בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באוקראינה מתבצע רצח עם, ואנחנו שולחים כמה קסדות

194תגובות
נשיא אוקראינה זלנסקי בטקס יום השנה ה־80 לזכר הטבח בבאבי יאר, בשנה שעברה. איך שתק העולם, אנחנו שואלים. ככה, בדיוק ככה. בעומס מידע נורא, יומיומי, בהתרגלות איטית לזוועות. אלא שמאתנו היה אפשר לצפות ליותר
Ukrainian Presidential Press Off

ביום חמישי נציין את יום השואה; אתמול ציינו את יום הג'נוסייד של הארמנים, שהיה זרז לשואת היהודים. "מי זוכר את הארמנים?" שאל היטלר רטורית. הוא היה משוכנע שכשם שיכלה האימפריה העות'מאנית לבצע רצח עם בלי לשלם מחיר, כך תוכל גם גרמניה.

בימים האלה צבא רוסיה מבצע באוקראינה פשעים נגד האנושות ורצח עם. בהיותי בת לניצולי שואה חשוב לי להדגיש שאין כמוה בזיכרון האנושי, ורצח העם של שישה מיליוני יהודים לעד יהיה חריג בהיסטוריה של רצח העם: מתקני הרצח הייחודיים, הבחירה הקפדנית של הקורבנות, המאמץ האדיר שבמרדף אחריהם ביבשת שלמה — וההבנה האיטית של הקורבנות שעולמם התרסק לגמרי, שכל אדם הוא אויב בפוטנציה, שאין מפלט ושהם נידונו למוות רק מעצם קיומם. העובדה שאומה שלמה, תרבותית במידה ניכרת, ידעה גם אם הדחיקה את מה שעשו לובשי המדים שלה — כל אלה הם פצע מדמם בהיסטוריה. 80 שנים אחרי כן, והיסטוריונים עדיין מנסים להבין.

ההיסטוריון טימותי סניידר, בספרו המופתי "ארצות הדמים", התמודד עם הקושי שלנו להבין מספרים בלתי נתפשים כאלה. הוא נאחז במקרה ידוע: בטבח בבאבי יאר, בפאתי קייב, ניגשה נערה אל צלם גרמני שנכח שם, הצביעה על עצמה ואמרה "בת 18". אחר כך שבה והצטרפה לטור של הקורבנות והלכה אל הבורות. כך, כתב סניידר, עלינו להבין את השואה: לא לפי המספר 6,000,000, אלא לפי נערה בת 18 שיודעת שהיא הולכת להירצח — 6 מיליון פעמים. וכך עלינו להתבונן באוקראינה: לא במספרים, אלא באלפי עולמות שגוועים.

ועם זאת: כאשר מחה נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי על הפשעים האיומים והשווה אותם לשואת היהודים, כולנו נזעקנו. וכשנזעקנו על ההשוואה, הנחנו בצד את הפשעים עצמם.

כעת אף נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מחשיב את האירועים באוקראינה לרצח עם, והאוקראינים זוכרים — גם אם אנחנו לא — שרוסיה כבר ביצעה רצח עם באוקראינה — ההולודומור, שגבה שלושה מיליוני קורבנות ואולי יותר. יום־יום אנו מקבלים ידיעות זוועה — אך הנפש איננה יכולה להכיל אותן, ולכן אנחנו מדחיקים את המידע.

ואחרי הכל, קורים פה עוד דברים. הקואליציה מקרטעת, האלימות בגדה ובמזרח ירושלים התלקחה שוב, ולאט לאט הידיעות מאוקראינה נדחקות אחורה. והרי אדם קרוב אצל עצמו. וכבר אין לנו כוח לקרוא, ואנחנו אומרים לעצמנו שאוקראינה רחוקה מאתנו, לא קשורה אלינו. לפרקים שבה המלחמה ופורצת לתודעה: כשהרוסים רוצחים עוד ניצולת שואה, בהפצצה או בהרעבה, יש כותרת. והיא שוקעת. "לעולם לא עוד", נאמר השבוע, כאילו קובעו המילים האלה לשנות ה–40, כאילו אין להן משמעות אוניברסלית.

לנגד עינינו מתבצע רצח עם, ואנחנו שולחים לקורבנות כמה קסדות, למירוק המצפון. ויש לנו אינטרסים, כמובן. אבל אינטרסים היו גם לשווייץ ולשוודיה ולמשטר וישי, ולהם איננו מעניקים הנחות. איך שתק העולם, אנחנו שואלים. ככה, בדיוק ככה. בעומס מידע נורא, יומיומי, בהתרגלות איטית לזוועות. מאתנו אפשר היה לצפות ליותר. זה מבחן מוסרי שהיינו מוכרחים לעמוד בו. ויום אחד, גם לנו לא יעשו הנחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו