בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטרגדיה האמריקאית לא תיגמר בטראמפ

53תגובות
ברק אובמה (מימין) ודונלד טראמפ
Rob Carr / AFP

קשה, כמעט בלתי אפשרי ליצור אנלוגיה תרבותית ופוליטית בין ארצות הברית לישראל בלי לחטוא לאיזושהי אמת, אך קשה עוד יותר לעמוד בפיתוי. בעיקר כשתופעת דונלד טראמפ ובנימין נתניהו מציגה שאלה טורדנית, שדיו רב נשפך בניסיון להשיב עליה: כיצד זה, שהמנוע האלקטורלי של ראש ממשלה ממוצא אירופי שקיבל חינוך גבוה אמריקאי, הוא דווקא בני עדות המזרח מהפריפריה? ומנגד, איך ייתכן שנשיא עשיר כקורח שנולד לכסף, נכנס אל הבית הלבן בזכות קולותיהם של גברים לבנים ממעמד הפועלים?

הד להכאה על חטא, שאיפיינה את חוגי האינטליגנציה הלבנה אחרי ניצחונו הטראומטי של טראמפ ב–2016, אפשר למצוא בדבריו של אנתוני בורדיין: "הבוז המוחלט שליברלים פריווילגים כמוני מהחוף המזרחי מפגינים, כשהם מדברים על אמריקאים רפובליקאים שוחרי נשק ממעמד הפועלים כאילו הם בורים כפריים ונלעגים, אחראי במידה רבה לנחשול של זעם, בוז ותשוקה למוטט את המקדש". על כך משיב טא־נהאסי קואטס, האינטלקטואל האפרו־אמריקאי הבולט של דורו: "סביר להניח שזה מפני שכל הערכה אמפירית של הקשר בין טראמפ למעמד הפועלים הלבן תגלה ששם התואר בצירוף המלים 'מעמד הפועלים הלבן' ממלא תפקיד גדול יותר משם העצם". ובמלים אחרות, זה פחות המעמד ויותר הגזע.

אי אפשר לגזור מכך גזרה שווה על הפוליטיקה המקומית. מדובר יותר בסימטריה של קיפול נייר או של כתב ראי. אבל גם כאן התחיל גל של הכאה על חטא מאז הבחירות ב–2015 (ע"ע יאיר גרבוז ונאום מנשקי הקמעות), כשהבוז של השמאל הליברלי והמבט הפטרוני של האליטה האשכנזית זוהו בקרב חלקים בשמאל עצמו כמכונני הברית בין נתניהו למזרחים ומשמריה המובהקים.

בתקופה האחרונה, ככל שנתניהו נחלש בסקרים והמחאה העממית נגדו מתרחבת, גוברת בקרב תומכיו בתקשורת ההדגשה המכוונת של "אשכנזיות" המפגינים ה"מפונקים", שנועדה להגדיר את המחאה כסיפור של מאבק אתני ומעמדי. זאת, בהיפוך מושלם של השימוש שעשה טראמפ בכינויים "אנטיפה" ו"מתסיסים מקצועיים", כדי לטשטש את העובדה שהאנשים שיצאו לרחובות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד מחו נגד האלימות הכרונית שמפעילה המשטרה נגד שחורים באמריקה, או כפי שניסח זאת קואטס, נגד "הביזה של הגופים שלנו".

אסופת מאמריו "שמונה שנים שלטנו", שראתה אור בעברית השנה בעיתוי מושלם ובתרגומו המצוין של אבי מזרחי (הקיבוץ המאוחד), מכנסת שמונה מאמרים שפורסמו במגזין "אטלנטיק" שבו עבד וכתב קואטס. כל אחד מהם מוקדש לאחת משנות הכהונה של ברק אובמה כנשיא, והאחרון שבהם, שכותרתו "הנשיא שלי היה שחור", הוא דיוקן אוהב וביקורתי של נשיאות אובמה, הנפרש על פני כמה פגישות בין השניים וכמה אירועים. הפרק מתחיל בקמפיין בחירות 2016, והמשכו אחרי הניצחון המטלטל של טראמפ. חותמת את הספר הקודר הזה אחרית דבר, שכותרתה "הנשיא הלבן הראשון", והיא מנתחת את הסיבות שהובילו לתוצאה הבלתי נמנעת באותן בחירות.

זו אינה רק אסופת מאמרים שכבר ראו אור, חלקם מזמן. לכל מאמר מקדים קואטס רשומה המתארת על ציר הזמן של ההיסטוריה האמריקאית גם את קורותיו האישיות, ואת ההשפעה שהיתה לבחירתו של נשיא שחור על הקריירה שלו עצמו, שהגיעה למבוי סתום רגעים ספורים לפני נס ניצחונו של אובמה. קואטס, שעד לבחירת אובמה חילטר כפרילנס — והבלוג שפירסם צבר עניין ציבורי באטיות מרפת ידיים, עד שה"אטלנטיק" אימץ אותו — מספר שבחירתו של נשיא שחור אחראית במישרין ליבול הפורה של כותבים שחורים בשתי תקופות כהונתו. הסקרנות שעורר אובמה האיש יצרה סקרנות לגבי הקהילה שהוא ייצג, והעלתה שאלות לגבי הזהות האמריקאית בכלל. וכך התפתחה הקריירה של קואטס במקביל לזו של אובמה והשלימה אותה — אלה היו שמונה השנים שהוציאו את קואטס מלשכת התעסוקה והכניסו אותו לחדר הסגלגל "להיות עד להיסטוריה".

קוראיו, שציפו כי ייפול לרגליו של הנשיא השחור, הופתעו. לא אחת קואטס ביקר את אובמה על מה שכינה "פוליטיקת המכובדות" שלו, והתביעה של אובמה מילדים ונערים שחורים, להתאמץ כפליים מלבנים, בלי תירוצים ובלי הצטדקויות. הגישה הזו מבליעה הנחה רווחת באמריקה, גם בקרב שחורים, שאם הם רק יישרו קו עם ערכי מעמד הביניים, מהתנהגות טובה ועד השכלה, הם יהנו מפירות הארץ כמו הלבנים. בשיניים חשוקות מסביר קואטס שבצורתה הוולגרית התיאוריה הזו מכחישה את היות הגזענות הלבנה כוח משמעותי, ובצורתה המתונה והמכובדת יותר היא מנסה לשכנע את השחורים "להפסיק להאשים את האדם הלבן" בכישלונותיהם, ומשחררת אותו מנקיפות המצפון.

הסופר והאינטלקטואל האפרו אמריקאי טא־נהאסי קואטס
AARON P. BERNSTEIN/רויטרס

במובן הזה הקריאה בספר של קואטס מייאשת; הפסימיות שלו מידבקת, ולא בכדי כותרת המשנה שלו היא "טרגדיה אמריקאית". אבל לצד הביקורת הגלויה על הנשיא "שלו", קואטס מגן על הכוח של הסמל מול מבקרים שחורים רדיקליים, שטענו כי הניצחונות של אובמה ב–2008 וב–2012 היו סימליים בלבד ולא שינו דבר במצבם של האפרו־אמריקאים.

סמלים, טוען קואטס בלהט, אף פעם אינם סמלים בלבד. הם טעונים בכוח; ואם צלבים בוערים, דגלי הקונפדרציה והכינוי "כושי" הם סמלים עוצמתיים של רדיפה והשפלה, הרי שנשיאותו של שחור קטעה רצף של 43 גברים לבנים בבית הלבן, שרשרת נשיאותית לבנה ששידרה ש"המשרה הממשלתית הרמה ביותר בארה"ב — ולמעשה המשרה הפוליטית החזקה בעולם — נמצאת מחוץ לתחום בשביל שחורים"; ועל כן הבחירה בו לנשיא שידרה באותה עוצמה שההגבלה הזאת הוסרה.

ולא מדובר באובמה לבדו. פרק הדיוקן על מישל אובמה, "בחורה אמריקאית", מוקדש לרשמים מהשנה השנייה. קואטס משרטט קו ישיר בין הפרק שמוקדש לגברת הראשונה לפרק שמתאר את הפרידה של בעלה מהנשיאות, ושוקל את ערכן התרבותי של שמונה השנים מזווית לא צפויה. בניגוד למה שנראה כיום, מישל אובמה לא היתה אהובה בראשית הדרך. להפך, מהרגע הראשון היא תויגה על ידי מתנגדי בעלה כ"אשה שחורה עצבנית", והתקשורת בחנה ומדדה את אהבתה לארצה, במקביל לשמועות העיקשות שבעלה הוא מוסלמי. ובכל זאת, באינטואיציה, שהתבררה כמזהירה, התעקשה מישל אובמה לדבר בנאומים הפומביים שלה במסע הבחירות של בעלה, כאשה אמריקאית שמוטרדת מבעיותיה של אשה אמריקאית. הרעיון הרדיקלי שהציעה היה לראות דרכה את הקהילה השחורה כנטועה בארה"ב בכללותה. היא כפתה על המרחב דימוי של רגילות כמעט בורגנית והסבירה אותו לקואטס במלים הבאות: "אנשים מעולם לא פגשו את מישל אובמה אבל הם יבינו שיש אלפי אלפים של מישל וברק אובמה ברחבי ארה"ב. הם פשוט לא שכנים שלכם ואין עליהם סדרת טלוויזיה".

וכך, וכנגד צִלן המעיב של המשפחות השחורות באמריקה — אמהות צעירות ונתמכות סעד, אבות נפקדים שנעלמים מחיי ילדיהם, רבים מהם עמוק בתוך בתי הסוהר — נהפכו מישל וברק אובמה לסמל נחוץ של אמריקאיות יומיומית, משפחה שחורה בריאה ומצליחה, שאינה תשליל של משפחה לבנה וגם אינה קריקטורה. אפשר להבין שיש אנשים שלא רוו מכך נחת. עלייתו של אובמה והכוח האדיר של דימוי ה"שחורוּת" הנורמלית של משפחתו שידרו למגזר רחב ירידה בערך ה"לבנוּת" שלהם. כפי שמראה קואטס בפרק החותם את הספר, מועמדותו של טראמפ והרטוריקה שלו הטעינו בנקודות זכות את האשראי הסימבולי והממשי של אותם אנשים שהרגישו כי הנשיא השחור ומשפחתו השחורה שדדו אותם מזכויות היתר המובטחות שלהם.

התֶמה העיקשת שעוברת כמו שיפוד ברזל בלב אסופת המאמרים — מגובה בנתונים, בידע היסטורי ובמידע — היא שכל התקדמות של שחורים מאז קץ העבדות ועד ימינו, נתקלה בתגובה אלימה באמריקה, כשנקודת השיא היא כמובן בחירתו של טראמפ. אבל הגזענות קידמה את פניו של אובמה עוד קודם, גם בפריימריז, וודאי בקמפיין שלו במרוץ לנשיאות. שאלת מוצאו ואזרחותו, שאותה תידלק איל נדל"ן וולגרי בשם טראמפ, כשעוד היה מחוץ לזירה הפוליטית, תפסה מעל למצופה. בסקר שנערך ב–2015 נמצא כי יותר ממחצית מצביעי המפלגה הרפובליקאית האמינו שהוא מוסלמי, ורק 29% האמינו שהוא אזרח ארה"ב. כלומר, כשטראמפ הגיע להתמודדות בתוך המפלגה הרפובליקאית, מכתב ההמלצה היחיד שהביא אתו לפוליטיקה היה הפצת שמועות כזב ויצירת רגע גזעני בוטה. מי היה מאמין. וכך זה המשיך אל תוך נשיאותו, "הומצאו שמועות זדוניות שהשמיצו את הבית הלבן השחור הראשון", כמה מהן הגיעו גם אלינו דרך הסוכנים של טראמפ ושל העליונות הלבנה, שהתנפלו בזעם חולני על ה"כתם השחור" של מורשת אובמה והתחילו לקרצף אותו בניסיון להסירו. ואל תשגו באשליות, גם בשביל תומכיו הקולניים של טראמפ בישראל, הלובן שלו הוא ליבת כוחו, ולא "אהבתו" לישראל.

מכאן אפשר להבין מה חושב קואטס על המאמר של מארק לילה, פרופסור למחשבה מדינית, "The End of Identity Liberalism", שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ועורר עניין רב (18.11.2016). בקור רוח ובמיאוס הוא קורע אחת לאחת את טענותיו בעזרת נתוני הצבעה ופילוחים.

גדי טאוב, ששוחח עם לילה על התזה שלו (מוסף "הארץ", 16.11.2017), תימצת את עיקר עמדותיו כך: "אם הליברליזם שואף להפוך שוב לכוח מוביל יש להביא לידי סיום את עידן הפוליטיקה של הזהות. זאת, קבע, היא אחת המסקנות מהבחירות שהביאו את טראמפ לבית הלבן". כדי לחזק את טענתו של לילה, טאוב מצטט את יועצו לשעבר של טראמפ ואדריכל הקמפיין שלו, סטיב בנון, שהיה בעבר העורך של "ברייטברט", האתר שהוא הפלטפורמה המועדפת על האלט־רייט: "ככל שהדמוקרטים מדברים יותר על 'פוליטיקה של זהויות', אני מביס אותם. אני רוצה שהם ידברו על גזענות כמה שיותר. אם השמאל יתמקד בגזע וזהות ואנחנו נלך על לאומנות כלכלית, אנחנו נרסק את הדמוקרטים".

וכהד מסולף של דברי בנון, כותב לילה שפוליטיקת זהויות אף פעם לא מביאה ניצחון בבחירות. נו שיט: טאוב, ממקדמי המהלך הזהותני ביותר שחדר לשיח הפוליטי, כינה את מפגיני בלפור "האשכנזיון העליון" וגם טען שאנטיפה אחראית לאלימות בהפגנות של תנועת Black Lives Matter, שפרצו אחרי רצח פלויד (דבר שהוכח כשקר מוחלט). אלא שכל השלושה בדיון, לילה, בנון וטאוב מסתירים במתכוון את העובדה שפוליטיקת הזהויות שאיפשרה את בחירתו של נשיא שחור, היא זו שהביאה מספר שיא של מצביעים לקלפיות ב–2008 וב–2012, ושטראמפ, מנחה תוכנית ריאליטי, חסר ניסיון פוליטי ונטע זר במפלגה הרפובליקאית, התמודד וניצח בזכות הלובן שלו.

עליונות לבנה היא הבסיס לפוליטיקת הזהויות, ואת הטענה שהקשר בין טראמפ למעמד הפועלים הלבן אינו גזע אלא מעמד, תרבות וכלכלה, קל להפריך: מועמדותו צמחה באופן אורגני ממחאות "מסיבת התה", תנועה שהגיעה לשיא תפארתה עם כניסת טראמפ לזירה. המנוע שאיפשר את הסתערותו על הפוליטיקה הפרלמנטרית היה השקר שאובמה אינו אמריקאי; אבל עוד ב–1989 פירסם טראמפ מודעות על פני עמוד שלם בדרישה לגזור על חמישה נערים שחורים גזר דין מוות בגין תקיפה ואונס של אשה לבנה. זאת היתה אחת הפרשות שבהן מערכת המשפט רמסה בברוטליות וללא ראיות ממשיות נאשמים שחורים, שכזכור זוכו ושוחררו מהכלא אחרי שהאנס האמיתי נתפס. אם דרישתו של טראמפ היתה מתמלאת הם היו נרצחים על לא עוול בכפם על ידי המדינה. האמריקאים שתמכו בטראמפ לא היו קורבנות של התנשאות ליברלית, כפי שטוענים בעלי טורים ליברלים כתומאס פרידמן וניקולאס קריסטוף. מה שאיחד אותם הוא הלובן שלהם והשימוש המובהק שעשה טראמפ בקמפיין, בעצת בנון, ברטוריקה גזענית, במיזוגניה ובאיסלאמופוביה.

"שוגרנו אל עידן אובמה בלי לדעת למה לצפות", כותב קואטס בפרק שמוקדש לסיום כהונתו, "ולו מפני שנשיא שחור נשמע כמו רעיון מפוקפק כל כך. לא היתה שום הכנה, כי משמעות הדבר היתה להתכונן לבלתי אפשרי. לא היו הרבה הערכות באשר להשלכותיו הפוטנציאליות, משום שהערכות כאלה נחשבו לבדיה ספקולטיבית". הנשיאות של טראמפ היא המחיר הנורא שאמריקה נדרשה לשלם על כך. על האופוריה שהעזה להרגיש ביום ההשבעה, ברגע שבו בני הזוג אובמה "יוצאים ומתרוממים מתוך הלימוזינה, מתרוממים מתוך הפחד, ומחייכים, מנופפים לשלום, קוראים תיגר על הייאוש, קוראים תיגר על העבר, על כוח הכבידה".

אמנם כיום ניתן לומר שאדם שחור מסוים הגיע לאותה רמה נישאת של אדם לבן, אבל תחשבו על זה: כדי להגיע לבית הלבן אובמה היה צריך להיות עילוי בכל דבר שעשה: בוגר הרווארד במשפטים, שבשנות לימודיו היה השחור הראשון שכיהן כנשיא כתב העת היוקרתי "Harvard law review", לאחריהן צבר עשר שנות ניסיון פוליטי בסנאט של מדינת אילינוי, הושבע לסנאט של ארה"ב (השחור החמישי עד אז), שימש כמרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקגו, והפגין יכולת רטורית מלהיבה. כל מה שטראמפ היה צריך כדי להיבחר לנשיא ארה"ב זה להיות לבן עם כסף.

"לא יכול להיות שהוא ינצח. זה מה שאמר לי נשיא ארה"ב בשיחה הראשונה שלנו על טראמפ", כותב קואטס על פגישתו עם אובמה. איך נעלמה משניהם הטרגדיה העתידה לבוא? שמונה שנות שלטון אובמה יכלו להטעות כל אחד. דומה שארה"ב ניסתה לדלות מעצמה את הטוב ביותר ואז פשוט ויתרה. הטרגדיה האמריקאית שהתרחשה עם בחירת טראמפ לא תיגמר בטראמפ והמאבק נגד הסקסיזם הוולגרי, הגזענות הבוטה והאנטישמיות המוסווית שהוא מייצג, יהיה חייב להמשיך במלוא הכוח, תוך חתירה ל"יעד הסופי — עולם רחום יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו