בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי אכפת בכלל ממאהר אל-אח'רס

32תגובות
מאהר אל־אח'רס בבית החולים קפלן, לפני כשבועיים
פלסטיני שובת רעב
מוטי מילרוד

כשאדם מחליט לשבות רעב במחאה הוא מאמין, ככל הנראה, שהאפשרות שהוא ימות תעיק על מצפונם של אחרים. כשאדם מחליט להרעיב את עצמו למוות במחאה הוא עושה זאת, סביר להניח, כדי לתת לאחרים זמן והזדמנות לעצור בעדו. לו רצה האדם רק למות במחאה, הוא היה מתאבד בבת אחת, ולא מותח את התאבדותו לאורך חודשים ארוכים. שובת הרעב מתאבד בהילוך אטי כי הוא מאמין שמישהו או מישהי יבואו לעזרתו ויעשו את מה שנדרש כדי שיפסיק להרוג את עצמו. שובת הרעב מאמין שמישהו בעולם הזה לא יוכל לשאת את המחשבה שהוא ימות, והמישהו הזה, אנשים שאכפת להם, יחוללו את השינוי שדורש שובת הרעב במחאתו.

העציר המינהלי הפלסטיני מאהר אל־אח'רס שובת רעב כבר יותר מ–100 ימים במחאה על מעצרו ללא משפט. הוא נחוש להמשיך בשביתה עד השחרור או המוות, מה שיבוא קודם. אלא שאם לשפוט על פי יחס המדינה ותגובת בג"ץ לעתירות לשחררו, וההד הציבורי הקלוש למעצרו והרעבתו האטית, נראה שבתחרות על גורלו של אח'רס המוות בעמדת יתרון.

הציפייה של אח'רס שמנגנון משומן של זכויות אדם, בישראל ובעולם, יפעל לשחרורו, נראתה לי פתאום לקוחה מעולם אחר, מעידן אחר. למעשה, כמעט כל מה שקשור לחייו של אח'רס נשמע כמו לקוח מספר היסטוריה שתיאר את סוף המאה ה–20. אח'רס נראה היה לי פתאום כמי שעומד מהעבר השני של שבר שחצה את היבשת שלנו לשתיים, או ליתר דיוק — כמי שנמצא מהעבר השני של שבר בזמן. התביעה שלו מהאנושות שתצא מגדרה כדי שיסכים לא למות, נראתה לי כמו לקוחה מעת אחרת. איפה הוא חי? כמובן, התשובה בנאלית. הוא חי תחת הדיקטטורה הצבאית בשטחים הכבושים, בעולם משפטי מקביל, היכן שמעצרים מינהליים, עינויים ומוות הם עניין שגרתי. אבל איפה הוא חי בזמן?

את המצפון הישראלי לא יעיר מותו האטי בייסורים של פלסטיני, כי הפלסטיני כבר מת מבחינתו. הפלסטיני החי הוא החריגה שאולי תעורר את הישראלים. פושעים נמקים בבתי הכלא ולאף אחד לא אכפת, אבל המחשבה שבר רפאלי תשב בכלא היתה בלתי נסבלת. כי בר רפאלי בכלא זו חריגה מהפרופיל של מי שיושבים בכלא. אותו דבר עם הפלסטינים. כשהם מתים הם עושים את מה שפלסטינים עושים בדימוי שלהם אצל הישראלים.

לאח'רס היה יותר סיכוי לגעת בלב הישראלים לו היה מתחפש לפופקורן ומזמר במסכה. רק תארו לכם את הפאנל בתוכנית שואג "מי זה? מי זה? מי זה?" רגע לפני שהוא מסיר את המסכה, ואופירה אסייג זועקת, "יו, אני לא מאמינה! זה אח'רס המאמי מהג'יהאד האיסלאמי!". זו כמובן הזיה. אין כזו אפשרות, ואין כוונה להעניק ייעוץ אסטרטגי לעציר המינהלי או למאבק הפלסטיני.

משהו קרה. הקידומת ההיסטורית השתנתה. דונלד טראמפ הוא אולי הסיבה או התוצאה — קשה לדעת, אבל אין ספק שדרגת החיות של מלים ומושגים כמו זכויות אדם, ארגוני זכויות אדם, נציבות האו"ם, דהתה לבלי הכר, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. במקום לצפות לשווא שמישהו יגלגל חזרה את הגלגל ההיסטורי, אין ברירה אלא לסלול נתיבי פעולה חדשים. אחרת, הדרך היחידה להשתחרר תהיה למות, וכולנו — גם הפלסטינים — רוצים לחיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו