בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הדחופה ביותר

60תגובות
מגדלור וסירה בים
retrorocket / Getty Images / iSt

בשורש ההתבוננות על ראש השנה הנוכחי, מתוך הכאוס הגדול המבעבע סביב, מתוך האי־ודאות ותחושת חוסר האונים העמוקה, יש להפנות את המבט, הזרקור, דווקא אל אובדן הביקורת העצמית הפנימית. כל אחד לעצמו. החברה הישראלית כחברה.

כמו אדם שעומד למשפט ומתבקש על ידי עורכי הדין שלו לפרט את רשימת חטאיו, כך נדמה שהחברה הישראלית בכלל, ובמיוחד שוחרי הטוב שבה, המייחלים לשינוי וריפוי וצמיחה מחדש, טוב להם שיישבו בינם לבינם וינסחו לעצמם את רשימת ה"חטאים" שלהם, טוב להם שיעצרו לרגע, כדי להבין למה אנחנו כחברה, כיחידים, עומדים במקום שבו אנחנו עומדים.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהחברה הישראלית מאבדת מדי יום, מתוך המאבקים הפנימיים שלה, מתוך החרדות ותחושת חוסר האונים והאי־צדק וכו', זה בדיוק האפשרות הקריטית כל כך של כל קבוצה, כל אדם, להעמיד את עצמם למשפט, לסמן לעצמם עבור עצמם, מה הם החטאים שלהם, מה הן נקודות העיוורון, איפה הם טעו, מה חלקם במה שמתחולל.

ביקורת עצמית כנה היא תנאי הכרחי להישרדות. בטח בזמנים שבורים וחסרי ודאות כשלנו. ההבטחה הגדולה של ראש השנה של האפשרות להשיל את העור הישן ולהיוולד מחדש, עומדת בדיוק על העיקרון הזה. רק דרך הביקורת העצמית הרעיון הבלתי נתפש של "חזרה בתשובה" יכול לקבל משמעות.

המחיר של חברה שלא עושה חשבון נפש פנימי, שכל הזמן מכוונת כלפי חוץ לאיזה "קיר ברזל" מחניק, הוא ערעור עמוק של החוסן הפנימי, של האוטונומיה. ככל שהשיח הישראלי בוטה יותר, נחרץ יותר, לעתים עד כדי מבוכה או טירוף, ככה אתה מרגיש את חוסר הביטחון, את השבריריות, את העדר המודעות שמבעבע מתחתיו.

חשבון נפש הוא לנצח השתהות, לנצח היכולת לשאול שאלות על עצמך, על המקום שבו אתה עומד. הניסיונות לחולל שינוי פוליטי משמעותי, הניסיונות להצמיח את החברה הישראלית לתוך הזמן החדש, נתקעים שוב ושוב גם בגלל העדר היכולת של חלקים גדולים מדי מקרב אנשי העבר, הכמהים בכנות לשינוי, להבין שגם להם — כמי שלקחו חלק בבניית המקום הזה ובכלל — יש חלק של ממש במצב כפי שהוא היום. בטח בסיפור הישראלי הרווי מראשיתו בקריצות, אפליות, מניפולציות והונאה עצמית.

כל עוד המאבק לשינוי יתלה את האשם במצב הרע הזה באדם כזה או אחר, כל עוד שיח המחאה יהיה שיח של האשמות כלפי חוץ מצד אחד ושל האדרה עצמית מוחלטת וחסרת מודעות נוסח צעדת "מגש הכסף" מהצד השני, החברה הישראלית תמשיך להתבוסס בתוך הכאוס, תמשיך לדפוק שוב ושוב את הראש בקיר.

באותו אופן כל עוד השיח יתעקש להיות שיח של תשובות, של מי שיודעים בדיוק מה צריך לעשות ואיך, שיח שמסרב לראות את ההקשר הרחב, את המהפכה הגדולה שבה אנו חיים, את שינויי הזמנים, ככה החברה הישראלית תידרדר יותר ויותר אל עבר הניוון והטוטליטריות. והרי מה זה הניוון אם לא המחשבה שאתה אוחז בכל האמת. מה זו טוטליטריות אם לא העדר האפשרות לשאול, להטיל ספק, לעשות תשובה.

והשאלה הדחופה ביותר היום, ערב ראש השנה תשפ"א, למי שחרדים לעתיד המקום הזה, למי שרוצים להוביל שינוי, לא צריכה להיות איך מחליפים את השלטון הזה, אלא איך קרה שדווקא מתוך הערוגה שלנו, של החברה הישראלית, צמח סיאוב כזה, איך נוצר ניוון כל כך עמוק? בשאלה השנייה, אם שואלים אותה בכנות ובאומץ, טמונה גם התשובה לשאלה הראשונה. התבוססות בשאלה הראשונה בלבד, שבוע אחרי שבוע, תביא בהגדרה למבוי סתום.

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו