בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות מידה אפס: כיצד הקפיטליזם מאלף את הנשים

85תגובות
"עד קצה הגוף". נשים מדברות בכנות נדירה
מתוך ערוץ היוטיוב של yes

לפעמים נדמה שחידה טמונה בלב המצב של נשים בימינו: מעולם לא היה לנשים טוב יותר ממה שיש להן כיום. הן יכולות להצביע (לאחר מאבקים רבים), הן נהנות משוויון זכויות רשמי (שוב לאחר מאבקים רבים), הן יכולות לצאת ולעבוד בלי שיכונו אמהות רעות, לקיים יחסי מין בלי שייקראו מופקרות, הן מתמודדות בבחירות ומנהלות חברות עסקיות, מארגנות מחאות ואפילו יוצרות רעידות אדמה חברתיות (ע"ע "מי טו").

ועם זאת, עדיין יש אי־נוחות של ממש בנוגע למעמד האשה, ולא רק בשל העובדה שבהון, בצבאות ובעולם הפוליטיקה עדיין שולטים בעיקר גברים. תשתית השליטה של המבנה החברתי בקושי השתנתה. האי־נוחות מורגשת באופנים שכמעט אינם נראים לעין. עדיין תופשים נשים במונחים סטראוטיפיים, כחסרות יכולת או כאגרסיביות מדי. בכל שיחה קל יותר לקטוע את דבריהן או להתעלם מהן. גם כיום הן עובדות במעין משמרת כפולה ומחזיקות בשתי משרות מלאות, בבית ומחוצה לו, ומנהלות אין־ספור מיקרו־מאבקים למען שוויון.

אולם העניין החשוב הוא שנשים עדיין נשלטות באופן ניכר על פי גופן. בשום תקופה אחרת בהיסטוריה לא היו הנשים צריכות למשטר את גופן ואת מראן החיצוני כבימינו. בשם היופי והרזון נשים הופכות את עצמן, מרצונן החופשי, לחפץ שמיועד למבט (גברי בעיקר). הן מרעיבות את עצמן כדי לעמוד בתקני יופי שלא הן קבעו.

כל זה קרה בעקבות השינוי בשיטת השליטה בנשים. לגברים היתה בעבר שליטה ישירה על גופן (הם יכלו להכות אותן, לאנוס אותן, להטיל עליהן פקודות, בלי להיענש על כל זה). אולם עם הופעת הקפיטליזם הצרכני נעשתה השליטה בנשים מעודנת יותר וישירה פחות. הגברים ששלטו בתעשיית התקשורת (קולנוע, טלוויזיה, פרסום וסוכנויות דוגמנות) קידמו סטנדרטים של יופי ומראה שהעניקו לתעשיות הקוסמטיקה, האופנה והדיאטות רווחים עצומים.

הסדרה התיעודית החדשה והחשובה "עד קצה הגוף" (יס דוקו) מתעדת את השינוי הזה ואת התפקיד שהקפיטליזם ממלא ב"אילוף" הנשים על ידי קביעת סטנדרטים בלתי אפשריים. הסדרה מצמררת ומצחיקה בעת ובעונה אחת, ומתעדת בדיוק מופלא את המאבקים הפנימיים של נשים. במרכז הסדרה עומדות נשים המדברות בכנות נדירה ומרגשת על הסבל הנפשי והפיסי שהן עוברות כדי לעמוד בסטנדרטים של רזון. כישרונה של הבמאית והמראיינת איילת הלר ברור, ומאפשר לנו לחדור לשיח פנימי שרק לעתים רחוקות אנו חולקות עם אחרים ואחרות. אחת המרואיינות, רות ברמן, בלשנית ידועה וכלת פרס ישראל, אומרת כי הדברים החשובים לה ביותר הם המשקל שלה וכמה טוב היא נראית. כל המרואיינות בתוכנית הן נשים חכמות, מודעות לעצמן וגם, אפשר לומר, יפות מאוד. אבל כולן מרגישות שחסר בהן משהו בסיסי. כולן חשות אי־שביעות רצון עמוקה מגופן ומעצמן. כולן מוטרדות, עד כדי אובססיביות, ממשקלן ומצורת גופן. הן חושפות, מתחת לפני השטח של ההצלחה, שכבה של מאבק תמידי, שמטרתו לעשות אותן קצת יותר, או הרבה יותר, מושכות ממה שהן.

