בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סכנה, מתרגלים לזועביז

13תגובות
לפיד ומנסור עבאס משוחחים בכנסת
אוהד צויגנברג

"אנחנו לא מפחדים מבן־גביר", פסק כאן עמיתי עודה בשאראת ("הארץ", 23.5), וסיכם: "את בן־גוריון עברנו, אז לא נעבור את בן־גביר?" לאמור, לערבים אין מה לפחד מאיתמר בן־גביר, כי הם כבר מחושלים, ובן־גביר הוא בסך הכל ייצוג מדויק של ימין הישראלי. ומכיוון שאין באמת הבדל בין שמאל לימין, הרי שבן־גביר מייצג את הישראלי היהודי באשר הוא.

ואולם, בשאראת טועה, ולא בגלל שאיננו מכיר בהבדלים בין גוני הימין והשמאל. הוא עדיין רואה בייצוג הערבי בקואליציה סוג של אירוח מאולץ, שמעליב את האורח. הוא מתעלם מכך שצרכיה הקיומיים של ממשלת בנט הפכו את המפלגות הערביות, גם אם חלקן אינו שותף בקואליציה, למי שמחזיקות במנוף שעשוי לשנות פניה של החברה הישראלית.

לא רק רע"ם, גם הרשימה המשותפת, שיורה בה חיצי ארס ובכך מנווטת את דרכו של מנסור עבאס, משמשת בלם לגחמות לאומניות ודתיות של פוליטיקאים יהודים, ובעיקר — הן מעניקות לציבור היהודי הליברלי את התחושה שגם ממשלה שתווי פניה ימניים וגוש המרכז־שמאל רק נוכח בה, תיאלץ להאזין לקולם של יהודים ליברלים בזכות "האיום הערבי". השותפות הערבית הופכת לטבעית וראויה לא כי מישהו יכול לאיים על הערבים עם בן־גביר. היהודים הליברלים הם אלה שמפחדים מבן־גביר, וכל שהם מבקשים מהערבים הוא קצת עזרה בעת צרה מתוך הכרה בכוחם.

אלא שהאופן שבו ממשלת השינוי מציגה את בקשתה מהערבים יכול בהחלט לקומם. הוא דומה לדרישה להכרת תודה על כל הטוב שהממשלה הזאת הרעיפה עליהם. כלום לא היו אלה היהודים הטובים שהכניסו מפלגה ערבית לשורות הקואליציה? האם עבאס לא קיבל מספיק כבוד, כסף, הבטחות, חיבוקים, מריחות וחנופה? נכון, לא "ממשלת השינוי" התחילה בכך, היה הכרח לקבל תחילה תעודת הכשר מביבי כדי שרע"ם תוכל להיכנס לנבחרת היהודית, אבל הנה היא שם ולא כשחקנית ספסל.

מה הם חושבים לעצמם, שהיה קל לאביגדור ליברמן ("בלי נאמנות אין אזרחות") לרשום צ'ק במיליארדים שמיועד רק למגזר הערבי? ליאיר לפיד ("לא אצטרף לגוש עם הזועביז") להתחנן לפני ג'ידא רינאוי־זועבי , כן זועבי, שתחזור בה בהתפטרותה? ולאיילת שקד, שהיתה מעדיפה טיפול בנזעי חשמל ובלבד שלא תיאלץ לחבר כפרים ערביים לחשמל, היה נעים לתמוך בחוק החשמל?

ובכלל, גם לציבור היהודי הליברלי, זה שבדרך כלל לא באמת שואף לשותפות מלאה עם הערבים, אבל תמיד שמח להראות באמצעותם עד כמה ישראל שוויונית ונאורה, מגיעה תמורה מן הערבים. הרי גם הוא נבהל פתאום מכך שששיתופם של ערבים בקואליציה איננו רק סיסמה לראווה — הוא מחויב להתחשב בדעתם, כי בלעדיהם יבואו בן־גביר וסמוטריץ' וביבי ורגב ויכחידו את אשליית המדינה הדמוקרטית היהודית שלו.

החשבונאות המעוותת הזאת גוררת מיד יצירת מאזן — ואל מול טור "הרווח" של הערבים הם מציגים את טור ההפסד, שבו נכללים הר הבית, התנחלויות, ג'נין, שייח' ג'ראח, מינוי הקונסולית בסין, והשאלה העיקרית הופכת להיות מי הרוויח יותר ומי הפסיד פחות. על הדרך נשכחת העובדה החשובה, ששני הצדדים יכולים בכלל לעשות מאזן משותף מעמדת כוח דומה ומתוך הבנת הצורך להמשיך יחד.

ברור שהרבה יותר קל להתכרבל בעמדות החמימות והמוכרות הגורסות שאין הבדל בין בן־גוריון לבן־גביר או בין מנסור עבאס לאיימן עודה. יהודים גנריים וערבים גנריים הזינו תמיד ובאופן הדדי את מי שחששו מאובדן הבעלות על צדקתם המוחלטת. זה הרי המצע הפורה שעליו צמח בן־גביר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

הכתבות הנקראות היום באתר

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו