בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל הראשונה נגד כור ההיתוך

479תגובות
שי ניצן
אוהד צויגנברג

כאשר חוקרים ראש ממשלה בדמוקרטיה, נוגעות אצבעות החוק בליבת הריבונות: בבכיר נבחרי הציבור. לכן מובן למה חקירה כזאת צריכה להיות נקייה ומוקפדת, על פי הספר, כך שהצדק לא רק ייעשה, עד קוצו של יו"ד, אלא גם ייראה, עד חודו של פיקסל.

אבל מתברר שפרקליט המדינה שתחתיו נוהלו החקירות, שי ניצן, חשב ההפך הגמור: בדרך להפלת ראש ממשלה, הכל מותר. התנהגותו והתנהגות הפרקליטים והשוטרים בחקירות הללו היו עדות נסיבתית מספקת לכך שהכל מותר. אבל החשיפה של עמית סגל על טיוח האירועים באום אל־חיראן, פיזרה את הספקות. כל טריק חקירה מלוכלך, כל קיצור דרך, וכל עבירה מותרים: הסתרת ראיות, הדלפה, החרמת טלפונים של עוזרים, האזנה בחדר היוועצות, סחיטת עדים ושיבוש תמלילים. במקום שחקירת ראש ממשלה תנוהל בידי אנשים ללא רבב, בעולם ההפוך של ניצן החקירה עצמה מנקה את החוקרים ומעניקה להם חסינות. העוסקים בקודש פטורים מהחוק, כי המטרה מקדשת את האמצעים.

אבל מהי בדיוק המטרה הקדושה הזאת? עכשיו לפחות ברור שהיא לא "שלטון החוק" או "המלחמה בשחיתות". חקירות נתניהו אינן תולדה של הקפדה על טוהר המידות, ולא פועל יוצא של הרעיון ש"כולם, כולל ראש הממשלה שווים בפני החוק". להפך. הן הוכחה לכך שהחוק לא חל על כולם במידה שווה, ובמיוחד אינו חל על אוכפיו. כי יש דין אחד לאבירי מסדר האוליגרכיה המשפטית, ודין אחר לבני תמותה.

ההיסטוריון האמריקאי ריצ'רד הופשטדטר, הסביר פעם את המאבקים בפוליטיקה המוניציפלית הסבוכה של עיר המהגרים ניו יורק כהתנגשות בין שתי תפישות של מוסר פוליטי: האתוס האמריקאי הצפוני, הפרוטסטנטי, של מעמד הביניים מזה, ומנגד תפישת עולמם של מהגרים מאירופה, בעיקר מעמד פועלים קתולי, שמשענתם בעולם החדש היא משפחה מורחבת ורשתות של קשרי פטרונות. הראשונים האמינו בשוויון בפני החוק וכללים לא אישיים, והאחרונים "הציבו נאמנות אישית עזה מעל הדבקות בכללים מופשטים". מערכת המשפט של השופט העליון ג'ון מרשל, מימי האבות המייסדים, פגשה בעידן המודרני את "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. אבל הרי לא ייתכן שהיוצרות יתבלבלו. מערכת המשפט עצמה לא יכולה לאמץ את הקודים של סיציליה, ולהעמיד נאמנות ל"אנשינו" מעל דבקות בחוק.

לא בטוח ששי ניצן הבין את זה. כי במקום למצוא דרכים להבריא את המערכת, הוא חיפה עליה בכל מחיר. הוא מנע ועדת חקירה בפרשת רות דוד והצליח להשכיח מאתנו (בסיועה של עיתונות צייתנית מפוטמת בהדלפות) את פרשת השחיתות שהיא כנראה החמורה בתולדות ישראל: חדירתו, לכאורה, של ארגון פשע לתוך רשות המסים, ומשם, באמצעות דוד עצמה גם לפרקליטות מחוז תל אביב. דוד סגרה את התיק בזריזות מדהימה, והראיות לכך הועלמו אחר כך מן הפרקליטות בנסיבות "עלומות, שלא לומר מוזרות ותמוהות", כדברי השופט דוד רוזן. שוקי משעול, מחושפי הפרשה, נרדף על ידי הפרקליטות בתירוצים קלושים.

הפרקליטות בראשות ניצן סיכלה גם את הניסיון למסד גוף ביקורת עם שיניים בראשות השופטת הילה גרסטל. בעזות מצח מדהימה הכריזה הפרקליטות על שביתה, עד שהגוף הזה סורס ושיניו נעקרו. ניצן לקח חלק גם בהפיכת מח"ש לחיית מחמד כנועה. בנוסף, הוא בחש במכון הפתולוגי נגד רופאה שסירבה להכפיף את שיפוטה המקצועי לרצון התביעה. והוא גם חסם את הדרך לפיזור עננת הסירחון הכבדה האופפת את צווי איסור הפרסום שמאחוריהם מתחבא היועץ המשפטי לממשלה, כאילו זה סביר שהאיש הממונה על התביעה כולה בשני כובעים שהיו אמורים להיות נפרדים, יחסה בצילם של צווים. וזו כמובן רשימה חלקית.

ההקשר הזה, של חיפוי בכל מחיר על חטאי המערכת, למול טהרנות נוקדנית כלפי פוליטיקאים, מסביר למה כל ראשי הממשלות שלנו, זה יותר משני עשורים, היו תחת חקירות. כי המטרה אינה ביעור השחיתות. שחיתות של אוכפי החוק הרי כמעט תמיד נסלחת. החקירות הן אמצעי להכפפת נבחרי הציבור — כלומר הכפפת הדמוקרטיה — למרות מערכות המשפט והאכיפה. הרי זו המשמעות של אתוס "שומרי הסף" שאוליגרכיה זו אימצה לעצמה: בתפישתם העצמית, הם קו הביצורים האחרון שיגן על מוקדי קבלת ההחלטות מפני הציבור נמוך המצח המבקש להכניס לשם את אצבעותיו הגסות באמצעות נציגיו הנבחרים.

לכן צודק ד"ר אבישי בן־חיים בטענה שלא מדובר כאן במלחמה על צדק, אלא במאבק על ההגמוניה. המשפטיזציה של הפוליטיקה לא נועדה לקדם את שלטון החוק, אלא את שלטון אוכפי החוק, הפטורים בעצמם מעונשו. תפקידה לבצר את שלטון המיעוט הנאור מפני ההמון החשוך. לכן חותרת "ישראל הראשונה" ל"הפיכת מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש". מערכת זו, טוען בן־חיים, "אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית אלא מוסד שהוטבל לקדושה על ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה".

ניטרול כוחם הפוליטי של המוני האזרחים הוא, אם כן, שם המשחק. לכן, בצד האקטיביזם השיפוטי שהפך את בג"ץ למין ממשלת־על, יש גם צורך להחליש את הרשויות הנבחרות. השימוש בחקירות מתמידות של נבחרי הציבור הן, מסביר בן־חיים, כלי של "אלימות לגאלית" המבטיחה שנציגי הציבור לא יסטו מגבולות גזרה של רצון האליטה, המכונה עכשיו "מתחם הסבירות". ניצן לא היה מגינו של שלטון החוק. הוא היה קבלן הביצוע הנמרץ של האלימות הלגאלית שמפעילה האליטה המשפטית כדי לעקר את המוסדות הנבחרים מכוחם.

צודק בן־חיים גם בהבחנה שלמאבק הזה על ההגמוניה יש ממד עדתי. לא במקרה אוהדי האוליגרכיה המשפטית מקרב ישראל הראשונה מגלגלים על לשונם שמות כמו אוחנה, פרץ וביטן בזלזול גלוי. כולנו מבינים את הקוד. הם קוראים צ'כוב, וההמון שומע עומר אדם; הם בעלי אופקים רחבים, בינלאומיים, וההמון המזרחי הוא פרובינציאלי, פרימיטיבי, לאומני ושונא זרים. וברור גם שהבוז הזה להמון, ותיוגו כחסר תרבות ושטוף שנאה, הוא כעין הקדמה לטענה שצריך להגביל את כוחו.

ועם זאת, אני חולק על בן־חיים לגבי מה שנראה לי כאימוץ מרחיק לכת מדי של הפוליטיקה של הזהות, אימוץ העשוי לטשטש קווים חשובים של המאבק, שאותו הוא מיטיב כל כך לנתח. אציע שתי הסתייגויות קצרות בשולי הדברים, שתיהן נוגעות לשאלת מקומה של הלאומיות.

ראשית, למרות שהרטוריקה האליטיסטית של ישראל הראשונה מזהה במשתמע מזרחיות עם לאומנות, הרי שהלאומיות מקוממת אותה יותר מאשר המזרחיות. קו השבר העיקרי הוא לא עדתי, אלא אידיאולוגי (ובחלקו גם מעמדי). נכון שישראל הראשונה, האליטה השמאלית, היא ברובה אשכנזית. אבל היא תקבל לשורותיה בקלות, אפילו בשמחה, מזרחים ש"חזרו בתשובה", כלומר קיבלו את האוריינטציה הפוליטית של האליטה, ונגמלו מ"לאומיותם" ורצוי גם מדתיותם.

שנית, ישראל הראשונה צודקת בזיהוי של ישראל השנייה עם הלאומיות. גם בן־חיים סבור כך: ישראל השנייה כפי שהוא מתאר אותה אינה דוגלת בסקטוריאליות מתבדלת על בסיס עדתי, אלא מחזיקה באידיאולוגיה מאחדת על בסיס לאומי. לכן אימוץ מערכת המושגים של הפוליטיקה של הזהות משרת טוב יותר את מטרותיה של ישראל הראשונה בחתירתה כנגד הלאומיות, מאשר את אלה של ישראל השנייה המבקשת לחזקה. נוח לאליטה זו, בעלת האופק הבינלאומי, להשלים את הביקורת על הלאומיות "מלמעלה", בשם זכויות אדם אוניברסליות ומוסדות בינלאומיים, בעזרת פירוק של הלאומיות גם "מלמטה" באמצעות תפישה רב־תרבותית של החברה כאוסף של "שבטים".

אני מסכים עם בן־חיים שניסיון עריפת ראשו הפוליטי של נתניהו אינו מכוון כלפי נתניהו האיש בלבד, אלא הוא גם אקט של ביטול, מעשי וסימבולי כאחד, של כוחו הדמוקרטי של מחנה שלם. אבל נדמה לי, שאם נתאר את הדרמה במונחי הפוליטיקה של הזהות, הדבר ידחוק לשוליים את אחד האלמנטים המרכזיים: לא את יוצאי מרוקו או עיראק ככאלה מנסים להדיר כאן, אלא את המחנה הלאומי, נושא הדגל של אופייה היהודי של מדינת ישראל — אופי שהאליטה הנ"ל שואפת יותר ויותר בגלוי, להחליפו בפיקציה של מדינה אזרחית טהורה.

כדאי לזכור: אין זה מקרה שלא רק ראש המחנה הלאומי נקרא לעמוד מול שופטים. גם חוק יסוד: הלאום נגרר אל אולם בג"ץ (אף שלא ברור באיזו סמכות רשאי בג"ץ לדון בחוק יסוד). אין לך סמל בולט מזה למתרחש: מוקד הממלכתיות החדשה מבקש להחליף את בסיס הסולידריות של ישראל מזהות לאומית לאמנה חברתית, כלומר לחוזה משפטי. היפוך היוצרות הוא לפיכך עוצר נשימה: האליטה פנתה נגד כור ההיתוך, וישראל השנייה היא עכשיו מגינתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו