בסגר הזה אנחנו זקוקים לתקווה. זו התרופה שלנו - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בסגר הזה אנחנו זקוקים לתקווה. זו התרופה שלנו

אנשים שמגיעים למיון בבית חולים מקבלים מהרופאים תיאור מפורט עד כמה שאפשר של הבדיקות שהם יעברו, משמעות התוצאות והערכת משך הזמן לשהייה במקום עד לשחרור או למעבר למחלקה. כשהסגר המחודש מתקרב מבינים שישראל כולה נמצאת כרגע במיון, אבל אין אף אחד שיסביר לנו מה קורה ומתי זה יסתיים

תגובות
חוף הים נטוש בסגר, תל אביב, אפריל 2020
מגד גוזני

לפני כמה ימים הגיעה למיון בשעת לילה מאוחרת ילדה שעברה מבית חולים מרוחק. המחלה הפשוטה שלה נעשתה מורכבת יותר והצריכה בירור בבית החולים שלנו. המיון לא ריק: ילדים והוריהם מפוזרים בחדרים ומאחורי וילונות, וממתינים לבדיקה של אחד משלושת המתמחים במשמרת, לטיפול או בדיקה של צוות האחים והאחיות, או למכתב שחרור. בגלל הקורונה חלק מהחולים נמצאים באזור מבודד ללא קשר עין עם צוות רפואי.

אני מקשיב לאב שמספר מה קרה בימים שקדמו להחלטה להעביר את הילדה לכאן וגרמה להם להגיע באמצע הלילה. הילדה בוכה לסירוגין ומניחה את ראשה על כתפו של האב, מחבקת אותו בחוזקה. האב מביט בי, רואים שהוא תשוש, הוא לא צריך לומר שהימים האחרונים היו מלאים בחששות. השעה היתה מאוחרת והוא היה עייף מתוסכל ומבולבל. 

אני מבין אותו לגמרי. המיון הוא מקום שנמצא תמיד באיזון עדין והצוותים המטפלים נשענים על היכולת לראות את המטופלים החדשים ולדעת להיענות לצרכים של המטופלים שכבר מחכים לתורם ושל אלה שרוצים וצריכים ללכת הביתה. זה מצב לא פשוט שיש בו הרבה כעס על השעות שעוברות, על ההמתנה לעלות למחלקה לאשפוז או ללכת הביתה.

המרכיב המרכזי בקושי הזה הוא חוסר הוודאות. לא ידוע מתי יהיו תשובות לבדיקות, מתי תגיע רופאה לבדוק אותך או מתי תלכי לצילום. מעל כל אלה מרחף חוסר הוודאות הגדול מכולם – "מה יש לי דוקטור?".

לכן, אחד האתגרים הגדולים של צוותי המיון הוא לייצר אווירה שמפזרת את התסכול הזה. זאת לא משימה קלה מפני שיש המון דברים שלא תלויים בנו, למשל בדיקת דם שנפסלת או מקרה חירום שדוחה בדיקה של אדם שחיכה לה. אבל יש לנו אפשרות להקל את הקושי הזה במידה מסוימת באמצעות המילים שאנחנו אומרים.

אנשי צוות רפואי בבית חולים רמב"ם, חיפה, אפריל 2020
אמיר לוי

ברפואה יש מושג שנקרא פרוגנוזה. פירושו התחזית של הרופא לגבי התפתחות מחלתו של החולה וסיכויי ההחלמה שלו. כשאתה משוחח עם הורה במיון אתה מנסה לתת תחזית של הצפי לשהות שם - במה חושדים, אילו בדיקות יבוצעו בשביל לאשש את החשד הזה, מה עושים אחרי שמגיעה תשובה כזאת או אחרת, וכמה זמן הילד יבלה במקום.

כשאנחנו נותנים לחוויה הזאת מסגרת תחומה בזמן, עם תכנית פעולה שבה ידוע מה קורה בכל תרחיש, אנחנו מצליחים במידה מסוימת - לא מוחלטת – לרכך את התסכול. הוא עדיין שם ועדיין קשה, אבל יש מהלך פעולות שהוא הגיוני.

זה בדיוק הפוך ממה שקורה כרגע בישראל. כמה ימים לפני כניסה לסגר שני בגלל הקורונה אפשר לומר שהמדינה נמצאת במיון וממתינה למשהו שיקרה. הסגר אמור להיות הטיפול שלנו, אבל הוא נתפס בעינינו כתהליך רפואי כואב שאנחנו לא רוצים לעבור, ובעיקר לא מבינים למה צריך לעבור אותו.

כרופא וכאזרח אני מרגיש חוסר שקיפות בהסבר למה צריך את הסגר הזה ואיך הוא אמור לרפא את הבעיה שלנו. יותר מזה, אני לא מרגיש שנותנים לנו פרוגנוזה - אף אחד לא יודע מתי נוכל לצאת מהסגר ומה נעשה אחריו.

הממשלה ומשרד הבריאות רושמים לנו טיפול לא פשוט, עם המון תופעות לוואי כלכליות, חברתיות ואישיות. אבל מניסיוני, כדי שניקח את התרופה המרה הזאת אנחנו זקוקים להבטחה שהיא תעזור לנו. אנחנו זקוקים לתקווה. לכן אנחנו מצפים להסבר מה יוגדר כהחלמה ומתי נוכל להפסיק את הטיפול התרופתי. אנחנו צריכים לדעת מה אמור לקרות כדי שזה ייגמר ומתי נוכל לחזור לחיים שלנו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מודיע על סגר בחגים, ירושלים, ספטמבר 2020
יואב דודקביץ

כשראשי משרד הבריאות מאשימים את הציבור בעלייה בהדבקות הם נשמעים כמו רופא שצועק על מטופל שלא לקח תרופה. במקום לנסות להבין מהיכן נובע הקושי, לפרק את החשש ולהסביר על חשיבות הטיפול הוא מטיח בו האשמות ומפחיד אותו באיומים על טיפולים קשוחים יותר. הגישה הזאת רק מגבירה את הזעם ומחמירה את הסירוב לקבל טיפול, ובמקרה הזה לשתף פעולה עם הסגר. רבים מתוסכלים, ובצדק. נמאס להם לחכות, הם לא מבינים למה אין תשובות ורואים שהכול מתפרק סביבם.

אחרי שהאב סיים את הסיפור יצאתי מהחדר לעבור על הבדיקות, ואחרי כמה דקות חזרתי לחדר והסברתי בפירוט הכי רב שיכולתי מה עומד לקרות במיון ובאשפוז. הבטחתי לו שכרגע אין צורך בבדיקות נוספות ושהילדה תועבר למחלקה ברגע שזה יהיה אפשרי. הצעתי שינוחו קצת, כיביתי את האור וסגרתי את הדלת בתקווה שהוא קצת פחות מתוסכל. המשכתי לבדוק ילדים וניסיתי כל זמן המשמרת לפרק את החששות שלהם עד שהם הלכו הביתה או עלו לאשפוז.

הדבר שאנחנו זקוקים לו הוא שההנהגה תבין את התסכול, תיתן לנו תכנית ותרגיע אותנו. אני רוצה להבין למה זה הצעד שנבחר ואיך הגענו למצב הזה. חשוב לי לדעת למה לצפות בשלושת השבועות הקרובים וגם מהי התכנית הגדולה שתאפשר לנו לחזור לחיים אחרי שהפלסטר הענקי הזה יאט או יעצור את העלייה בתחלואה. הייתי רוצה שיסתכלו לנו בעיניים, יבינו את הקושי וינסו לתת לנו פרוגנוזה, כי בלי תקווה לא נצליח לעבור את זה שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#