עד קצה הגוף - דלג

כיצד כל זה קשור לקפיטליזם? ראשית, ערכה הכלכלי של תעשיית הדיאטות — שבה נכללים משקאות ומאכלים דיאטטיים, לחם קל, תרופות נגד השמנת יתר, קרמים מרזים, תחליפי ארוחות וארוחות קפואות — נאמד בכ–72 מיליארד דולר בארה"ב בלבד. כל זה בלי להזכיר סדנאות תזונה, אימוני כושר ואספקה אין־סופית של דיאטות ושל שיטות תזונה חדשות לשוק (כגון אטקינס, קטוגנית, מיינד, דש, ים־תיכונית, מאיו קליניק ועוד רבות אחרות). כל אלו מתדלקות את תעשיית הדיאטות, ושוות גם הן כמה מאות מיליוני דולר, אם לא מיליארדי דולר. גם תעשיית הפארמה משתתפת בכך ומציעה כדורים, שערכם נאמד ביותר משני מיליארד דולר בשנה.

זאת ועוד, אחת הנשים שהתראיינו בתוכנית מספרת כי לאחר שירדה במשקל החלה לקנות בגדים "ללא הפסקה". אפשר לשאול מדוע. משום שתעשיית האופנה מכוונת לגוף דק. ארז עמירם, שמלמד במכללת שנקר והתראיין גם הוא לתוכנית, נתן הסבר ברור. כמעט אין אצלו סטודנטים שרוצים לעצב בגדים לנשים מלאות. אופנה לנשים כאלה נחשבת לנחותה מול הסטנדרט היחיד הקיים, קרי נשים רזות.

במילים אחרות, שוק הדיאטות מזין תעשיות אחרות, כגון תעשיית האופנה, שנאמדת בכשלושה מיליארד דולר ותופסת כ–2% מהתוצר המקומי הגולמי העולמי. השוק הזה עוטף ומגדיר באופן נוקשה ומכריע את חיי הנשים ואת תדמיתן העצמית, ויוצר תחלואה נרחבת, כדימוי עצמי נמוך, אנורקסיה, בולימיה או מערכת יחסים אובססיבית בין האשה לגופה.

גוף האשה, כפי שמציגה הסדרה המטרידה, המופלאה והמחכימה שיצרו הלר וד"ר סיגל גולדין, שבוי בידי שוק רב־עוצמה, שהמנוע הכלכלי העיקרי שלו מבוסס על חוסר שביעות הרצון התמידי, ואפילו השנאה העצמית, שהוא יוצר בקרב נשים (גילוי נאות, אני מכירה אישית את היוצרות).

הקפיטליזם אינו מושג מופשט שכלכלנים מלמדים עליו. הוא מגיע למעמקי הסובייקטיביות שלנו. הוא מעצב את מי שאנחנו, את מי שאנחנו רוצים להיות, ובאופן דרמטי יותר, הוא מעצב את השנאה העצמית שנמצאת בלב קיומן של נשים רבות כל כך. כפי שמבהירה גולדין בסדרה, המטרה היא להיות מידה אפס. בכלכלת הגוף החדשה הזאת, אפס הוא המספר שהאשה שואפת אליו. שאיפתן של הנשים היא להיות זעירות ככל האפשר... להיעלם, למעשה.

הפמיניזם רשם הצלחות בחזיתות רבות כל כך, ועלינו לתהות מדוע הוא נכשל, וממשיך להיכשל בחזית של דימוי הגוף והדימוי העצמי. אולי משום שכאן נדרש מאתנו להילחם לא רק בגברים כוחניים, אלא גם בתרבות אידיאל היופי והרזון שמושתתת על חרדה ועל צייתנות. להיות אדם חופשי באמת, משמע להשתחרר גם מהתרבות הזאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו