בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עניינים קטנים

39תגובות
כיסא ברחוב עם יונים
מגד גוזני

ממלכתי תמורת כיסא

בעת ביקור בסוּפֶּר — במקרה זה בשופרסל — חלשה דעתי בדיוק ליד דוכן הדג מלוח. לא בגלל ריחות ההרינג אלא בגלל החום, הגיל ושאר מרעין בישין. היה זה אותו פיק ברכיים שבסופו אתה עלול למצוא את עצמך שטוח על הרצפה ומישהו קורא: רופא! יש כאן רופא? כדי להימנע ממעמד מביש זה חיפשתי בכל רחבי הסופר ולא מצאתי כיסא אחד לרפואה. לא ספסל, לא שרפרף, אפילו לא תיבת פרי ריקה. בכל המרכול לא היתה אפילו איזו מדרגה מוגבהת שעליה יכול ההלך היעף להניח את ישבנו לכמה דקות.

הסופר המה באותה שעה מעשרות רבות של לקוחות, רבות ורבים מהם תואמי השנתון שלי וסביבו, שהעמיסו עגלות גדושות לקראת חג הסגר. וגם אם אינך קשיש, מותר לך להזדקק להפוגה קלה בימים טרופים אלה.

סיבוב אחרי סיבוב בסופר — ונאדה. כשהרגשתי שכלו כל הקיצין, רגע לפני המעבר המהיר למצב מאוזן, מצאתי סלסילת פלסטיק אדומה, מאלה שמשמשות לאיסוף הקניות, התיישבתי עליה וכך התקדמתי בדילוגים משונים בתור לקופה. חשתי בבירור איך הסלסילה הולכת ומתמעכת ונסדקת תחתי.

אז רבותי, אמרכלי המרכולים, בינינו, כמה כבר עולה חמישיית כיסאות של כתר? ולכם עוד ייתנו בהנחה. כמה כיסאות זמינים כאלה עשויים להאריך את ימיהם של נפגעי החמסין והגיל.

שטיפת מוח?

אין לי מושג מי המציא את הקונספט המקובל על שטיפת מוח. לאמור: כשאתה משמיע סיסמה מסוימת שוב ושוב, היא מבקיעה אל התת־מודע של המאזינים, מתיישבת שם, ומנהלת אותם אוטומטית להעדיף את המוצר המסוים. טרטֵר לאנשים בראש בלי הרף שיקנו משהו, בתוספת מנגינה זולה וקליטה — והם יישארו שבויים שלך לנצח.

אצלי זה פועל בדיוק ההיפך.

כשאני שומע פרסומת פעם ראשונה — מילא. שיהיה. כשהזמריר מנסר פעם נוספת כעבור כמה דקות, הוא ומה שהוא מפרסם מתחילים לתפקד כאויבַי בנפש. וכשאני שומע את הניג'וס פעם שלישית ורביעית וחמישית, נוצר אצלי גוש של משטמה כלפי המפרסם, השחקנים, המוסיקה, הסצינה והמוצר המומלץ. אני חש שמנסים להתגנב לי אל המוח דרך טרחון אינסופי של ה"יצירה". מטאפורית, אני רוצה באותם רגעים לפוצץ את הטלוויזיה. האוורסיה הזאת גורמת לי, ואני מניח שגם לדומים לי, להוציא את המוצר המומלץ מרשימות הקניות שלי לנצח נצחים.

האיש ההוא

את האיש ההוא, גבי ברבש, אני אוהב במיוחד. ראשית, על שלא התפתה להפוך לפרויקטור, מנע מעצמו מלחמות אבודות בכלבי אשמורת, ונשאר הפרשן המקצועי, הרציני, הסימפטי והרהוט לקורונה. שנית, על צניעותו, על קולו הרך, על מקצועיותו והתמצאותו בכל מבוכי הווירוס ותוצאותיו. ושלישית על האִכפתיות והדאגה שבקולו, בייחוד כשהוא מדבר על טעויות, הטעיות ומחדלי המערכת והציבור. האופן שבו הוא מכווץ את שפתיו בסיום הדברים ומפנה את מבטו הצדה, מבעד למשקפיו, הוא האות לכך שרעה גדולה נגד פנינו.

היפות והשרירנים

ימים קשים עוברים עלינו ועל העולם כולו, והפרסומת בטלוויזיה כאילו נרדמה בשמירה. לא שאִכפת לי ממנה; ברגע שמתחילה הפרסומת — אני כבר בערוץ "מצו" או "וויילד". אבל, בכל זאת, תראו מה לא קורה שם. מה נסגר אתם? במציאות, בעולם היום־יום — מסכות, ריחוק חברתי, סגר שני, כן אומן, לא אומן, ליצמן מתפטר, קשישים מתחבאים בבית באימה ודו"ח קורונה יומי. ובפרסומת: נערות יפות ומטופחות, ללא קמט בפניהן או על פלחי ישבנן חרוץ החוטיני, משתכשכות או מענטזות בחברת בחורים מנופחי שרירים, מקועקעים לעייפה, גלוחי שיער חזה, וכולם צוהלים בבריכות ובדיסקוטקים, על החוף, נוסעים במכוניות יוקרה שעולות מאות אלפים, מתנשקים בלי הרף (ואיך תשכנע לקוח לקנות גבינה 5% אם לא בסקס מרומז?), שמחת עולם על ראשם. כולם בלי מסכות או עם מסכות מוטות־סנטר, מתחככים זה בזה, צוהלים וקונים, צוהלים וזוללים, צוהלים ומעפעפים בריסים מלאכותיים, צוהלים ומעיפים זה בזה מבטי ערגה, ואף קמט של דאגה לא מעיב על האיפור שעל פניהם.

כאילו מה שהיה הוא מה שהווה, והוא מה שיהיה.

לי אִכפת

עוד לא נרגעתי מהטיפוסים ההם, אוהבי ישראל ושונאי כל האחרים, שלא התביישו לצהול בפומבי בשמחה לאיד על הפיצוץ בנמל ביירות. אנשים שכיפה על ראשם ומורא הקב"ה עליהם. אוי לאותה בושה.

אני רוצה להצהיר שצר לי על האסונות שפוקדים את אחינו הערבים, שנקלעו לאירועים בלתי נשלטים ששינו את חייהם. העם הלבנוני הוא לא אויבי. גם לא אותה משפחה סורית כפרית, שקודם היו לה בקתה, גמל, עצי זית אחדים ועדר עיזים, וילדים שהלכו לבית ספר, והיום, אחרי מה שאסד ופוטין עוללו להם, היא ומיליונים כמותם פזורים במחנות פליטים ועקורים, ואין להם כלום. אני שואל את עצמי איך הם עוברים קיץ וחורף, מה הם אוכלים, לאיזו מציאות גדלים הילדים שלהם והאם הקורונה ושאר מגפות לא מפילות בהם עוד ועוד חללים.

אני שואל את עצמי באיזו חממה אנטי־אנושית גדלו פה, בארץ, אנשים שתורתם אכזריותם, תורתם שנאת האחר ושמחה לאיד. אני מקווה שהיושב במרומיו, לפחות לשיטתם, שרואה הכל, ייפרע במהרה מכל מי שדץ בנפול "אויבו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו