הסרטן חזר 4 פעמים, אבל גבי לא הפסיקה לרוץ לאולימפיאדה. בשבוע שעבר, אפסו כוחותיה

גבריאל גרונוולד מעולם לא הופיעה במשחקים האולימפיים, גם לא באליפות העולם באיצטדיון. ביצועיה הספורטיביים לבדם, למען הכנות, לא היו מקנים לה פרסום גלובלי. אלא שאת גרונוולד אי אפשר לתמצת במספרים - במרחקים שגמאה, בתוצאות שקבעה, במדליות שגרפה. את האתלטית שהיתה לעולם אי אפשר יהיה להפריד מהאדם שהיתה, ומהסיפור שלה.

בשבוע שעבר הלכה גרונוולד לעולמה בביתה, בת 32 בלבד. הסרטן הכריע אותה, עשור אחרי שהתגלה בגופה לראשונה ושנתיים אחרי שהתגלה בגופה בפעם הרביעית. גם אז, המשיכה האמריקאית לתכנן, לקוות, אפילו כיוונה לטוקיו 2020. "סביר יותר שלא אתחרה במשחקים האולימפיים", הודתה בשנה שעברה, "אבל כל כך הרבה דברים שעברתי היו בלתי צפויים, ואני יודעת שכל מה שנדרש זה שאמצא טיפול אחד שמתאים לי". היא כבר לא תמצא אותו.

עד גיל 22, המסע של גרונוולד דווקא היה צפוי יחסית. היא גדלה ביישוב קטן במיניאפולוס ושיחקה כדורסל, אך אתלטיקה אהבה במיוחד. "פוליטיקה של עיר קטנה יכולה להפוך ספורט קבוצתי לכאב ראש", הסבירה פעם ל"ניו יורק טיימס", "ריצה מתרכזת בך". ב-2009, כשהיא כבר לומדת ורצה באוניברסיטת מינסוטה, אובחנה אמה כחולת סרטן. אחרי ניתוח, התברר שהאבחנה היתה שגויה. גרונוולד נשמה לרווחה. תוך שבועות, יתברר לה שהסרטן תקף מכיוון אחר.

הסימן הראשון לבעיה היה גוש קטן מתחת לאוזנה. מאמניה עודדו לגשת לרופא. "הרגשתי בריאה, התחריתי", סיפרה למגזין Self, "זה הגיע משום מקום". יממה לפני תחרות באריזונה, בעודה יושבת בלובי במלון, קיבלה את האבחנה בשיחת טלפון: מדובר בסרטן מסוג אדנואיד סיסטיק קרצינומה (ACC). המומה, ניגשה לאינטרנט לחפש במה מדובר וגילתה שזה סרטן לא שכיח, נטול מרפא, שחוזר ותוקף את המטופל שוב ושוב.

דרכה להתמודד עם המצופה לה בטווח הארוך, היה להתרכז בטווח הקצר. "אני חושבת ששיעור ההישרדות היה 95% בחמש השנים הראשונות", סיפרה ל-CNN, "פשוט רציתי להתרכז בחמש השנים הללו. זו היתה דרכי להמשיך בחיי". אז היא המשיכה: כעבור יממה רצה למרות הכל וקבעה שיא אישי ב-1,500 מטר, כשהיא תוהה מתי תזכה להתחרות בפעם הבאה. אחר כך עברה ניתוח והקרנות, כשלעתים היא רצה כמה דקות בדרך לשם וחזרה. עורה בער, שיערה נשר ופגיעה בעצב שינתה לעד את חיוכה וגרמה לה, כהגדרתה, "להתכווץ" כשהביטה בראי.

"בימיי הטובים ביותר קיוויתי להבריא, לחזור לרוץ ולראות מה מצפה לי במסלול", שיחזרה גרונוולד בראיון ל"דה פוסט גיים" ב-2012, "את תמיד חושבת על המירוץ הבא, השנה הבאה, אבל כשחליתי חשבתי 'ייתכן שלא תהיה השנה הבאה'. זו היתה אחת הפעמים הראשונות בחיי שחשבתי כך, וזה הפך לאמיתי עבורי".

במשפחתה סבורים כי הסרטן שינה אותה. אמה לורה אמרה כי אחרי שהתגברה על המחלה בפעם הראשונה וחזרה לרוץ, גבריאל העריכה יותר את מה שיש לה. "זה היה כאילו שאיבדתי כל תירוץ לא לדחוף את עצמי למיצוי הפוטנציאל", הסכימה גרונוולד. עד שהסרטן תקף בשנית, ב-2011. הפעם היה זה סוג אחר. ושוב - פסק זמן, ניתוח, טיפולים, וחזרה אופטימית.

גרונוולד נפרדה מקריירת המכללות, והחלה בשגרה חדשה. "במשך שש שנים חייתי את חלומי כרצה מקצוענית", הצהירה. אלו כללו תחרויות בארצות הברית ובחו"ל, ומסלול שאמור היה להוביל אותה לאולימפיאדה. ב-2012 היתה הכי קרובה לכך שאפשר, כשסיימה רביעית במבחנים האמריקאיים והחמיצה את הכרטיס בגלל מקום אחד ותזמון לקוי: איתרע מזלה להתחרות בעידן של רצות טובות כמו ג'ני סימפסון ושאנון רוברי.

אז, בגיל 25, עוד נדמה היה שיש לה הרבה זמן. "היא רואה בריצה דבר מיוחד והזדמנות לראות מה היא מסוגלת לעשות", אמר דניס בארקר, שאימן אותה באוניברסיטה, "היא לא מציבה לעצמה גבולות. אני חושב שהסרטן הסיר אותם ממנה. הוא תמיד שם, מתחת לפני השטח, אבל אני חושב שיש לה רצון בוער להראות מה היא מסוגלת לעשות".

זה מה שעשתה בשנים הבאות, לרבות זכייה באליפות ארצות הברית באולם בריצת 3,000 מטר ב-2014 והפיכתה לאמריקאית ה-11 בטיבה בהיסטוריה ב-1,500 מטר. את 2016 סימנה כשנת התיקון האולימפי, השנה בה תופיע במשחקי ריו. במקום זאת, השנה הזאת תהיה תחילת הסוף.

בדיעבד, הודתה גרונוולד, בתקופה שקדמה למבחנים של 2016 היא לא חשה במיטבה. ועדיין, העובדה שסיימה בירכתיים, הרחק מהאולימפיאדה, הכניסה אותה להלם וגררה פסק זמן מריצה. יום אחד במהלכו, בעלה ג'סטין חיבק אותה וציין כי הוא מרגיש משהו חריג בבטנה. אחרי שבע שנים, ה-ACC חזר. "ידעתי שזה שם כל השנים הללו", אמרה, "המשכתי לנסות לדחוק את זה אל מחוץ לראשי. ניסיתי לשכנע את עצמי שאלה לא החיים שלי".

הם היו. בקיץ 2016, כשהעולם מרוכז בריו, התמודדה גרונוולד עם הסרטן בפעם השלישית. "הייתי מבועתת", הודתה, "זה היה התסריט הגרוע ביותר. לא ידעתי באותה עת כמה זמן נשאר לי לחיות". ושוב חזרה הרוטינה: פסק זמן, ניתוח. הפעם הוסר חצי מהכבד שלה. אחרי מספר חודשים שבה לרוץ, על בטנה צלקת באורך 30 ס"מ, אך הפעם התקשתה לחזור לכושר. לעתים עצרה באמצע ריצה. כחצי שנה אחרי האבחנה השלישית, התקבלה הרביעית: במה שנשאר מהכבד שלה התגלו 12 גידולים קטנים.

הפעם הציבה גרונוולד את הריצה במקום הראשון. היא דחתה את הטיפולים בתקווה להגיע בקיץ 2017 לאליפות אה"ב. כשלא קבעה תוצאות טובות מספיק החלה בטיפולים - רק כדי להתקבל לאליפות במפתיע בגלל מספר נרשמות נמוך. היא סיימה אחרונה במקצה שלה, גופה אכול סרטן וכימותרפיה. "זה היה הרגע הכי אומלל בחייה", קבע בעלה, "היא לא אמרה זאת, אבל זה היה משפיל עבורה. היא אהבה לרוץ, אבל גם לנצח אחרים".

מעתה ואילך, גרונוולד תסתפק בניצחונות קטנים. לראשונה הפכה את מאבקה בסרטן לפומבי ותיעדה אותו ברשתות החברתיות, למען חולים אחרים, למען גיוס כסף למחקרים. במקביל, נסעה עם בעלה למקומות בהם רצתה להספיק לבקר. כשג'סטין - רץ מרתון לשעבר ורופא - יצא לריצות, ליוותה אותו באופניים. מי שפעם גמאה 100 ק"מ בשבוע, שנאחזה בריצה ברגעים הקשים, שראתה בה משהו "שגורם לי להרגיש בחיים", כבר לא היתה מסוגלת לעשות זאת בגלל הכאבים.

בכל אותה עת היא המשיכה בטיפולים, חלקם ניסיוניים, ובטיפוח תקווה: להגיע לטוקיו 2020. "עמוק בפנים אני מקווה לקבל בשנתיים הקרובות הזדמנות לחזור למסלול ולרוץ מהר", אמרה אשתקד, "איני רוצה לסיים את הקריירה בגלל סרטן. יש לי חלום שאולי אוכל עדיין לקבל את הרגע שלי במסלול. זה גורם לי להמשיך לנוע. אני לא חמדנית לגבי המשמעות של זה כפי שהייתי".

ריאלית, כל שהיתה יכולה לקוות לו זה זמן. עוד חודש, עוד שנה, להוציא קצת יותר מהחיים. בתקופה האחרונה הידרדר מצבה, עד שאפסה התקווה. כל המאבקים שניהלה לאורך השנים עם המסלול, עם השעון, עם הגוף, תמו בשבוע שעבר. "לכולם בכל קצוות כדור הארץ, גבריאל שמעה את מסריכם והם ריגשו אותה מאוד. היא רוצה שתישארו אמיצים ותשמרו על התקווה בעולם", כתב בעלה באינסטגרם, בהודעה בה בישר על מותה.