בלימודי הרפואה למדתי דבר חשוב: מותר להגיד "אני לא יודע" - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בלימודי הרפואה למדתי דבר חשוב: מותר להגיד "אני לא יודע"

תקופת הקורונה היא הזדמנות לצפות בתופעה מעניינת ומטרידה שבה מי שמוביל את השיח הם אנשים שחושבים שהם יודעים הכול על הנגיף, והתוצאה היא חוסר אמון שמתפשט בציבור. זה היה נמנע אם אנשים היו מבינים שלהודות בכך שהם לא יודעים לא מחליש אותם אלא דווקא עוזר להם להיות טובים יותר

תגובות
מטופלים במחלקת קורונה בבית החולים רמב"ם, חיפה, אוקטובר 2020
JACK GUEZ - AFP

לפני שבועיים התראיין השחקן עוז זהבי לתכנית בידור וטען שהקורונה זה חרטא, שעובדים עלינו, שזה שטויות, טמטום. הסרטון זכה להרבה מאוד שיתופים ותגובות, חלקן אוהדות ואחרות כועסות. אני מודה שלא באמת אכפת לי מה זהבי חושב על הקורונה, אבל כשעוברים על התגובות השונות מצטיירת תמונה ברורה: לא משנה אם אנשים מאמינים בהכחשה הגורפת של זהבי את קיומה של הקורונה או לא - לכולם נמאס ממנה.

נמאס מההנחיות, נמאס לעטות מסכה, נמאס שאי אפשר לבקר את ההורים, שאי אפשר ללכת להופעות, שאין הופעות בכלל. נמאס שלא יודעים מה יהיה עם הפרנסה שלנו בעוד יומיים, אם יהיה או לא יהיה גן לילדים, בית ספר. נשבר לנו לגמרי, וזה הגיוני. הפחד הגדול התנדף והוחלף בחוסר אמון, בייאוש ובתחושה שזה לא ייגמר לעולם.

זאת לא תופעה מקומית אלא חלק מתהליך עולמי. הוא נפוץ כל כך עד שארגון הבריאות העולמי (WHO) הוציא בתחילת חודש אוקטובר מסמך מפורט שמגדיר את "עייפות המגפה" (Pandemic fatigue) ומתאר את התשישות והרפיון שלנו בכל הנוגע להקפדה על ההנחיות.

המסמך מסביר כיצד האיום הגדול שהמגפה הציבה על חיינו נעשה קטן יותר עם הזמן. זה לא קרה מפני שהמחלה פחות מסוכנת אלא בעיקר מכיוון שהתרגלנו לחשש מפניה. הצעדים שננקטו כדי לעצור את המגפה פגעו קשות בחופש הפרט, בביטחון התעסוקתי ובמערכות היחסים שלנו והתחלנו להרגיש שאולי זה לא שווה את המאמץ. גם הירידה בתחלואה היתה בעוכרינו מפני שההישג גרם לשאננות ולחזרה מפוזרת מדי לאורח החיים טרום המגפה.

בפרסום של ה-WHO יש מעין צ'ק ליסט למדינות עם הצעות כיצד להתמודד עם העייפות הזאת ולגייס מחדש את הציבור. הרשימה כוללת המלצות כמו שקיפות בקבלת החלטות, מסר אחיד וברור, מסר עקבי ולא זגזוג בקבלת החלטות, הוגנות בהנחיות כלפי האוכלוסייה והצגת מדדים אובייקטיביים למדידת הצלחתן של ההגבלות השונות.

עצרת בחירות של דונלד טראמפ בעיר רומא, ג'ורג'יה, נובמבר 2020
Evan Vucci/אי־פי

אין ספק שחוסר היציבות הפוליטית בישראל, השסעים בין הזרמים השונים, המחאה נגד ראש הממשלה, הלחצים הפוליטיים על הממשלה וגם עוצמת הגל השני האיצו את עייפות המגפה המקומית. אבל יש הבדל עצום בין עייפות החומר וחוסר אמון בממשלה לבין הכחשת קיומה של המגפה מלכתחילה. הזלזול הישיר במשפחות המתים, בחולים שעדיין מנסים להשתקם מהמחלה ובצוותים הרפואיים שחווים את המגפה באופן יומיומי בעבודתם מוביל ליהירות שמתרכזת באמירה הבוטה שהקורונה היא שקר. 

ברפואה, כמו בהרבה תחומים מדעיים אחרים, יש עוד המון דברים שאנחנו לא יודעים. מדי יום מתפרסמים מאות מחקרים בתחומים רבים ומתגלות תגליות חדשות, ובכל פעם שמגלים משהו חדש מבינים כמה ידע עדיין חסר. הנגיף הזה חדש למדע ולרפואה ולכן ההבנה של אופן ההדבקה שלו, גורמי הסיכון וההשלכות שלו על המחלימים מתעדכנת כל הזמן.

הציבור זקוק למידע אמין וברור אבל ניצב לא פעם מבולבל מול חוסר ידיעה. אל תוך הבלבול הזה נכנסים מובילי דעת קהל שמנווטים את השיח בכיוונים שונים לפי דעה פוליטית, אידיאולוגיה או בהתאם לתיאוריה שהגו בעצמם. אני מאמין שדעתו של שחקן קולנוע על סוגיה רפואית היא לא מידע שעליו אנשים נשענים, אבל הטלוויזיה מלאה במומחים וברופאים בעלי שם שתמהים על בהלת הקורונה ויוצאים באופן מופגן נגד ההתנהלות.

חוסר הוודאות הזה מתעצם בגלל כמות עצומה של פייק ניוז שמקבלת במה לא רק אצל חובבי קונספירציות אלא גם אצל דמויות לגיטימיות כמו נשיא ארצות הברית, שטען שרופאים מקבלים כסף בכל פעם שהם קובעים שסיבת המוות היא קורונה. אנשים אחרים, שקראו מאמר וחצי ברפואה או באפידמיולוגיה, מרשים לעצמם לפרסם מאמרים נחרצים שמבטלים את המגפה, את ממדיה ואת הצורך להתגונן מפניה.

מה גורם לאנשים לציית להנחיות?

אבל יש עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. המגפה כאן - אנשים נדבקים בנגיף, חלקם מתים ואחרים מחלימים אך לא חוזרים לתפקוד שהיה קודם. אפשר להתווכח על אופן ההתמודדות עם המחלה ועל מודלים שונים של סגר והגבלות, וחשוב לוודא שהאסטרטגיה מתקבלת מהשיקולים הנכונים ובאופן שקוף. עם זאת, חייבים להבין שכרגע חיינו מתנהלים לצד המגפה. אסור לנו לגבש גישה דיכוטומית של הכול או כלום, שבה חוסר הרצון שלנו לחבוש מסכה מיוחס לכך שהכול פוליטי, ושאי הקפדה על ריחוק פיזי נובע מכך שהקורונה היא המצאה.

בימים אלו אני לומד לשלב ב' ברפואת ילדים, מבחן בעל פה שבו נשאלות המון שאלות על מקרים רפואיים. זה שלב אחד לפני שאנחנו מסיימים את ההתמחות ומוסמכים כרופאים מומחים. ההגדרה "מומחה" היא תואר מחייב שאומר שאני יודע משהו בתחום מסוים, ואני לא יכול להיות כזה אם אני לא מודע לאפשרות שאני לא יודע מספיק, שיש עוד דברים שאני יכול וצריך ללמוד.

בסימולציות שאנחנו עושים לפני המבחן מלמדים אותנו שמותר להגיד "אני לא יודע". למדתי שאני יכול להסביר את מהלך החשיבה שלי, אפילו לנחש באופן מושכל, אבל לוותר על הנחרצות כשלא בטוח שאני יכול להיות נחרץ.

נתקלתי בזה באחת המשמרות במיון, שבה הורה שאל אותי לגבי האבחנה של הילד שלו. אחרי שחשבתי כמה דקות עניתי לו שאני לא יודע. לא נעים להודות בדבר כזה, אבל עדיף לומר את האמת מאשר לתת תשובה שבמקרה הטוב תהיה לא נכונה ובמקרה הגרוע תביא ליותר חרדה או לתקוות שווא אצל המטופלים שלך. 

חלק מהעניין הוא לעמוד מול העובדות ולומר בצניעות "אנחנו לא יודעים". ככה בדיוק המומחים צריכים להתייחס למגפה - לומר באופן ברור את מה שידוע: להקפיד על עטיית מסכות, היגיינה וריחוק פיזי. ולגבי הדברים שעדיין לא ברורים להודות שאין לנו מידע עליהם, אבל עובדים קשה מאוד בשביל לגלות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#