בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערבי ציוני הוא ערבי משת"פ

321תגובות
ג'ידא רינאוי־זועבי
גיל אליהו

ערבי ישראלי שמצטרף למפלגה ציונית הוא בהגדרתו ערבי ציוני; ערבי ציוני הוא בהגדרתו משת"פ. אין דרך אחרת לתאר את ניסיונותיהם של פלסטינים ישראלים להשתלב פוליטית במפלגות הציוניות ולבנות בהן קריירה. מקומם לא שם. בשום תנאי ובשום מקרה. רק האופורטוניסטים או התמימים עוד מנסים. זה תמיד נגמר בבכי. אולי כיהודי בעייתי לשפוט אותם, קשה לשים את עצמנו במקומם, אבל אי אפשר שלא לראות זאת.

עכשיו זו קינתה של ג'ידא רינאוי־זועבי. נכון שתחילה חשבה להצטרף לבל"ד, אבל לבסוף נחתה במרצ. זה נגמר במפח נפש לכולם. היא היתה צריכה לדעת זאת מראש. זו לא החמצת הפנים של ניצן הורוביץ, כפי שהתלוננה, זו הציונות של מרצ. נכון שעיסאווי פרייג' מלהטט במרצ בהצלחה, גם אבתיסאם מראענה מתמרנת בהצלחה דומה בעבודה, אבל גם שעת האמת שלהם תבוא. זה ייגמר בשקר או בדמעות. בהתקפה הבאה על עזה או בהלוויה הבאה של עיתונאית פלסטינית, הם ישמעו את תמיכתם או שתיקתם המחפירות של ראשי מפלגותיהם ולא יוכלו להבליג עוד.

המפלגות הציוניות, שמאלניות ככל שתתיימרנה להיות, דוגלות בעליונות היהודית. אי אפשר להיות ציוני ולא לדגול בכך. זו מהותה של הציונות. אי אפשר להיות ערבי ישר דרך ולהסכים לכך. זו מעילה בתפקיד, זו משת"פיות עלובה יותר מהמשת"פיות של מוכי הגורל בשטחים הכבושים, שנאלצים להיכנע לסחטנות השב"כ. אצל הערבים הישראלים זו בחירה חופשית, לכן היא חמורה יותר.

ההיסטוריה של הניסיונות הללו מביכה ומבישה. אם בתחילה עוד ניתן היה להבין איכשהו את ניסיונות ה"השתלבות" כתוצאה של ההלם והטראומה שאחזו בשארית הפליטה, עד מהרה התחלפה הטראומה באופורטוניזם.

סיף א־דין זועבי התנדב להגנה והיה ח"כ 20 שנה. הרשימות שבהן רץ היו מפלגות בובה של מפא"י, בדיוק כמותו. בכיסו נשא כרטיס ביקור שהדפיס לעצמו שבו נאמר שהוא מועמד לפרס נובל לשלום, אבל הקריירה שלו היתה מכובדת הרבה פחות. גם שמעון פרס נהג בשלהי שנות ה–70 לבקש שיביאו ערבים עם כאפיות למפגשיו עם מדינאים מהאינטרנציונל הסוציאליסטי. זה עשה רושם על הזרים. זה לא הוסיף כבוד לעבודה ולא לחובשי הכאפיות.

זה לא נגמר אז. כנסת אחר כנסת מקושטות כמעט כל הרשימות, כולל ישראל ביתנו והליכוד, בערבים. מרבית הדמויות הללו מתגלות כקריקטורות עלובות. לא במקרה הח"כים הערבים המרשימים ביותר, וכאלו היו רבים, נמצאו תמיד בצדו הלא ציוני של בית הנבחרים. מאמיל חביבי, תופיק טובי, תופיק זיאד ועזמי בשארה (שכשל), דרך אחמד טיבי, שמתבלט באחרונה במיוחד, ועד עאידה תומא סלימאן ואיימן עודה, מהמרשימים בנבחרים, מהטובים בח"כים, יותר מרוב עמיתיהם היהודים. קשה לחשוב על ח"כים ערבים ציוניים רבים שהגיעו לרמתם.

הסתירה מובנית, אין שום דרך לגשר עליה, למרות כל הניסיונות. הערבים המצטרפים למפלגות הימין הם לא יותר ממוקיונים שמתבזים; המצטרפים לשמאל הציוני לא מכירים את הד־נ־א האמיתי שלו. ממפ"ם ומרצ, דרך העבודה לדורותיה ועד למפלגות המרכז, הן מעולם לא נטשו את תפישת העליונות היהודית על האזרחים הערבים כדרך חיים, ואת קידושו של הצבא והסגידה לו כערך עליון. גם כשמדברים שם גבוהה־גבוהה על שוויון, צדק ושלום, אולי אפילו מתכוונים לכך, נותרת תקרת הזכוכית של הציונות ואותה הם לעולם לא ישברו. תחת התקרה הזאת אין מקום לערבים.

רינאוי־זועבי תישכח עד מהרה, בשנחאי או בנוף הגליל. אבל את לקחה של הקריירה הפוליטית הקצרה שלה צריכים ערביי ישראל להפנים: או ציונות, או יושר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו