בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבעיה עם הנפת דגל פלסטין

134תגובות
ההפגנה באוניברסיטת בן גוריון, שלשום
אליהו הרשקוביץ

השבוע תועדו מפגינים רבים באוניברסיטת בן־גוריון כשהם נושאים דגלי פלסטין באירוע לציון יום הנכבה. אולי בגלל כמות הדגלים, אולי בגלל תגובת ראש העיר, רוביק דנילוביץ, שמדובר ב"חציית קו אדום" במוסד שאמור להיות נאמן לרוח הישראלית, אולי בגלל הפגנת הנגד שחייבה התגייסות משטרתית להפרדה בין הצדדים, האמוציות היו גבוהות במיוחד. בדיונים שונים ברשתות החברתיות נדונו סוגיות שונות על הקשר בין הערבים אזרחי ישראל והפלסטינים בגדה. מה בין אלה לאלה? האם מאבקם של הראשונים באפליה שקול למאבקם של האחרונים בכיבוש? האם התמיכה בהקמת פלסטין מכירה באפשרות שהיא תהיה מדינה ענייה, חלשה, דתית ושמרנית? האם זה ענייננו בכלל? 

כן. כי אנחנו חיים פה, אבל לא רק. בחלק מהדיונים בלטה התפישה, שלישראלים יהודים, אפילו אם הם שמאלנים טובים, אין זכות להתבטא בעניין דמותה של פלסטין העתידית או יחסיה עם הערבים אזרחי ישראל, שכן אנחנו חלק מהרוב ההגמוני והפריווילגי, ומה לנו ולפלסטינים והחלטותיהם. יתרה מזו, עלינו לסתום את האף ולהסיט את המבט בראותנו דגל של ישות לאומית שמצויה עמנו בסכסוך מונף בגאווה על ידי אזרחים ישראלים בתוך ישראל, גם אם זה מפריע לנו.

אבל זה מפריע, וצריך לדבר על זה, וצריך לאפשר לדבר על זה. כי השמאל הציוני הוא הפרטנר היחיד של הפלסטינים משני צדי הקו הירוק בדרך ליעדם — אלה למדינה עצמאית ואלה למיגור האפליה במדינתם שלהם. משום שהשמאל הציוני, זה שהקים את המדינה, הוא זה שיכול לתקן את העוולות שנגרמו במהלך ובעצם הקמתה. והדגלים האלה הופכים את הבטן לא כי אנחנו תומכים בהמשך הכיבוש או מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית, אלא כי לפחות השבוע התחושה שעלתה היא התנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. רצון למדינה פלסטינית במקום ישראל, לא לצדה.

טוויטר נתי על ההפגנה - דלג

אחד הביטויים של פוליטיקת הזהויות הוא הציפייה מאדם, בוודאי אם הוא שייך ל"הגמוניה", לא להתבטא בנושאים שאינו מבין בהם מתוקף זהותו: לא לומר לאתיופים כיצד לנהל את מחאתם נגד אלימות משטרתית ("אבל למה הם חוסמים כבישים?!"), לא לומר לחרדים איך לנהל את ההשכלה הגבוהה שלהם ("הפרדה מגדרית זה פסול!"), לא לומר לבדואים לא למול את בנותיהם כי, ובכן, מילת נשים היא ברבריות שצריכה לחלוף מן העולם.

אלא שהדרישה לסובלנות מוחלטת כלפי פרקטיקות של מיעוטים החיים בתוכנו והאיסור להביע דעה מנוגדת, מתפוצצים לנו בפנים, וגרוע מזה — לאותם מיעוטים. לא כי אנחנו "יודעים יותר טוב" מה נכון בשבילם, אלא כי אנשים אחרים, שלא נענים לתכתיבי הנימוס הליברלי, יתבטאו ויפעלו ביתר חריפות וקיצוניות. אין ואקום בטבע: בימין, על גייסות המתנחלים והחרדים שבו, השמאל הציוני הנכחד לא יכול להתחרות. אבל אנחנו כן יכולים לנכוח יותר בשיח הציבורי מבלי להתנצל על עמדותינו. משום שמי שלא יכול לדבר עם שמאלני ציוני על הבעייתיות שבהנפת עשרות דגלי פלסטין על ידי אזרחים ישראלים, יקבל איום בנכבה שנייה מישראל כץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו