נשמה רכה של טרק קשה: טיול בשביל GR20 בקורסיקה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשמה רכה של טרק קשה: טיול בשביל GR20 בקורסיקה

לכתבה
ה-GR20 בקורסיקה עומר פורת

שביל הטיול GR20 בקורסיקה נחשב לאחד הקשוחים והקשים באירופה. בין עליות חדות לירידות תלולות, חציית נהרות ואגמים - מתי בפעם האחרונה ניהלתם מערכת יחסים אינטימית עם הר?

תגובות

כשהייתי מדריך טיולים נאיבי בבית ספר שדה אילת, היה לנו סגנון הדרכה די משעשע בו ציינו, בין היתר, קטגוריות הצטיינות שונות. בכל פעם מחדש שמחנו להכריז על הרי אילת כ-"הכי הכי" בכמה קטגוריות נחשבות. באחת הפעמים ניגשה אליי מורה בסוף אחד הטיולים, ואמרה שחשוב שאזכור שהכול יחסי, ומה ש"הכי הכי" עבורי, יכול להיות בדיחה במקום אחר, ולא לקשור כתרים ולהכתיר מנצחים כל כך מהר.

היא צודקת. שנים רבות אחר כך חשבתי על זה ולאור הנאמר מעלה, איך אפשר להתייחס ברצינות לכינוי כמו "הטרק הקשוח באירופה"? הרי כבר מרחוק זה נשמע ומריח כמו קליקבייט רציני או תרגיל נהדר ביחסי ציבור. כל אחד רוצה שבשטחו יהיה ה"הכי הכי" החם ביותר, בדיוק כמו שהיינו אז, מדריכים צעירים בהרי אילת. ובמקרה הנוכחי - הרי אם פשוט נחלק אחרת את ימי ההליכה בטרק הקשוח באירופה, הרי הוא ה-GR20, המסלול כבר יהיה קל יותר, לא?

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

אז זהו, שלא. זה באמת טרק קשה. למזלי התבגרתי מאז אותם ימים באילת, והיום לא הייתי ממהר להכתיר אותו בתור הטרק הקשה ביותר באירופה, שכן באמת אפשר למצוא לו מתחרים רבים באלפים או בדולומיטים. אבל אני חושב שהקשיחות של הטרק הזה היא לא רק בשיפועים המאתגרים, או במרחק הגדול שבין הבקתות, אלא היא באי קורסיקה עצמו. זהו אי קשוח. רובו עשוי סלעי יסוד שנצרבו בשמש הים תיכונית המוכרת לנו. בין אותם סלעים לוהטים חיים הקורסיקאים, שבמבט ראשון הם קשוחים כמו סביבתם. כמו במקומות אחרים, במבט פנימה מגלים שהם דווקא החלק הרך ביותר בסיפור, ובעזרת החיוך והכנסת האורחים שלהם, הופכים אנשי קורסיקה את הטרק בהרים לחוויה ייחודית.  

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

אז מה קשה כל כך בטרק?

ה-GR20 הוא שביל הליכה ארוך בן כ-180 קילומטרים, שחוצה את האי קורסיקה מצפון לדרום. כמעט לכל אורכו, השביל עובר על קו הרכס הקורסיקאי, שכיוונו גם כן צפון-דרום. באופן רשמי השביל נמתח מהעיירה Calenzana עד העיירה Conca. חלקו הצפוני של הרכס בו השביל תלול למדי, הופכים את ההליכה בו לדרמטית יותר יחסית לחלקו הדרומי. אפשר כמובן ללכת אותו בכל כיוון בו רוצים. הנוף ההררי בקורסיקה עשוי בעיקר מגרניט קשה, שנשברת בזוויות חדות ויוצרת נוף מצוקי שאין ברירה אלא לכנותו כדרמטי מאוד. השביל מתפתל בשיפועים מאוד לא נוחים להליכה בין אותם סלעים, כשבחלקים מהדרך יש להיעזר בכבלי מתכת שמותקנים במקום. בין הרכסים ישנם ערוצי נחל קרירים, אגמים כחולים, ומדי פעם הנוף נפתח כל הדרך עד האוקיינוס.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

ב-GR20 יש לטייל בקיץ, ולפעמים באמצע היום כשהטמפרטורות מטפסות אין תענוג גדול יותר מאשר לרדת לכיוון אחד האגמים או הערוצים הקרים ולהתרענן. יש יחסית מעט צל בחלקו הצפוני של השביל, ומרגע שיוצאים מצל ההרים הטמפרטורות עולות במהירות. כמעט בכל יום ישנם שינויי גובה מצטברים של כאלף מטרים בעלייה או בירידה, ובאמת בחלקו הצפוני של הטרק הם בעיקר בשיפועים תלולים במיוחד.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

ימי ההליכה הארוכים מסתיימים בבקתות הרים צנועות במיוחד. ארוחת הערב שמוגשת במרפסת תכלול בדרך כלל פסטה ברוטב עגבניות, וזו תמיד תהיה אותה הפסטה. בחלק מבקתות העץ ישנה בשנים האחרונות בעיה של חרקי מיטה, וחלקן מספקות מחוץ למבנה המרכזי שלהן אוהלים פשוטים ומזרונים ללינה. ברוב הבקתות אין מים חמים, והמקלחות הן בערוצי הנחל הסמוכים לבקתה.

בקיצור, הליכה קשה וארוכה בין הבקתות, וגם בהן לעיתים התנאים עשויים להקשות על מי שמצפה למזרון מפנק או שנת ישרים פרטית.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

זה הזמן לאמץ גישה

כמה קילומטרים לתוך השביל גילינו שההולכים בו נחלקים לשניים. אלו שמקטרים על התנאים, אבל מרוצים מעצמם שהם עומדים בהם ועומדים באתגר של "הטרק הקשה באירופה", ואלו שלאט-לאט מתמסרים לאותו צמצום סגפני. את הסוג הראשון אפשר למצוא מדי ערב על הדשא מדביקים על עצמם סרטים צבעוניים ומעסים את השרירים. את הסוג השני היה אפשר לראות בפלג הנחל נותנים לזרם המים לעסות את השרירים תוך כדי לגימה אינטנסיבית של בירה קרה ומקומית עשירה בקמח ערמונים, ומקווים שמחר יהיה יותר טוב. לא אצדד כאן בגישה ספציפית, רק אומר שלכל שביל ארוך ישנו האופי שלו, ולכל מטיילת או מטייל עומדת זכות הבחירה האם באמת להתמסר אליו. בקיצור, לא שופט אף צד. אני לא חושב שה-GR20 היה יכול להיות כה ייחודי בלי הפשטות הקיצונית הזו שהוא לובש, לכאן ולכאן.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

מיקומו האסטרטגי של האי הפך אותו למרכז סחר אינטנסיבי בעבדים מאפריקה, עד היום הדגל הקורסיקאי הוא ציור של ראש אדם שחור, עטור בסרט לבן, שמביט למרחק. כל אימפריה קדומה נלחמה עליו בתקופה מסוימת, ורק מסוף המאה ה-18 האי משתייך לצרפת (לא הכללתי כאן עוד שני כיבושים זרים, שהיו קצרי מועד). מערכת היחסים עם צרפת מורכבת, אבל ברור לכל שהקורסיקאים אינם צרפתים. זה ניכר בגנטיקה ובגאווה המקומית החזקה של תושבי ההרים. תושבי החוף הם מעט יותר "אירופאים" באופיים. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם בו פני השטח ואופי השבילים כל כך הולם את אנשי המקום. אחרי הכול, זו אותה השמש שצרבה את פני האנשים ופני הסלעים.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

הנוכחות הצרפתית מורגשת בעיקר במערכת סימון השבילים האירופאית, וגם ה-GR20 כמו כל GR אחר באירופה מסומן בפס אדום ופס לבן לכל אורכו. הסימון בקורסיקה אמין ומבוצע היטב. מעט מפתיע לשביל שהתחיל את חייו כדרך פיראטית שסומנה על ידי חובבי הרים בשנת 1972.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

GR20, האותיות הקטנות

לפני הכול – צריך לקבל בהכנעה שהטיול וההליכה ב-GR20 אינם לכל מטייל או מטיילת. ישנם מקטעים מפחידים של הליכה על קצה צוק או ירידה תלולה מאוד, אך בכלל רמת הקושי של השביל עצמו והשבילים המובילים אליו גבוהה.

לקורסיקה אפשר להגיע בטיסה מאירופה. הטיסות ממרסיי הן בדרך כלל הזולות יותר. בקיץ ישנם קווי צ'רטר רבים מכל אירופה לקורסיקה. כמו כן ניתן גם לצאת במעבורת מחופי צרפת או איטליה.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

התחבורה הציבורית באי יעילה ונוחה, ישנה רכבת שחוצה את האי, ואיתה אפשר לצאת מאמצע הטרק חזרה לכיוון החוף.

המחירים בקורסיקה מעט יותר זולים מאשר בצרפת, פרט למרכזי הערים בהן יוקר המחיה מזכיר שהאי הוא חלק מהרפובליקה הצרפתית.

ה-GR20 בקורסיקה
עומר פורת

התשלום לאורך כל השביל הוא במזומן, ניתן להזמין חלק מהשירותים מראש באינטרנט, ולשלם עבורם גם כן מראש פיקדון או את הסכום המלא.

בבקתות ניתן למצוא מזון חם ופשוט, וגם מעט מצרכים לבישול עצמי. לאורך הדרך, מדי פעם בלבד, ניתן גם למצוא חווה בה אפשר לקנות גבינות ונקניקים מקומיים.

מערכת הבקתות עובדת החל מאמצע יוני עד אמצע ספטמבר. ניתן לטייל גם לא בעונת הקיץ, רק חשוב לדעת שהדרך עשויה להיות עמוסה בשלג עד שלהי חודש מאי.

נקודות השיא של השביל (בעיניי, המורה, בעיניי)

Monte Corona – לא השם המושך ביותר בעולם אבל זוהי פסגה נהדרת לסיים בה את הטרק (להולכים מדרום לצפון) בגובה 2144 מטרים, אך חשוב לדעת שהיא מחוץ לשביל והגעה אליה מחייבת הארכה.

Lac de Nino – אגם גדול בלב מרבד דשא ירוק, ממנו יוצא נחל נהדר וקריר ובו אפשר למצוא פינות חמד להתקרר בהן מעט אחר הצוהריים.

השביל שהולך סביב ל- Paglia Orba – קטע שביל נוח (לשם שינוי) וגבוה, ממנו נשקפים נופים נהדרים לים התיכון.

Vallée de la Restonica – נהר שאינו על ה-GR20, אבל יכול להיות דרך פנימה אל השביל או החוצה ממנו. במפגש של הנהר עם השביל ישנם שני אגמים אלפיניים נהדרים.

בסוף הטרק, כשטסתי חזרה הביתה, המטוס חג מעל הרכס. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שניהלתי מערכת יחסים אינטנסיבית עם רכס הרים. היו לנו עליות ומורדות, אהבות ואכזבות, וכל שאר החבילה. אני לא בטוח שהרכס הקורסיקאי הרגיש ככה, אבל אני בטוח שלמדתי ממנו משהו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות