בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניסוי בעינויים בכלובי צינוק, באישור בית המשפט

38תגובות
בתחקיר אנימלס, נראים התרנגולים, המפונים "ללא מגע יד אדם", מושלכים, מוטחים ונמחצים
World Animal Protection - Investigations

כל המראות במכלאת התרנגולים לבשר של "מילועוף" קשים, אבל יש רגע אחד בתיעוד משם, שבו כל מה שסביבכם נעלם ורק הוא קיים. עובד הלול, שהחליט לתעד את הנעשה בו (התיעוד פורסם לפני ארבע שנים ב"ידיעות אחרונות"), מסתובב במכלאה הענקית הריקה לאחר פינוי התרנגולים ממנה. האדמה, שהיתה מכוסה בעשרות אלפי עופות, חשופה, למעט כמה נוצות שנעות לאט ברוח, וכמה תרנגולים שלא היה טעם לפנות אותם. עובד מרים אותם ביד אחת, ובשנייה מכה בהם במקל עד שהם מתים. אחד מהתרנגולים הנכים הללו שוכב על הגב ומפרפר. התחקירן גוחן ונוגע בו בעדינות, והנגיעה הזאת מפיקה ממנו צעקה.

לרגע לא ברור מאיפה היא בקעה. הפער בין הגוף הקטן והשבור לעוצמה שלה מזעזע. המאמץ שהושקע בהפקתה היה כל כך גדול, עד קצה גבול היכולת הקולית, שהוא הפך אותה לצרודה. אבל הזעזוע נבע גם מהעובדה שהיא לא דמתה לציוץ או קרקור. היא נשמעה — בטונים הנמוכים, באינטונציה — כמו צעקה של אדם מעונה. ברור היה שרק משהו שאי אפשר לשאת אותו יכול לחולל אותה; שבשביל הצועק אין שום דבר בעולם באותו רגע חוץ מהכאב שלו. אבל זה לא היה רק כאב. הטריגר היה פחד. כי התרנגול התחיל לצעוק רק ברגע שהתחקירן התקרב אליו, כמו במין ניסיון אינסטינקטיבי להדוף את הפחד. צעקה דומה שמעתי מתרנגולות בלולי מטילות, כשמישהו תופס אותן.

השמדת לול רבייה - דלג

אם תיכנסו לאתר של "מילועוף", יקבל את פניכם ציור מקסים, שנראה כאילו נלקח מספר ילדים ישן: על גבעות ירוקות עומדים טלה קטן עם פעמון ועגל חמוד, ועליהם, על רקע טחנת רוח, משקיפה מגדר עץ תרנגולת שליווה. "כל מוצרי הפטם וההודו של מילועוף גדלים בתנאים טבעיים ומיטביים, במטרה להבטיח תוצר סופי בריא", מסביר האתר.

כשנותנים למוצרים לגדול חופשיים על גבעות ירוקות, אין להתפלא על כך ש"בעשור האחרון חלה ירידה ניכרת בייצור הק"ג למ"ר לול... מה שעשוי להצביע על חוסר ניצולת בשטח", כפי שנכתב באתר של "מועצת הלול". כדי להפוך בעלי חיים למוצרים שלא יפגעו ביחס שבין הק"ג למ"ר, צריך לשבור אותם. היחס בין הציור של מילועוף לבין המתקנים שבהם נולדים, חיים ומתים המוצרים שלו, הוא כמו היחס בין הציוצים העדינים שמשמיעים האפרוחים עם צאתם לאוויר העולם לבין הצעקה האחרונה של התרנגול במכלאה של התאגיד.

כ–230 מיליון תרנגולים לבשר נשחטים בישראל כל שנה. רוב הענף — מ"שלבי הייצור, הרבייה, ההדגרה, גידול הפטם, השחיטה והשיווק" — כהגדרת מועצת הלול, נשלט על ידי תאגידי ענק כמו מילועוף ותנובה. מתקני התעשייה, המכונים "לולים", ממוקמים בכ–200 קיבוצים.

האפרוחים מתחילים להשמיע ציוצי מצוקה עוד כשהם בביצים, והאם משיבה להם בקולות הרגעה. במדגרות הטבעיות של התאגידים אין אמהות. אחרי שהם בוקעים מהביצים הם מתחילים לצייץ כדי לקרוא לאם, וההמיה ממלאת את חללי המפעלים של התאגיד בשירת ציפורים. זקופים וערניים הם עומדים על המסועים שלוקחים אותם אל יעדיהם. האפרוחים הזכרים יוסעו אל תוך מגרסות שיקרעו לגזרים את גופם ויקטעו את הציוץ האחרון, וארגזי הפלסטיק שאליהם נזרקים אפרוחי הפטמים והאפרוחות המיועדות למתקני ההטלה יבלעו את קולות הציוץ הנחלשים.

פינוי לול כלובים
אנימלס

ברגע אחד, באופן לא מודע, לא מנוסח, הם יודעים. כמו תינוק שמחייך בפעם הראשונה ואיש לא מחייך אליו בחזרה, והוא יודע, בלי להבין, שאין יותר טעם לחייך. את המבט המתבונן בסקרנות בעולם החדש יחליף פחד דרוך. האפרוחות של תעשיית הביצים יתחילו לצעוק כשייתפסו בכוח וראשיהן יידחפו לגיליוטינה עוד לפני שזו תחתוך את מקוריהן, הגופות הקטנים ינסו להיאבק בכל כוחם ואחר כך ישקטו, שוכבים על האדמה מסביב בראשים שמוטים ועיניים עצומות. בכל פעם שייכנס אדם אל המתקנים הענקיים עם האורות האדומים והשורות הארוכות של כלובי הצינוק המכונים "לולי מטילות", או אל המתקנים המוקפים גדרות ומצלמות אבטחה המכונים "לולי פטמים" — יזעזעו צרחות צרודות ומוטרפות את החללים שבהם חיים עשרות ומאות אלפי צללים של עופות, כרותי מקורים, שבורי עצמות, מכוסים בפצעים.

"עכשיו הם חמודים, תבוא עוד שבוע והם יהיו מגעילים", אומר לולן של מילועוף למתעד על עשרות אלפי האפרוחים הצהובים הנרגשים שמכסים את הרצפה. שבוע של תנאים מיטיבים וטבעיים, זה כל מה שצריך. האפרוחים ה"מגעילים" האלה הם תוצר של מה שמכונה "השבחה גנטית", שנועדה להביא אותם למשקלם המקסימלי בזמן המינימלי — כ–40 יום. בזמן הזה החלק הרווחי של גופם יגדל מהר מאוד ויצבור משקל, אבל שלד העצמות, הלב והריאות, שלא "הושבחו גנטית", הם של אפרוח בן חודשיים. לכן עשרות מיליוני תרנגולים בשנה, רק בישראל, סובלים מעיוותים ברגליים שגורמים לכאבים עזים עד כדי שיתוק. רבים זזים רק כדי להגיע לאכול.

אפשר לראות אותם בתיעוד המצורף: עשרות אלפי תרנגולים דחוסים עד שאי אפשר לראות את האדמה. נוצותיהם המטונפות והדלילות לא מצליחות לכסות את הבשר האדום החשוף. מדי פעם נעצרת המצלמה על אפרוחים שמנסים לגרור את עצמם קדימה, רגל אחת חסרת תועלת משתרכת אחריהם, או על כאלה שזוחלים על גחונם או שוכבים, מקורם פעור בניסיון לנשום. באחד התיעודים נראה התחקירן מנסה להעמיד אפרוח ששוכב ומפרפר על רגליו. התרנגול שרבץ בשקט ונשם בכבדות מתחיל לצעוק ונופל. קולו נשמע כיבבה. "יש עופות ששוכבים כל היום במריצה, מחכים לתאילנדי שיבוא לשבור להם את הצוואר במקל", אומר מנהל העבודה הקיבוצניק לתחקירן הסמוי.

אחוז התמותה בקרב התרנגולים לבשר עלה בשלושת העשורים האחרונים פי שלושה. כ–18 מיליון מתוך כ–200 מיליון התרנגולים הנשחטים בכל שנה בישראל — וכשני מיליארדים בעולם — מתים לפני שהם מגיעים למשחטות. הם לא מצליחים לשרוד אפילו את 40 הימים שהוקצבו להם. רבים מתים מרעב וצמא, משום שאינם מסוגלים להגיע למזון ולמים. אחרים מתים בגלל מערכת חיסונית מוחלשת, או בגלל שהלב והריאות קטנים מדי למשקל הגוף, מה שיוצר כשל לב וריאות גדושות בנוזלים. הם צריכים לנשום מהר ובמאמץ כדי להשיג חמצן. רבים מהאפרוחים שתראו בתיעוד המצורף — ובכל תיעוד מכל לול תעשייתי — נושמים בכבדות בפה פתוח.

במוסף "הארץ" פורסמה ב–14.10 כתבה מתורגמת על בתי היתומים ברומניה בתקופת צ'אושסקו. התינוקות גודלו בלי כל מגע אנושי. האכילו אותם באמצעות דחיפת בקבוקים לפיהם, כשהם נתמכים על ידי הסורגים. לא דיברו אתם, לא חיבקו, לא חייכו. "הפרצופים הקטנים מנסים להבין מה קורה כשראשיהם מוטחים מצד לצד במהלך תמרוני ההחתלה. הם המשיכו לשכב על גבם מוזנים בדייסה, שנים אחרי הגיל שבו ילדים מתחילים לקום ולאכול. ממבצרי הבטון שבהם חיו לא עלו מעולם קולות משחק", נכתב שם.

גם מהמתקנים שבהם כלואים התינוקות של תעשיית המזון מהחי לא עולים אף פעם קולות משחק. אור השמש לא חודר אליהם, ואנשים נכנסים אליהן עם מסכות בגלל ריחות האמוניה העולים מהשתן. אין שם אמהות שעונות לעגלים, לטלאים, לגדיים או לאפרוחים שקוראים להן. כל הזמן יש חרדה באוויר, כל הזמן מחכים למשהו, כל כניסת אדם מעוררת אימה, פרצופים קטנים מנסים לשווא להבין מה קורה.

תחקיר תרנגולות אנימלס - דלג

ואולם, בניגוד לילדים שעוברים התעללות — הדיכוי חסר הרחמים של כל מה שנחשב על ידי בני אדם ליקר ביותר, זוכה ללגיטימציה כשמדובר בבעלי חיים אחרים, גם מצד מי שרואים את עצמם כמגיני החלשים והמדוכאים באשר הם. הם פשוט הוציאו את בעלי החיים מהקטגוריה הזאת, כי הם כל כך נחותים שהם לא ראויים לחירות או לחיים, ולכן גם לא להיחשב כמדוכאים.

תפישת הנחיתות של בעלי החיים מצדיקה את עצמה בהבדלים הקוגניטיביים בין בני אדם לביניהם. אבל מה שראוי להתחשבות מוסרית הם חיים שיש להם ערך. וערך של חיים לא יכול להיקבע — לפחות לא לפי תפישת העולם הליברלית — לפי מידת התחכום של בעליהם. רובוט יכול להיות מתוחכם יותר מהרבה בני אדם, אבל אין לו צורך בהתחשבות מוסרית, משום שאין לו אינטרס להימנע מסבל. רק קיומה של נפש אינדיווידואלית, חד פעמית, שמשתוקקת לדברים בשביל עצמה, שאי אפשר לצמצם אותה לחוקים ביולוגיים בלבד, יכול להוות קריטריון ראוי למדידת ערכם של חיים. בשביל שתתקיים תודעה אינדיווידואלית כזאת צריך אמנם כישורים קוגניטיביים מסוימים; ליונקים ולעופות (לכל הפחות) יש אותם.

הפיזיולוגית פרופ' לזלי רוג'רס מסיימת את ספרה על המוח של תרנגולות במלים אלה: "יש צורך להבין את היכולות הקוגניטיביות של תרנגולות במיוחד, משום שזו הציפור הכי מנוצלת ולכן הכי פחות מוערכת". לתרנגולים, כמו למינים רבים של ציפורים, יש יכולת להפשטה ולקטגוריזציה. כל זה מייצר את הדבר היחיד בעולם שראוי להתייחסות מוסרית, כל מה שיש לסובייקט והופך אותו להוא־עצמו — הרגשות שלו שכפופים לרצונות ותשוקות שאין להם רק תכלית הישרדותית, אלא משהו שאי אפשר למדוד אותו, אי אפשר לייצר אותו, ואי אפשר להשביח אותו.

באחד הסרטים המטלטלים ביותר שנעשו על תעשיית המזון מהחי, "תאוות בשרים" של אבנר מצליח, מצולם הלילה האחרון במחזור החיים של לול תרנגולים ותרנגולות, שתפקידן להטיל ביצים לתעשיית התרנגולים לבשר. עשרות אלפי תרנגולות ותרנגולים נדחקים זה לזה. ההמיה מחרישת אוזניים. המשאית מחכה בצד. ההתרגשות של התרנגולים גוברת. ראשים מזדקפים, מקורים נפערים ומתחילות להישמע צעקות. בני אדם עם מגבים נכנסים למכלאה הענקית והקרב האבוד מתחיל: הם מתנשמים בכבדות, מנסים לברוח ונכנעים לרגליהם הקורסות. הכל מלא צואה ודם, כאוס וצווחות. כשהם נתפשים הצעקות הופכות למוטרפות. רגליים נשברות, ראשים נתקעים מחוץ לכלובי המלגזה. סחורה מלוכלכת, עם עיניים רדופות אבודות.

ובתוך מהומת האלוהים הזאת, המצלמה מתמקדת בתרנגול יחיד. הוא עמד מנותק קצת מהשאר, מנסה להתבונן החוצה אל מה שהיה הבית היחיד שהכיר. הסצינה הזאת נחרתה בזיכרוני משום שהוא אפילו לא צעק, אלא חזר שוב על הגייה שנשמעה כמו קריאת נכאים, כמו קינה. זה לא היה פחד ולא כאב, כי אלה מחוללים את הצרחות. אם זוהי לא נפש ואם יש דבר שיותר ראוי מזה למעמד מוסרי, אינני יודעת מהם.

מנהל הלול, אנדריי, יודע את זה. הוא אומר למצליח, "הם מקבלים שוק, הם לא מבינים, הם מאוד רגישים, הם לא מבינים מה פתאום לוקחים אותם מהמקום שהם מכירים. חלק מהם מתים מהתקף לב בגלל הפחד. הלוואי שהיה אחרת". הוא מבקש מאבנר לקחת "עוף אחד כזה למקלט שלך". הוא לא חשב שאפשר לשנות את מה שהוא ראה כ"דרך העולם", אבל אינו ציני כמו התאגידים או משרד החקלאות. הוא מספר למצליח על תרנגולת שהיתה לו באוקראינה ושמרה על אפרוחיה "כמו כל אמא". הרבה מאוד כבוד לבעלי החיים יש מאחורי הדברים הללו. האיש הזה, שמצא עצמו בתפקיד שגורם לו סבל ואינו מסוגל להאמין שיש אפשרות אחרת, רואה את מה שהרבה אינטלקטואלים שלוחמים למען המדוכאים, עם כל ההשכלה והפנאי שלהם, אינם רואים.

אנדריי, וגם בעל הלול הזקן שאמר פעם לתחקירן של אנימלס, "אנחנו כולאים פה את התרנגולות ומענים אותן. גם אני מרגיש בתור מגדל שתרנגולת סובלת. האדם הפך את התרנגולת למפעל לייצור ביצים... זה כמו בן אדם שמזדקן. יש המון שברים שם, אין להן כבר כוח", רואים בעולם המסויט הזה תופעה נורמלית כמו רוב האנושות, אבל בניגוד לרבים אחרים, האידיאולוגיה השלטת לא הצליחה "לנרמל" את הרגשות שלהם.

לכן היה כל כך מפתיע לגלות, שמשרד החקלאות — משרתם הנאמן של תאגידי תעשיית המזון מהחי — שואף להקל על מצוקתם של התרנגולים בעת פינויים לשחיטה. זה ההסבר שסיפק המשרד לעמותת אנימלס, שיצאה בקמפיין נגד האישור שהעניק למגדלים לכלוא עשרות אלפי תרנגולים בתעשיית הבשר בכלובים שבהם אי אפשר לזוז, כפיילוט לתוכנית שבמסגרתה ייכלאו כשלושה מיליון תרנגולים מדי שנה בכלובים כאלה. הכליאה בכלובים, הסביר המשרד, מאפשרת פינוי ללא מגע יד אדם, וכך מונעת מצוקה מהתרנגולים.

באנימלס לא האמינו משום מה למשרד, ושלחו, לפני כשלושה חודשים, תחקירנים סמויים למתקן בדרום, שבו נכלאו בכלובי צינוק עשרות אלפי תרנגולים. וכמו בכל פעם שבה תחקירנים נכנסים למתקני תעשיית המזון מהחי, יוצאות משם תמונות שמוצמדת להן האזהרה "קשות לצפייה". בתיעוד נראו העובדים מעיפים את התרנגולים באוויר — במהלך הפינוי ללא יד אדם — מטיחים אותם, מפילים אותם ומוחצים אותם.

בספטמבר פנתה אנימלס לבית המשפט המחוזי בלוד בבקשה למנוע ממשרד החקלאות להמשיך לתת היתרים לכליאת תרנגולים בכלובים. לטענתה, החלטת המשרד אינה מתיישבת עם חוק צער בעלי חיים, ונעשתה בניגוד לכללי המינהל התקין. השופט התיר למשרד החקלאות לבצע "ניסיון" בכליאה במתקן אחד.

האם באמת צריך לערוך ניסוי כדי לבדוק אם בעלי חיים, שמעונים כבר עכשיו עד כדי כך שרבים מהם לא שורדים אפילו כמה שבועות של חיים, יסבלו עוד יותר, אם בכלל זה אפשרי, אם יכניסו אותם לכלובי צינוק? הרי הם הגיעו כמעט לקצה גבול כוח הסבל. ואיך הבדיקות האלה בדיוק ייערכו? השופט מצפה, שפקחי משרד החקלאות יערכו רישומי צעקות ויגלו ש–8% נניח צורחים פחות בכלובים? ששיעורי התמותה בכלובים עלו/ירדו בכמה אחוזים לעומת התמותה בלי כלובים? והאם ה"ניסוי" הזה לא נעשה כבר עשרות שנים בכלובי הסוללה של המטילות? ולמה בכלל להאמין למלתו של משרד החקלאות, כשבכל תחקיר מתגלה מחדש שהרווחים של התעשייה מעניינים אותו הרבה יותר מאשר העינויים שבה?

האם לא ברור לכל אדם בעל שכל ישר שבעל חיים סובל כשמכניסים אותו לצינוק? ואם זה לא ברור לשופט, הוא יכול לצפות בתיעודים, להתעניין במה שקורה בעולם בתחום (דו"ח של הוועדה המדעית של האיחוד האירופי על רווחת בעלי חיים מתח ביקורת חריפה על האכזריות של תעשיית הפטמים, ובאיחוד האירופי אסרו כבר מזמן על כלובי סוללה), או לשאול את ראש הממשלה, שהצהיר כמה וכמה פעמים כי סבלם של בעלי החיים נוגע ללבו (לעשות משהו הוא כמובן לא יכול, כולם יודעים שראש הממשלה לעולם לא מתערב בהחלטות של משרדי הממשלה).

בית המשפט מתיימר להישען לא רק על החוק, אלא גם על צדק. פרוחי, תרנגולת שניצלה מתעשיית הבשר, נהגה לחכות ליד השירותים בכל פעם שהפעילה שטיפלה בה נכנסה לשם. במקלט לחיות משק, תרנגולת צעירה נהגה לאסוף מזון בשביל תרנגולת מבוגרת ועיוורת. יש עדויות רבות על בעלי חיים שאיבדו את הרצון לחיות כשמישהו שאהבו מת. במקום הזה, שבו האינטרס היחיד של סובייקט הוא הצורך שלו בקשר רגשי — נמצאת הנשמה. היא נמצאת במבטים האבודים והרדופים של מי שנולדו לחיות 40 יום בלבד בתוך גופם המעוות, ובצעקת הפרידה שלה מהגעגוע לחיים שמעולם לא היו. אין לה ערך אלא רק בעיני כמה פעילים למען בעלי חיים, שמתחננים מול החומות האטומות של מערכת הצדק כדי לקבץ בשבילם כמה רגעים שאינם כאב בלתי ניתן לנשיאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו