בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבנט יש הזדמנות לעשות תשובה היסטורית

65תגובות
בנט סילמן נתניהו
אמיל סלמן

הימים שבין שני ימי הזיכרון הלאומיים הולכים ונעשים מייאשים. נראה שהפיצול בלקחי השואה בין השמאל לימין הולך ומעמיק, וכך גם הניגוד במוסר שכל צד גוזר מההיסטוריה המשותפת. לכן אופטימיסטים מושבעים יכולים למצוא שביב של תקווה בנאומו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, בטקס ערב יום השואה ביד ושם. אם עד כה הימין שבנט שייך אליו מצא בטראומת העבר משום הצדקה לתוקפנות של ישראל, נראה שכעת הוא מתחיל להבין את הסכנה הגלומה בלאומנות ובפשיזם המוסווה שמתלווה אליה.

אין כניסיון אישי כדי להבין זאת, ובנט חש היטב על בשרו את סכנות הזרם שהוא עצמו ייצג עד לא מכבר. הנה כעת מתערערת האמונה שלמדינת ישראל יש נוגדנים מפני המחלות שמאיימות על קיומן של דמוקרטיות. הסופר היהודי יליד טורינו וניצול הלאגר פרימו לוי הגיב ב–1984 באלה המלים על העלייה בכוחו של מאיר כהנא: "כהנא איננו אלא שבב משוגע; בכך אני משוכנע. אם לא יצוצו טראומות חדשות, הכוח הפוליטי שלו ידעך בסופו של דבר... איש אינו יכול לחזות את העתיד, אבל אינני רואה את ישראל צועדת בנתיב הפנאטיות הכהניסטית". ובכן, 38 שנה אחר כך אנחנו כאן, ולוי — שסבר כי תפקידה של יהדות התפוצות הוא לשמור על המוסר של מדינת ישראל, ולהזכיר לה שהיהודי בראש ובראשונה מחויב לערך השברירי של הסובלנות ושל האנושיות — איננו כאן כדי לחזות בתהליכים.

לאחר נאום בנט ראו רבים צורך להזכיר שבפעם הראשונה ב–12 השנים האחרונות לא נעשה בנאום שימוש רטורי באיראן, השטן הגדול של ימי בנימין נתניהו, ושסוף נאומו של ראש הממשלה נגע בסכנה האמיתית — "הגן המסוכן של הפלגנות", המפרק את מדינת ישראל מבפנים. בשונה מקודמו, שאהב לנופף באויב חיצוני שעלול להמיט שואה שנייה על העם היהודי — ובשונה ממנו עצמו, שביקש את תפקיד שר הביטחון בלהיטות ילדותית כדי להפגין לשווא את שריריו מול חמאס — עתה זה העדיף בנט להצביע על הפצצה הפנימית המתקתקת.

סביר להניח שלולא התנגדו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר להקמת ממשלת ימין עם רע"ם בקואליציה, ימינה היתה מצטרפת אליה, בנט לא היה מתמנה לראש ממשלה והיה ממשיך להתקיים פוליטית בצל דורסנותו של נתניהו. הוא ניצל מהתרחיש הזה ברגע האחרון. והרי בנט יודע היטב שלא הפרת הבטחותיו למצביעיו, כואבת ככל שתהיה, וגם לא הקמת ממשלה עם מפלגות השמאל ואפילו עם מפלגה ערבית — לא הן המקור לשנאה אליו. הפשע הבלתי נסלח הוא שבנט החליף את נתניהו והרהיב עוז לשים סוף לשלטונו הארוך עד ייאוש. מאיימים על חייו ועל חיי בני משפחתו מפני שבראשות הממשלה עומד כעת אדם אחר, שאינו ביבי.

בנט, הימני מנתניהו בעמדותיו, ושממשלתו כעת ימנית יותר מממשלת נתניהו הקודמת, ניצב כעת בעמדה מיוחדת, ואני משוכנעת שיש לו תפקיד היסטורי חשוב, תפקיד שניתן לו מכוח הנסיבות: לצד נטישת הרטוריקה של תריסר שנות נתניהו בנאומים הממלכתיים, הגיע הזמן להיפרד גם מסימון "האויבים" הקלים — השמאל ואזרחי ישראל הערבים. להפריד בין הימין בכללו ובין הביביזם — הכהניזם החדש והמסוכן שמתהווה פה. אינני מציעה לבנט להצטרף לשלום עכשיו, אלא לפרוק מעליו את כל האמצעים הפופוליסטיים שגם הוא נקט לפנים. אמנם מעשה כזה לא יבטיח לו תחייה פוליטית, אך יש בכוחו למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה של עמו. כל זמן שבנט עודנו ראש הממשלה, ראוי לו שיעשה תשובה; שיבהיר בכל הזדמנות שעמדות הימין אינן מוכרחות להיות רוויות שנאה; שייפרד מהמיליטריזם המוגזם ומשנאת הזר — שילוב מזיק שלו ושל איילת שקד; ושישיב לישראל את תפקיד המרכז המאחד של יהדות העולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו