בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זוג אמריקאי הגיע לארוחת ערב, ואז הבעל ראה בספרייה שלנו את "מיין קאמפף"

עברנו בטאבה יום לפני טירוף הפסח. הרגשנו שתפסנו את אלוהים בביצים ■ כשהפסקתי להתלבש כמו דתייה, בן לילה הפכתי שקופה לחובשי הכיפות ■ גידלתי את ילדיי באירופה, ולכן יכולה לקבוע: הורים בישראל מגזימים | התגובות הכי טובות שפורסמו השבוע באתר הארץ

53תגובות
עותק של "מיין קאמפף"
© Matthias Balk/dpa/Corbis

תגובה לכתבה של איתן לשם "אושוויץ וכבד קצוץ: "מארז זיכרון בסלון" של הדליקטסן מעורר דיון ברשת"

אני יכולה לדמיין את התל אביבית הנכונה שתקנה את "מארז זיכרון בסלון"

הזמינה כמה זוגות נכונים אחרים. מארחת בסלון נכון בגוונים של בז׳, ואם כבר מארחים אז יש סטנדרטים, הרי אנחנו כבר לא צריכים לסבול, נכון *קריצה*? ולא סתם הזמינה מוולט, השקיעה במארז מאוד מכבד ונכון, עם קרפלך וזה, הם טובים בדברים האלה. היא מאוד מאמינה שאוכל מצוין מעורר בנו גם משמעויות נפשיות. איזה נכון זה לארח זיכרון בסלון, מה?

היא גאה בעצמה שהיא כזאת אכפתית מהזקנים האלה. הזמינה אישה מאוד מיוחדת, מקווה שלא תפטפט ותשעמם אלא תדבר לעניין. היא מאוד רגישה לדברים האלה. החברים שלה גם יודעים, סבא וסבתא שלה מליטא וכל זה ובמסע לפולין בתיכון היא בכתה בטקס וכתבה על פתק "לעולם לא עוד".

המארז הגיע. הוא ארוז מקסים! לדעתה יש מצב שייצא מכל הערב הזה סיקוונס של סטוריז ממש יפה, משהו קצת אחר, עם נשמה. היא מזכירה לעצמה להשתמש באיפור עמיד למים כדי שלא ימרח בחלקים העצובים. והיא תסדר קצת את השידה מאחורי הזקנה כדי שיצטלם טוב, אולי תשים שם את הפמוטים של סבתא שלה מכסף טהור - היא לא בטוחה כמה הם שווים אבל בטח לא מעט - כי צריך משהו אותנטי.

איזמלדה

💬 רק למנויי הארץ: בחירת כינוי קבוע בטוקבקים

📨 מיטב הטוקבקים המעניינים והמצחיקים של השבוע אצלכם במייל

תגובה למאמר של ענת קם "כן, צנזרו ספרים. בשביל הילדים שלכם"

יש לי עותק של "מיין קאמפף" שמצאתי בדירה של סבתא שלי אחרי שנפטרה

חשבתי שאולי יום אחד ארצה לקרוא את זה, היום הזה טרם הגיע. אבל לפני כמה שנים אירחנו זוג אמריקאי לארוחת ערב. הבעל היה ד"ר למדעי המדינה שבא לדבר בכנס באוניברסיטה. זה היה מעט אחרי ניצחונו של אובמה, כולנו דיברנו בהתרגשות על זכייתו ומשמעותה לעם האמריקאי. הבעל הציץ בספרייה שלנו ומצא את העותק. הוא הסתובב בחיוך כשהוא אוחז בספר ושאל "מה זה?". זרקתי איזו בדיחה על זה שהיטלר היה מניאק אבל אני מת על סגנון הכתיבה שלו.

הערב המשיך ולפתע האישה נעמדה ואמרה לבעלה שהם הולכים. שאלנו מה קרה, והיא אמרה שהיא לא יכולה לשבת עם מישהו שמחזיק בספר הזה, שהוריה של סבתה נרצחו בשואה וזה הזוי שקניתי את הספר הזה ותרמתי למי שזה לא יהיה... הסברתי שגם חלקים נרחבים מהמשפחה שלי ניספו ושהחזקת הספר היא בגדר "דע את האויב" ושאני, כמובן, לא תומך באידאולוגיה נאצית... אבל היא כבר אספה את חפציה והלכה והשאירה את בעלה הנבוך אתנו בחדר... הוא התנצל וביקש שנעזור לו להוריד את הגרסה הישראלית של "אובר".

לה טאש

***

תגובה לכתבה של גילי איזיקוביץ "כל עוד בלבב": קרינג' היא מילה שלא התקיימה בשואה"

אלפי תלמידים ישראלים ותלמידים מכל העולם הגיעו לוורשה בשנת 88' כדי לערוך את "מסע החיים" הראשון

אני לא זוכר שהיתה שום מחלוקת בדבר נסיעתנו. להיפך, דאגו לנטוע בנו תחושה של שליחות, ראשוניות, ואפילו תחרותיות לכבוד זה שאנחנו נבחרנו לייצג את הכיתה ואת בית הספר. עברנו שבועות של הכנות מעבר לשעות הלימודים בבית התפוצות. פוצצו אותנו בעוד ועוד חומר על השואה וההיסטוריה (כאילו שכבר לא למדנו מספיק בבית הספר), אבל שום דבר לא הכין אותנו כמעט לשהייה בפולין, שעוד היתה תחת שלטון קומוניסטי ותנועתו של לך וולנסה עבדה קשה כדי לשנות את זה.

וכן, זאת היתה גם הפעם הראשונה שהשתכרתי מאלכוהול בבית המלון עם עוד כמה חברים. אני לא חושב שמישהו מהצוות - מורים, מחנכים ומעט הורים - ידע בדיוק מה הולך לקרות. הכל היה אמנם מתוכנן מראש (נסענו באוטובוס עד לקרקוב במשך 7-8 שעות כמעט רצופות), אבל נפשית, אף אחד לא התכונן ולא הכין אותנו למסע מתיש במשך 8-9 ימים ברחבי פולין כשכמעט בכל עצירה היינו מקיימים טקס זיכרון במקום, ועצרנו בהרבה מקומות. בפולין אין מקום שלא היה בו יהודי. היום, בדיעבד, לא הייתי ממליץ על הנסיעות הללו לנוער לפני גיוס.

בוגר "מסע החיים" הראשון ב-88'

***

תגובה לכתבה של נטע הלפרין "ביפן ילדים קטנים הולכים לבית הספר ברגל, גם למרחק של שני קילומטר"

הורי ישראל מגזימים בדאגה לילדים

חוסכים מהם את המאמץ הפיזי הכי קטן ומסיעים אותם לחוגי ספורט ולכדורגל ששם ישתוללו, יתלכלכו ואולי אפילו ייפצעו תחת עיני ההורים המודאגים שלא מתיקים את מבטם לרגע מהתינוק. הנימוק שהרחוב מלא סוטים שיחטפו לנו את הילד ויפגעו בו מינית נובע מפחד חסר שחר. כולנו הרי יודעים שהרוב המוחלט של פגיעות מיניות ואחרות בילדים מתרחש בבית ההורים או מידי אנשים שההורים סומכים עליהם בעיניים עצומות, לא מידי זרים.

אסונות עלולים להתרחש, אבל זו אינה סיבה לשמור את הילדים בצמר גפן ולמנוע מהם יציאה לבד מהבית. אני גידלתי את ילדיי באירופה וכישראלית היסטרית נאלצתי לשלוט בפחדי כשבן החמש חצה לבד את הכביש בדרך לגן חמוש בפס זוהר, ואחר כך כשלמד לדאות וטס לבדו בגיל 15 וכשהבת יצאה בגיל 14 להתאמן בטיפוס על צוקים וקרחונים והתעקשה בגיל 16 לנסוע לשנה לארץ רחוקה במסגרת חילופי תלמידים. שערותיי הלבינו מדאגה אך לילדיי ההתנסות המוקדמת בוודאי רק תרמה.

אלמונית

***

תגובה למאמר של סתו גרסטל "אחרי חמש שעות בתור במעבר טאבה, הבנו שלאיש לא אכפת"

צפינו בתור מכמיר הלב ממכוניתנו בעת שנכנסנו חזרה לישראל לאחר 11 ימים נהדרים בסיני

מאות מטרים של תור ובו אלפי אנשים שהזדחלו במצב רוח טוב למדי בדרכם אל החופש. האלמנט הכלכלי ברור: 6 שעות בשמש הקופחת (רחמים על התינוקות! 40 מעלות בצל!) תמורת חופשה בעלות שאין להשיג בארץ: מ-50 שקלים ללילה בחושה ועד ל-1,000 שקל במלון הכי הכי. באילת, ההכי הכי יעלה פי חמישה או עשרה. וזו חברים, הסיבה מדוע מוכנים אנשים להיטגן בגבול: כמו יוסף ואחיו - פשוט לשבור שבר.

באופן אישי, לעמוד ככה בשמש זה בלתי אפשרי מנטלית, ולכן עשינו שמיניות באוויר כדי להתייצב באותה תחנת גבול יום אחד לפני שכל המשק יצא לחופשת הפסח. הרגשנו שתפסנו את אלוהים בביצים, אבל הגב' גרסטל מדווחת שהיה צורך בתיאומים מורכבים מאד על מנת להביא את כולם לחופשה בזמן משותף. אז עומדים בתור.

משפחתה וגם משפחתנו לא יכולים, או לא רוצים, להמשיך לשלם מחירי פתאל/ישרוטל כל כך גבוהים. וזה חברים, בעצם, כל הסיפור הקטן. הסיפור הגדול, וזה לתגובה אחרת - הוא מה שמתגלה בכל פעם כמעט במפגש עם בני אדם ממוצא ערבי: התנהגות חמה, נחמדה, חייכנית. סיפרו לנו משהו אחר.

מנחם קרטר

***

תגובה לכתבה של איתמר קציר "צנועה, אבל לפנייך: בזכות האינסטגרם והקורונה, האופנה הדתית עוברת מהפכה"

בונוסים להתחלנות - פואמה

כשהפסקתי להתלבש כמו דתייה באוניברסיטה, בן לילה הפכתי שקופה לחובשי הכיפות הסרוגות - וזה היה נעים מאוד. למרות שבגילאים האלו הבחורים הדתיים מבקשים להשתדך בדיוק כמו הבחורות הדתיות, הם משום מה נחשבים למבוקשים (טיפה פחות ככל שעולים בגיל), ואילו הן לנואשות (הרבה יותר ככל שעולות בגיל). והשתן, כמה שהוא עולה לראש. לא הבנתי כמה מעצבן היה להסתובב לתומי באוניברסיטה כשכל אח שלו עם כיפה סרוגה מחייך אלי בפטרונות של אל-בעיני-עצמו עד שהייתי פטורה מכך (אחרית דבר. הבחורים החילוניים לא התגלו כלהיט, אבל בחברה החופשית לפחות יש שאיפה לשוויון בין המינים).

מכנסיים מאפשרים מרחב תנועה רב יותר. לנו הטיפו באולפנה שהממזרים האלו חושפים את קווי המתאר של הרגל. מי שתשמע. אחרי שאת מגלה כמה נוח להסתובב איתם, לקפל את הרגליים, לרוץ, כבר לא מזיז לך שהצורה של הרגל שלך ברורה קצת יותר לציבור הרחב. ואולי זה החשש העמוק שמבצבץ מהמישטור המגוחך של הנערה והאישה הדתייה - שתקבלי החלטות על עצמך לפי מה שנוח *לך*. ובחורבן הפטריארכיה ננוחם.

אלמונית

***

תגובה לכתבה של בן שלו "בין שלמה ארצי לרב קרליבך: איך נהפך חנן בן ארי לסופרסטאר ישראלי?"

הכל טפו חמסה וברוך השם

שתי השורות החוזרות בלהיט של חנן בן ארי מספרות הכל: "אין לנו זכות בכלל להתלונן. הכל טפו חמסה וברוך השם". שמעתם? אין. לכם. זכות. בכלל! וזה לא שהשיר "החיים שלנו תותים" הוא שיר אהבה חמוד. כל כולו רשימת בעיות חברתיות בישראל וקריאה מוסרנית לשלול את הזכות להתלונן. בעולם של בן-ארי יש בעיות אבל אין זכות להעביר ביקורת, לדרוש שיפור, לערער, לכעוס, להגיש תלונה, להתאכזב מהמצב, להפגין, לחתור לשינוי. מעניין מאיפה זה בא.

ולמה אין לנו זכות להתלונן? כי הכול טפו. הכל מה? טפו! ה-כ-ל טפו. אין שום דבר שהוא לא טפו. טפו כמו יריקה. ולא סתם: טפו-חמסה. אמונה טפלה. וברוך השם. אז תגידו תודה לאל, תאמינו באמונות שהכי-אין-להן-קשר-למצב ותפסיקו להתלונן. ממילא אין לכם זכות. בכלל!

זה לא נדיר למצוא צמד שורות כל כך מלאות פאסיב-אגרסיב, כל כך מתנשאות ומלאות הטפת מוסר. אבל מדהים שישראלים, שלא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, מאזינים להוראות הפעלה כאלה. שומעים אותן שוב ושוב בלופ. אין לנו זכות להתלונן. אין. לנו. זכות. בכלל. החיים תותים. אין זכות להתלונן. אין זכות. אין. מדהים ועצוב מאוד.

מעניין להשוות לשיר "תותים" של אתניקס. בלהיט משנות ה-90 אלגוריה רומנטית-פוליטית שמסתכמת בהזמנה "בואי נקנה רק תותים במקום מכונות של מלחמה". מותר למחות ולדמיין שינוי לטובה ואפילו לחתור אליו. והשאיפה לאביב של שלום לא מבוססת על תפיסה היפית-רדיקלית אלא חומרית-מעשית, שאפילו מבוטאת דרך כוח קנייה צרכני. ליברליזם קפיטליסטי נאור. מרכז-מפה חילוני, ימין-כלכלי, יאיר-לפיד כזה.

מנגד, הקיפאון השמרני-דתי מוביל את כל השיר "החיים שלנו תותים". "תודה על השבת", למשל. לעתים אף מתפלק ביטוי ריאקציוני ממש, כמו בהתייחסות המזלזלת - והיחידה – לנשים: "הילד קם בלילה והאישה? לא די לה - קונה כל מה שבא לה". ודוק: לא "אשתי" אלא "האישה" כמושג כללי.

את השוביניזם הבוטה הזה צורכים וצורכות בני העשרה וה-20 בישראל, לעומת היחסים השוויוניים בשיר הקיטשי של אתניקס. וכמובן, הישראלים הצעירים לא חושבים על החלפת מכונות מלחמה. הם "התפכחו" מהשלום. הם עתה מפנטזים על אקזיט שכולל מכונות מלחמה. מי רוצה לנחש מה יקרה בדור הבא?

מתי סמל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו