צאצאי מורדי הגטאות גאים במורשת - אך גם מזהירים מפני השימוש הפוליטי בה

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צאצאי מורדי הגטאות גאים במורשת - אך גם מזהירים מפני השימוש הפוליטי בה

לכתבה
ויטקה ואבא קובנר (משמאל מאחור), עם ילדיהם מיכאל ושלומית, לצד רוז'קה קורצ'ק ובעלה אבי מרלא, עם ילדיהם יונת ויהודה. "יחסים אחרים בין הורים וילדים" ארכיון מורשת/בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'

כ-80 שנה חלפו מאז פרוץ המרידות בגטו ורשה וגטו וילנה. אלה שעמדו בשורות ההנהגה כבר אינם בין החיים, אך בניהם, בנותיהם ונכדיהם עדיין זוכרים היטב את הסיפורים ששמעו בבית

22תגובות

"היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! להתגונן עד הנשימה האחרונה", את המילים הללו, שנהפכו לימים לאיקוניות, כתב אבא קובנר בכרוז שהושמע ב-1 בינואר 1942, באספת הנוער החלוצי בגטו וילנה. 

במהרה הופצה האיגרת לגטאות אחרים באמצעות שליחים, שסיכנו את חייהם על מנת לעשות זאת. המסר היה ברור: יש להתגונן מפני הנאצים במאבק מזוין. שלושה שבועות לאחר הכרזתו כבר היה קובנר שותף להקמת "ארגון הפרטיזנים המאוחד" בגטו וילנה. בעקבות זאת, ביולי 1942, הוקמה בגטו ורשה מחתרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם). בסופו של דבר הובילה ההתארגנות לפרוץ המרידות בגטו ורשה ובגטו וילנה. בוורשה נמשכה ההתקוממות כחודש - בין אפריל למאי 1943 - ובסופה נשרף הגטו כליל. בווילנה ההתגייסות היתה מצומצמת יותר, ורק כ-150 לוחמים הצליחו להימלט ולהצטרף לפרטיזנים שביערות. מרבית יושבי הגטו נרצחו בספטמבר 1943. 

כרוז המרד כפי שכתב אותה אבא קובנר ביידיש
ארכיון גבעת חביבה
"כרוז המרד" של אבא קובנר. הופץ לגטאות אחרים באמצעות שליחים
ארכיון גבעת חביבה

כ-80 שנה חלפו מאז. חלק מבכירי המחתרות - בהם קובנר, אשתו ויטקה קמפנר-קובנר וחברתה הטובה רוז'קה קורצ'ק - שרדו והגיעו לישראל. עם עלייתם, הם הצטרפו לקיבוץ עין החורש שבעמק חפר. כיום הם כבר אינם בין החיים, אך בניהם, בנותיהם ונכדיהם עדיין זוכרים היטב את הסיפורים ששמעו בבית על המאורעות ההיסטוריים שהניעו הוריהם.

כניעת לוחמים בגטו ורשה. בסוף ההתקוממות נשרף הגטו כליל
NARA

"בקיבוץ בזמננו היתה לינה משותפת. לטוב ולרע, היא יוצרת יחסים אחרים בין הורים וילדים, כי אתה לא נמצא כל הזמן בבית", מספר בנו של אבא קובנר, הצייר מיכאל קובנר, כיום בן 74. "אתה לא רואה את ההורים רבים, אתה לא רואה אותם מתנשקים, אתה לא רואה אותם רוקדים ואתה לא שומע אותם צועקים אם יש להם סיוטים בלילה". 

מיכאל קובנר בסטודיו שלו בירושלים.
אמיל סלמן

"ידעתי שהייתה שואה אולי יותר מילדים אחרים, אבל השואה של ההורים שלי היתה בצבעים קצת אחרים. זה היה יותר דומה לסיפורי חסמב"ה כאלה" מיכאל קובנר, בנם של ויטקה קמפנר ואבא קובנר

קובנר ממשיך ומעיד: "ידעתי שהיתה שואה אולי יותר מילדים אחרים, אבל השואה של ההורים שלי היתה בצבעים קצת אחרים. זה היה יותר דומה לסיפורי חסמב"ה כאלה: זה מלחמות, זה מרד, זה לפוצץ רכבת. זה לא אסון מתגלגל שאסור לספר עליו. הם לא התביישו במה שהם עשו, הם היו גאים במה שהם עשו, אז היה להם גם יותר קל לספר".

"מתאים לבן גביר"

הסיכונים שלקח על עצמו קובנר האב כדי לסייע לבני עמו היו אדירים. כך, למשל, עוד לפני פלישת הגרמנים לליטא ב-1941, הוא החליט לדחות הצעה לקבל סרטיפיקט שהיה מאפשר לו לעלות לישראל. זאת על מנת להישאר עם חניכיו מתנועת השומר הצעיר. לאחר הפלישה הסתתר קובנר עם 16 מהם במנזר בפאתי וילנה. אך במהרה בחר לסכן את חייו פעם נוספת, כדי לצאת מהמסתור ולהקים תאי לחימה בגטו. ב-1943 כבר עמד קובנר בראש המחתרת, לאחר שמפקדה הראשון, יצחק ויטנברג, נאלץ להסגיר את עצמו לנאצים. בסופו של דבר עלה בידו לארגן בריחה של כ-150 איש ליערות הסמוכים, שם הם חברו לפרטיזנים.

ואולם גם נוכח המורשת המפוארת הזאת, מוצא את עצמו הבן בשנים האחרונות בתחושת חוסר נוחות, אל מול מה שהוא תופס כ"כפוליטיזיציה של השואה". לטענתו, הוא נקרע בין הרצון להנציח את רוח אביו ושאר מורדי הגטאות, לבין החשש כי הדבר יחריף את השיח המתלהם בחברה הישראלית. "ברור שזה יכול להתאים לבן גביר וכל הקיצונים מסוגו. היום אני כבר חושב שצריך להשקיט את הדבר הזה בגלל הלאומנות והגזענות שיש בציבור הישראלי. כל אחד שמתקיף היום את ישראל מואשם בכך שהוא בז לשואה. מבחינתי מוטב לא לומר מילה ביום השואה מאשר להגיד את כל השטויות האלה". 

אנשי המחתרת של גטו וילנה.

קובנר מוסיף ומסכם: "השיח המתלהם הזה בפירוש יכול לשאוב את ההשראה שלו משם (ממורשת מורדי הגטאות - ע"ח). התנועה הציונית הפכה להיות תנועה מאוד אגרסיבית, מאוד לאומנית. זאת לא הציונות שאני מכיר, אבל זאת הציונות שיש היום".

כשבן-גוריון השמיץ

בין הפרטיזניות הבולטות היתה רוז'קה קורצ'ק, ממנהיגי הארגון הלוחם בווילנה. בתה, יונת רוטביין, בת 67, מספרת כי אמה נבחרה להשתתף בפעולה הפרטיזנית ראשונה, לצד חסיה טאובס, פעילת מחתרת נוספת. לדבריה של רוטביין, אמה חששה מהאחריות הכבדה שהוטלה עליה - וביתר שאת כיוון שהיתה אישה. "ידעתי שכל גורל המין הנשי מוטל על כתפיי, אם אני לא אצליח במשימה אז יגידו שנשים לא יכולות להשתתף בפעולות, אבל אם אנחנו נהיה בסדר אז נשים פרטיזניות יוכלו להמשיך להשתתף", אמרה האם לבתה. 

יונת רוטביין בקיבוץ עין החורש, השבוע.
אבישג שאר-ישוב
חפצים ומסמכים של יהודים שהושלכו לאשפה בווילנה, ב-1944.
שמערקע קאטשערגינסקי, חורבן ווילנע

רוטביין מספרת עוד כי אמה היתה אחראית גם על התפקוד הארגוני של המחנה, שכלל משימות כמו חלוקת מזון, חטיבת עצים, בישול וטיפול בחולים. "צריך לזכור - זה לא צבא, זה לא פקודות", מדגישה רוטביין, "לקבל את הסמכות של אישה קטנת ממדים זה לא מובן מאליו".

"אמי סיפרה על הירי בבורות, וגם על הלחימה ועל הקמת המחתרת. והיא לא הפסיקה לספר מכיוון שהיא הרגישה שזה חלק מהשליחות שלה" יונת רוטביין, בתה של רוז'קה קורצ'ק

ובכל זאת, נשים תפסו מקום משמעותי לצד הגברים בלחימה ובפעולות נגד הנאצים. רוטביין מספרת על ויטקה קמפנר, לימים קובנר, שהיתה מפקדת יחידת סיור: "דבר יוצא דופן", כדבריה. "באחת הפעולות היא היתה צריכה לחצות נחל והיא נפלה למים הקפואים", מתארת רוטביין, "המפקד אמר לה לחזור למחנה, אבל היא סירבה והשתתפה בפעולה. המטרה היתה חשובה יותר, והיא לא עשתה לעצמה אף פעם הנחות". 

ויטקה קמפנר קובנר, שהיתה מפקדת יחידת סיור
ארכיון יד יערי / גבעת חביבה

כשעלתה לארץ, החלה קורצ'ק לספר על הזוועות שהתחוללו בליטא: "היא בעצם הראשונה שהגיעה מאזור וילנה והיא התחילה ישר לספר, ב-1944", מתארת בתה, "בארץ לא ידעו אז מה קורה בליטא ובמזרח. אמי סיפרה על הירי בבורות, וגם על הלחימה ועל הקמת המחתרת. והיא לא הפסיקה לספר מכיוון שהיא הרגישה שזה חלק מהשליחות שלה". 

 מימין: זלדה טרגר לינקס, רוז'קה קורצ'ק ו-ויטקה קמפנר-קובנר.
ארכיון מורשת, גבעת חביבה

קורצ'ק אף הוזמנה להעיד בישיבת הסתדרות, ועשתה זאת ביידיש. כשסיימה, עלה בן גוריון ואמר: "האישה שדיברה לפני דיברה בשפה זרה וצורמת". דבריו של בן גוריון עוררו סערה, גם מעבר לים. אך לדברי הבת, הסיפור משקף את הדבקות של אמה במשימה שהציבה לעצמה: "לספר ולדבר". 

"היתה מטרה, היתה עבודה, היו משימות, אין זמן עכשיו לכל הרגשות האלה. הכוונה שלהם בכל המרד הזה היתה למות, הם לא חשבו שהם ינצחו. סבתא מתה מסרטן מאוד צעירה, בת 64" איל צוקרמן, נכדתם של יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה לובטקין

לא לנקמה

שתי דמויות בולטות נוספות היו יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה לובטקין, ממקימי ומובילי מחתרת אי"ל, הקבוצה החמושה שלקחה חלק משמעותי במאורעות גטו ורשה ב-1943. צוקרמן היה סגנו של מרדכי אנילביץ', שהיה מפקד המחתרת, ולובטקין היתה מפעילת הקשריות. השניים, שנישאו לימים, עלו ארצה, וב-1949 היו ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי, יחד עם מורדים, פרטיזנים וניצולי שואה נוספים. בימיו הראשונים של הקיבוץ, הוקם גם המוזיאון לתיעוד השואה, "בית לוחמי הגטאות".

צביה לובטקין בתל אביב, ב-1946.
לע"מ

איל צוקרמן, נכדתם הבכורה של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, נזכרת בילדותה: "סבא נפטר כשהייתי בת ארבע וחצי, אבל הוא היה חלק מאוד משמעותי מהזכרונות המוקדמים שלי", מתארת צוקרמן, בת 44. לדבריה, "הפעוטון שלי היה בקרבת הבית שלו, ובכל פעם שעשו לנו טיול הוא היה יוצא ונותן לי קופסה של מסטיקים עגולים, כדי שאחלק לילדים. היה חשוב לו שאחלק כדי להגביר את החשיבות שלי בחברה". 

צוקרמן עדיין זוכרת כיצד היתה ממתינה במרפסת ביתה לבואו. "הוא היה מגיע עם מקל הליכה ואז עדיין לא ידעתי למה הוא צולע", היא נזכרת. רק כשהגיעה לכיתה י"א, במסע לפולין, גילתה את הסיבה: "בסוף המלחמה סבא הגיע לדירת מסתור בקרקוב, יחד עם חווקה רבן, שהיתה קשרית בארגון היהודי הלוחם", מספרת הנכדה, "הוא יצא מהדירה כדי להיפגש עם אבא קובנר, אבל באותו הערב היתה את ההתקפה על קפה ציגנריה, והלשינו על מקום המסתור. הנאצים פשטו על הדירה ולקחו את מי שהיה שם, כולל את חווקה. הם חיכו לסבא בדירה עד שישוב, וכשחזר והחל להימלט מהמארב נורה ונפצע ברגלו מכדור".

איל צוקרמן בביתה, השבוע.
הדס פרוש

בהמשך, רץ צוקרמן מחוץ לחצר הבניין, עבר את פינת הרחוב, והצית סיגריה ב"נון-שלנטיות", כדברי הנכדה, "הם פשוט חלפו על פניו. הוא העביר את הלילה בחדר מדרגות, ובבוקר עלה על רכבת חזרה לוורשה. כשהגיע לדירה שבה המתינה לו צביה הוא אמר לה: 'הכל אבוד', והתמוטט. בסיפור הזה יש כל כך הרבה: קור רוח, אומץ, תעוזה, יצירתיות, אבל גם את הסיפור שלהם. רק כשהיא פתחה לו את הדלת הוא הרשה לעצמו להתמוטט בזרועותיה".

כמה שנים לאחר מכן, סירב צוקרמן לקריאתו של קובנר לבצע פעולות נקם בנאצים: "כולם הסכימו חוץ ממנו. הוא אמר: 'לא. נשפך מספיק דם יהודי והנקמה שלנו תהיה התקומה. שפיכות דמים רק תוביל לעוד שפיכות דמים'. וזה אדם שאיבד את כל משפחתו".

לובטקין, סמוך למלחמת העולם השניה
הספריה הלאומית, אוסף שבדרון
תמונה קבוצתית של חברי "נקם", משמאל לימין: יצחק (פשה) אבידב, הורביץ, דורקה אבידב, חסיה טאובס ורשבצ'יק, אבא קובנר, בצלאל מיכאלי (קק), ויטקה קמפנר קובנר, אליעזר לידובסקי, בוקרשט 1945
ארכיון יד יערי / גבעת חביבה

על סבתה היא מדברת בהערצה: "היא החזיקה הרבה מאוד על הכתפיים והיתה לה את היכולת להיות מאוד אסופה". אך, לדבריה, אומץ ליבה גבה ממנה מחיר: "אני חושבת שאולי אם היא היתה נותנת לעצמה להתפרק קצת יותר, אז כל רגשות האשם והתחושות האלה היו אולי פחות משפיעות עליה. היתה מטרה, היתה עבודה, היו משימות, אין זמן עכשיו לכל הרגשות האלה. הכוונה שלהם בכל המרד הזה היתה למות, הם לא חשבו שהם ינצחו. היא מתה מסרטן מאוד צעירה, בת 64".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות