מפחיד לחשוב שזה היה הרגע בו הכישרון של מיכאל אוחנה חוסל באופן סופי
אחרי שהשתקם מקרע ברצועה הצולבת, מלך הדריבליסטים היה הפנים של הפרויקט השאפתני בבית"ר ירושלים, שמכוונת למעלה ולשם כך החליטה להציב אוחנה חדש במרכז. מאבק סתמי על כדור הוליד קרע נוסף, שעלול להגדיר קריירה שלמה
שחקנים תמיד יודעים היום את מה שה-MRI יידע מחר. הם מרגישים. גם מיכאל אוחנה ידע היטב מה קרה כשהברך שלו ננעלה מבלי שעמית ביטון אפילו נגע בו - הוא קרע את הרצועה הצולבת, שוב. אוחנה צלע את דרכו החוצה מהמגרש, יודע שכמה זמן שלא ייקח לו לרדת - ייקח לו הרבה יותר זמן לחזור. בפעם שעברה נדרשו 11 חודשים. הפעם - מי יודע. זה לא היה עושה אותו בריא יותר, אבל יכול היה להיות נחמד אם היה את מי להאשים. רק שזה לא קרה כתוצאה מתיקול חריף וחסר אחריות של שחקן יריב. זה פשוט קרה מאליו, כאילו הגוף החליט לתקוף את עצמו. את תחושת העוול שמלווה שברים החליף חוסר האונים. הלבד מעולם לא היה לבד כל כך.
אפשר להתווכח על ההיגיון של משה חוגג, ששילם שמונה מיליון שקל על שחקן ששיחק פחות מ-400 דקות בעונה שעברה ונדרשה לו קרוב לשנה כדי לחזור מקרע ברצועה הצולבת באפריל 2018. מה שאי אפשר זה להתווכח על המשמעות - בכך הוא הציע לאוחנה, מהמוכשרים שבשחקני הכדורגל בישראל, את ההזדמנות להתחיל מחדש. הוא העמיד אותו במרכזו של פרויקט מקצועי מסקרן, ותפר לו חליפה שיווקית מגונדרת שחיברה בין הכישרון הגדול לשם המשפחה המחייב באמצעות המספר המוכר - 11.
המסר היה ברור: בית"ר מכוונת למעלה, והדרך לשם תעבור אצל אוחנה חדש, שהוא - אם רק תאמינו - גלגול של האוחנה ההוא. אוחנה אמור היה להיות הפנים של קבוצה בעלת מאפיינים אטרקטיביים ברורים; לוי גארסיה, אנז'-פרדי פלומן, גדי קינדה, עלי מוחמד חוברו יחדיו כדי להרכיב קרקס כדורגל. כולם היו מהדריבליסטים המצטיינים בליגת העל בעונה שעברה, ואוחנה הוא מלך מלכי הדריבליסטים. אין כדור שהוא לא יידע מה לעשות איתו, אין שחקן שהוא לא מסוגל לעבור.
זה כבר לא יקרה. לבטח לא השנה, ואולי לעולם לא. מפחיד לחשוב על זה, אבל כשיגיע הזמן לסכם את הקריירה של אוחנה, הרגע שיגדיר אותו עלול להיות מאבק סתמי עם ביטון, כאילו הוא איזה פועל כדורגל ולא קוסם. לא סלאלום מרהיב שסופו בשער אליפות, לא משהו יוצא דופן שרק הוא יכול היה לעשות, אלא רגע סטנדרטי במשחק, שכמוהו יש עשרות, וסופו בקרע נוסף ברצועה הצולבת. במקום שאוחנה יוגדר על ידי מיצוי הכישרון שלו, הוא יוגדר על ידי הרגע שבו הכישרון שלו חוסל. זו פציעה קשה שעלולה לקרות לכולם, אבל משום מה קרתה דווקא לו. פעמיים. פציעות הן עיוורות לכישרון. הן קורות לכולם - חלוץ או מגן, קשר או בלם - ועל הכישרון של אוחנה הן הוציאו חוזה.
קרע שני ברצועה הצולבת בתוך פחות משנה וחצי, ובמיוחד בגילים בהם שחקן אמור לפרוץ (22-23), עלול להיות מכת מוות. באפריל הקרוב אוחנה יציין שנתיים עם 566 דקות של כדורגל - מחציתן בגביע הטוטו, היתר בעיקר כמחליף. העניין הוא לא בשיקום, שאוחנה בהכרח יעבור. הוא כדורגלן וזה מה שכדורגלנים עושים כשהם נפצעים - הם מחלימים. שיקום וניתוח יכולים להבטיח שאוחנה יחזור לשחק כדורגל בעוד שנה, אבל הם לא יכולים להבטיח איך הוא יחזור. משהו בחדות התנועה, יספר כל מי שקרע פעם רצועה, אובד לבלי שוב. הזריזות והכוח המתפרץ הכרחיים עבור סגנון המשחק של אוחנה, והם כבר לא יהיו מה שהיו.
אל הנזק הגופני מתווסף אחד חמור לא פחות - הראש לא חוזר להיות אותו דבר. הוא כבר לא יכול לסמוך על הגוף שיעמוד בקצב, לא אחרי שבגד בו פעמיים. החשש נמצא שם כל הזמן. כשאוחנה יחזור לשחק כדורגל הוא יצטרך בכל מהלך לעבור שני שחקנים - את המגן של היריבה, אבל קודם כל את עצמו. מי יודע, אולי הוא מספיק מוכשר אפילו בשביל זה.
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר