בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

45 שנה למהפך: בגין הביא את נתניהו שהביא את בן־גביר

62תגובות
בגין נואם נגד השילומים בתל אביב
ASSOCIATED PRESS

נבחרתי לראשונה לכנסת ב–1977. אפשר לומר שנולדתי לאופוזיציה. אני זוכר איך שירכתי לאטי את רגלי לישיבת ההשבעה — ידעתי שאשרת בכנסת, כאשר בראשות הממשלה נמצא מנחם בגין. הרבה שאלות ותובנות העסיקו אותי אז בעניין המהפך הפוליטי, שורשיו וסיבותיו.

ב–2004 הוציא אחי חיים ספר בשם "אדום־שחור־צהוב" (הוצאת "מעריב־הד ארצי"). הספר סוקר דרך עיניו הבוחנות את תולדות הכדורגל בירושלים של שנות ה–50. זהו ספר שהוא הרבה יותר פוליטי מספורטיבי והוא רלבנטי היום כמו אז. משפט אחד בו אומר: "עוזי ואני נהגנו לומר, שמי שלא ביקר מעודו בימק"א, לא יבין אף פעם דבר וחצי דבר בפוליטיקה".

בירושלים חשנו תמיד שאנחנו בעמדת מיעוט. בדרכנו למשחקי הדרבי, בתחילת שנות ה–50, פגשנו זרם גדול של אנשים לובשים חולצות לבנות מכופתרות. הם הגיעו משכונת הבוכרים, מהזיכרונות ומהנחלאות. אליהם הצטרף זרם דקיק של עולים חדשים, תושבי מעברת תלפיות. מעטים מהם חבשו כיפות, אבל הם היו בדרכם לדרבי אחרי תפילת בוקר של שבת וארוחת צהריים משפחתית. במגרש הם עישנו בשרשרת. הם גדשו את איצטדיון ימק"א מכל עבריו. בגין היה מנהיגם הבלתי מעורער ובית"ר היתה מוקד ההזדהות.

ממול ניצבנו אנחנו, אוהדי "הפועל", בטלים בשישים. לא ניסינו להידחק בין הביתרים ביציעים ה"כבושים", אלא עמדנו מאחורי השער הדרומי. שיכנענו את עצמנו שאנו מיעוט במגרש, אבל לא בציבור הרחב. ידענו שבגין מסוגל למלא את כל רחבת מנורה באסיפות שלפני בחירות ושלובשי החולצות הלבנות לא יחמיצו שום הברה שלו. יחסנו כלפיו עוצב ממראה עיניים. גרנו במרכז העיר בעת ההפגנה נגד השילומים שהוא הוביל בתחילת 1952. שמענו את דברי הרהב והכאב ואת קהל המפגינים המתודלק מדברי מנהיגם עולה על הכנסת, ששכנה 200 מטר מביתנו, ומיידה עליה אבנים.

אבא, שעוד לא היה חבר כנסת, אמר שזה ניסיון לבצע הפיכה במדינה דמוקרטית. ביום השני עלו על גג ביתנו חברים מפלוגות "הפועל" מחיפה וחברי קיבוצים. הם הביאו עמם לבנים כבדות שלא נעשה בהן שימוש, רק משום שכוחות ממשטרת ירושלים בהנהגת אליעזר שילוני פיזרו את ההפגנה. בעינינו היתה זו מלחמה, כמו בספר שהשפיע עלינו מאוד כילדים, ושגם בו היה הכדורגל סמל למאבק בין שתי קבוצות — "מחניים", של פרנץ מולנר. שתי קבוצות ילדים נאבקו על השליטה במגרש בבודפשט עד שהגיע ארני נמצ'ק החולה, גאל את הטובים וניצח את פרנץ אטש, מנהיג "החולצות האדומות".

אחרי בחירת 1955, שבהן זכה בגין ב–15 מנדטים והכפיל את כוחה של "תנועת החרות", באה תקופה שכתשה את כוחו. השילומים מגרמניה עשו את שלהם. רמת החיים עלתה, והמנהיגים החדשים של מפא"י — משה דיין, אבא אבן ושמעון פרס — צברו פופולריות. גם בירושלים חשתי את השינוי. מספר אוהדי הפועל עלה באלפים. הם כבר לא התחבאו. צמחה לה זהות ירושלמית חדשה. קבוצת הכדורגל שלנו פילסה את דרכה לליגת העל, בית"ר נותרה מאחור. בגין המשיך בהופעותיו, אבל האפקט שלו על קהל רחב לא הדיר שינה מעיני חברי מחוץ לירושלים. הם ראו בו יריב רדוד ואמוציונלי.

ברחובות, בסניפי המפלגה ובאירועים פוליטיים נראו עדיין בוגרי תנועות הנוער החלוציות, עוזבי קיבוצים ואנשי תרבות. תנועת העבודה כבשה את במות התיאטרון, את הספרות והאמנות, בזמן שבגין כבש חלקים בציבור. פעמי השינוי נשמעו לי כאותות אזהרה עמומים.

רבים ניתחו את כישלונו של יצחק רבין בממשלתו הראשונה ומצאו שלל סיבות לנפילתו. אבל האמת היא שרבין תיפקד על זמן שאול, כי מלחמת יום הכיפורים חיסלה את הקרדיט הביטחוני של תנועת העבודה והעלתה את כל הפצעים הנושנים שנדחקו בעבר לירכתיים. כל חשבונות העבר הונחו לפתחו והוא לא יכול היה להם.

בחירות 1977 נראו בעיני ככישלון ודאי. הייתי אז מועמד לכנסת בפעם הראשונה והבנתי כבר שאכהן באופוזיציה. חברי מתל אביב ומחיפה החלו לחשוש שהתסמונת הירושלמית תגיע אליהם. האווירה ברחובות העיר היתה נוגה. בית"ר ירושלים הפכה למותג לאומי, אנו נשרכנו ספורטיבית הרחק אחריהם.

כאשר הכריז חיים יבין על המהפך הפוליטי רעדו לבבות בישראל. גם לבי רעד, אף על פי שהייתי מוכן לתבוסה, שהסתמנה במשך שנים.

רבים מקלסים ומשבחים את המהפך ואת תרומתו לחיזוק הדמוקרטיה. אבל שעה שצעדתי לטקס ההשבעה ב–1977, לא שיערתי שבגין יביא עלינו את בנימין נתניהו ונתניהו יביא את איתמר בן־גביר. לא חזינו גם שרבים יזכירו את שמו של בגין בערגה, כסמל לליברליזם משפטי ואזרחי.

המהפך היה עמוק משסברו רבים. הוא צמח, לדעתי, במגרש ימק"א בשנת 1953 ואת תוצאותיו ההרסניות לדמותה של המדינה ולזהותם של הישראלים נישא עמנו עוד שנים רבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו