים להיות רצויים?

רובנו רגישים יותר לכישלון או לדחייה אבל לא לשניהם. ההבנה הזו יכולה להקל עלינו לצאת מלופים שליליים עם הקרובים אלינו

תגובות
הורדת ידיים
artisteer / Getty Images / iStoc

אחד הדברים המבלבלים ביחסים הוא העובדה שפעמים רבות אנשים משמעותיים בחיינו לא מתנהגים באופן שבו אנחנו חשים שטבעי להתנהג. הם לא מתרחקים מחוויות שמרתיעות אותנו, אבל גם לא מצליחים להתגבר על אירועים רגשיים שמבחינתנו הם נון-אישיו. הפער הזה בולט במיוחד בין בני זוג או בתוך מערכת יחסים ממושכת אחרת - עסקית, חברית או משפחתית. "למה היא נעלבה כל כך מזה שהערתי לה על הארוחה?", "למה הוא הגיב כל כך קשה כשלא התעניינתי בטיול שלו ושל הילדים?".

אחת הסיבות לפערים האלה היא העובדה שבדרך כלל אנחנו רגישים יותר לאחד משני האיומים הבאים: כישלון או דחייה. למרות הזיקה ביניהם, הפחד מכישלון אינו זהה לפחד מדחייה, והכישלון לא מפחיד אותנו רק בגלל סכנת הדחייה שהוא אולי מבשר עליה (כלומר אם אני לא ראוי, הרי שאני לא ראוי לאהבה).

פחד מכישלון קשור באופן מהותי לכאב המזעזע שגורמת לנו בושה, או לסכנה קיומית שיכולה להיות טמונה במצב שבו נעשה טעות. לעומת זאת, הפחד מדחייה קשור באופן מהותי לאחד או לשני כאבי הבדידות: עצב מכך שאנו נטושים (בסגנון "אלינור, התאכזבתי קשות") ואימה הנובעת מחוסר היכולת שלנו להתמודד לבדנו עם המציאות (בדומה לזו של תינוק הבוכה בעריסה).

כולנו מרגישים את הדברים האלה, אבל אירועים שחווינו בילדותנו במשפחה בדרך כלל מביאים לכך שאחד משני האיומים האלה משפיע עלינו בצורה דרמטית יותר מאשר השני. פירוש הדבר הוא שאנחנו מקצים יותר משאבים כדי להגן על עצמנו מפני אשכול תחושות אחד מאשר מפני אשכול התחושות האחר.

אדגים את העניין באופן פשטני אך אישי. האישיות שלי מאורגנת סביב הגנה מפני כישלון הרבה יותר מאשר מפני דחייה. חוויות ילדות שונות גרמו לכך שבתור ילדה חשתי שיש לי אחריות גדולה. משמעות האחריות הזו היתה, בין השאר, פחד קשה מכישלון. באופן חוזר ונשנה חוויתי סיטואציות שגרמו לי להאמין ש"הכול עלי", ולכן אסור לי לטעות.

תינוק
FamVeld / Getty Images / iStockp

כמו מפקדת קטנה בשדה קרב למדתי לחשוש מכך שאם אטעה אני עלולה להעמיד אותי ואת היקרים לי בסכנה. האימה הזו מפני טעות עובתה על ידי חוויות חוזרות שבהן ראיתי אנשים קרובים אלי מושפלים כשהם טועים. כל העניין הזה של לטעות נעשה פחות ופחות מושך מבחינתי, והתוצאה היא שעד היום הדרך אל לבי מתחילה במילים "ברור שצדקת".

לעומת זאת, לא חוויתי בתור ילדה חוויות צורבות של דחייה. במידה רבה בתוך המשפחה החוויה היתה הפוכה, שהרי מי יותר שייך מהמפקדת? חייב להיות איזשהו יתרון לתחושה ש"הכול עלי". היתרון היה תחושת שייכות מאוד חזקה.

גם בחברת הילדים לא חוויתי סכנת דחייה טראומטית או כרונית. נכון, הייתי גבוהה מכולם, היו לי משקפיים והייתי שוויצרית בכל הנוגע ליכולותיי הלימודיות, אבל בכל זאת הייתי שייכת. אולי היתה זו הפריבילגיה של ילדות בתוך קבוצה הומוגנית למדי של ילדי בוהמה יפואים בשנות ה-80, ואולי זה נעוץ בעובדה שהצלחתי למצוא דרך להביא ערך לחברים שלי (ספוילר: הייתי זו שכותבת יפה ומשיאה עצות מועילות). כך או כך, לא הרגשתי יותר מדי פעמים את העצבות או האימה הטמונים בבדידות ובדחייה.

יחסי לטוקבקים, למשל, הוא שיקוף שטחי אבל מדויק למדי של הרגישות שלי לנושא אחד וחוסר הרגישות שלי לנושא אחר. אין לי בעיה עם טוקבקיסטים שחושבים שאני בן אדם שפל, מרתיע או מתנשא (בהקשר הזה אפשר להבין שמבחינתי אני לא מתנשאת, אני פשוט צודקת). אני מרגישה רצויה מספיק, וקשה לטוקבקים אנונימיים לסדוק את התחושה הזו. אבל אם מישהו ימצא טעות בטקסט שלי אני עלולה להציק לעורכת המדור גם באמצע הלילה כדי שתתקן אותה.

אני יכולה להיות אדישה למדי לכך שמישהו לא התחבר לספר שלי, אבל דו"ח חנייה על שמשת המכונית מחריד אותי ברמות אינפנטיליות, לא בגלל הכסף אלא מכיוון שהוא מעיד על שיקול הדעת המוטעה שלי. בכוחו של הדו"ח הזה להוכיח שאני לא באמת ראויה.

יש לי חברה טובה שנסיבות חייה הובילו לכך שהיא רגישה מאוד לחוויות של דחייה. כתוצאה מכך, היא מאבדת ביטחון בתחושת השייכות שלה בקלות רבה ומרגישה לא רצויה. לה, בניגוד אלי, לא אכפת לטעות כל עוד היא מרגישה אהובה ושייכת. אבל אם משהו מאיים על התחושה הזו היא נכנסת באופן אוטומטי למגננה.

הדרך אל לבה מתחילה במלים "אני מתה עלייך". מבחינתה, אם הפקחית נתנה לה דו"ח אבל הדיאלוג ביניהן היה פלרטטני וחביב, לא קרה כלום. היא לא מרגישה מושפלת וכל העניין הופך בזיכרונה לאנקדוטה משעשעת. באופן דומה, אין סיכוי שהיא היתה כותבת ב"הארץ" וחושפת את עצמה לחצים הרעילים של הטוקבקיסטים. בכוחן של התגובות האלה להוכיח שהיא לא באמת רצויה.

להקשיב לבושה

הזיהוי הזה מרתק בעיני בהבנה שלנו את עצמנו, אבל מנקודת מבטי כמטפלת זוגית יש לו משמעות גדולה בהבנת הלופים השליליים שאנחנו נקלעים אליהם עם בני הזוג שלנו. פעמים רבות נדמה לנו שנקלענו למעין "הורדת ידיים" או משיכת חבל.

לדוגמה, מצב שבו אחד הצדדים (בדרך כלל זה הרגיש לדחייה) רוצה לדבר על משהו עכשיו, והשני (כנראה זה הרגיש לכישלון) לא מעוניין לדבר על הנושא עכשיו. על פניו, הבעיה הזו תיפתר רק כשאחד מבני הזוג יכניע את האחר או ייכנע. או שידברו על זה עכשיו או שלא ידברו על זה עכשיו. וכשזה יקרה, מישהו ייפגע מאוד. מפני שאם לא נדבר על זה עכשיו הרגיש לדחייה ירגיש דחוי יותר, ואם כן נדבר על זה עכשיו הרגיש לכישלון ירגיש עוד יותר נכשל.

כאן נכנס לפעולה היתרון של זיהוי הרגישות הבסיסית של כל אחד מהצדדים. אם בן זוג אחד רגיש לכישלון ולטעות ובן הזוג השני רגיש לדחייה, הרי שאין כאן מאבק שמתחולל בשאלה איפה על ציר ה-X נציב את הנקודה. זהו דיאלוג שמתקיים על שני צירים, X ו-Y, ולפיכך אין ביניהם בהכרח סתירה - אותה נקודה יכולה להיות ממוקמת גם גבוה על X וגם גבוה על Y. כלומר פתרון מסוים יכול גם לגרום לך להרגיש שייך ורצוי, וגם לאפשר לי להרגיש צודקת ומצליחה.

בדוגמה הזו, אם אני הצד שלא חושב שעכשיו זה זמן טוב לדבר על הנושא, או מרגיש שאם נדבר כרגע על הנושא לא אדע להתמודד עם זה בהצלחה, ואני רגישה לאפשרות של כישלון וגם מזהה שבן או בת הזוג שלי רגישים לדחייה, אני יכולה להגיד משהו בסגנון: "אני יודעת שנורא חשוב לך לדבר על זה, ומה שחשוב לך חשוב גם לי, אבל אני מרגישה שכרגע זה לא הזמן הנכון ומבטיחה לך שנדבר בסוף השבוע".

פתרון כזה משמר את תחושת השייכות של הצד השני ומונע את העצב והפחד המתלווים לרגעים שבהם הוא מרגיש שאני משאירה אותו לבד. לא פחות חשוב מזה, הוא ירחיק ממני את הבושה והסכנה שבכישלון וישמר את תחושת הביטחון שלי בכך שיש לי את כל התנאים להמשיך להיות צודקת.

בהערת שוליים אוסיף שבמובן מסוים טמון כאן גם כוח המשיכה בין אנשים שמאורגנים אחרת. למשל, במקרי הקצה של אדם שהרגישות שלו לבושה ולכישלון מביאה להתארגנות האישיות שלו במבנה נרקיסיסטי ואדם שהרגישות שלו לדחייה מביאה לדפוס התנהגות בורדרלייני, נבין למה הם נמשכים מאוד זה לזה. במצבם המיטבי הוא מוכן להישאר קרוב אליה ולתת לה להרגיש רצויה כל עוד היא מוכנה לתת לו להרגיש מושלם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#