אחרי 81 שנה, ניצולי השואה מאוקראינה נאלצו שוב לנוס על נפשם

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 81 שנה, ניצולי השואה מאוקראינה נאלצו שוב לנוס על נפשם

לכתבה
רוזיטה שחנובסקה במחנה הפליטים, בחודש שעבר. "אנחנו לא מבינים מאיפה השנאה הזו. זה לא נקלט בראש", אמרה באדיבות המשפחה

הם היו ילדים כשהחלו ההפגזות על קייב ב–1941 ואיבדו בתים ומשפחות. אחרי התלאות שעברו והחיים שהצליחו לבנות, חוו שוב הכל. עכשיו רוזיטה, ודים ואדוארד מתחילים מחדש בישראל

10תגובות

זו הפעם השנייה בחייה שרוזיטה שחנובסקה (טיפריס) הופכת לפליטה. כשהיתה בת שש, ערב הפלישה הגרמנית לקייב, היא ברחה יחד עם אמה ברכבת בקר לאזור גיאורגיה, שם התחבאו בזמן המלחמה. בחודש שעבר, בגיל 86, נאלצה שוב לברוח מקייב. הפעם עשתה את הדרך למולדובה ומשם לישראל. כאן, הרחק מהרקטות ומהטילים הרוסיים, היא מקווה שתמצא מנוחה. "הנה עברו 80 שנה וההיסטוריה שוב חוזרת", אומרת שחנובסקה בשיחה עם "הארץ". "אז היתה תחושה של שנאה נגד הנאצים הפולשים; עכשיו אנחנו לא מבינים מאיפה השנאה הזו. זה לא נקלט בראש".

שחנובסקה אינה היחידה שהפכה בעל כורחה לפליטה בפעם השנייה בחייה. זה קרה לרבים מבני גילה באוקראינה. לפי נתוני ועידת התביעות, מתוך 15 אלף עולים שהגיעו לישראל מאוקראינה, מרוסיה ומבלארוס מאז תחילת הלחימה, כ–110 הם ניצולי שואה שחולצו מאוקראינה. 70 ניצולי שואה אחרים חולצו לגרמניה. המספרים אינם סופיים ומהווים הערכה של מי שוועידת התביעות יצרה עמם קשר. 

לפי הערכות של ועידת התביעות, בכל רחבי אוקראינה ישנם עשרת אלף ניצולי שואה. השורדים שהגיעו לישראל הם כולם דוברי רוסית, בשנות ה–80 לחייהם, רובם שוהים עדיין במלונות הקליטה וחלקם גרים אצל בני משפחה. 30 מהם כבר מקבלים סיוע רווחה ישיר בארץ מהקרן לרווחת נפגעי השואה.

אדוארד פוקס
באדיבות המשפחה

ב–1941 ניצלה שחנובסקה בזכות אחיה, שהורה לאמם לקחת את הילדה הקטנה ולעזוב מיד את העיר. האם, ברוחה גרשקובנה טיפריס, לא רצתה לעזוב משום שלא האמינה שהלחימה תגיע עד קייב. אולם בנה סמיון שהתגייס לצבא התעקש והשתיים עזבו ב–21 ביוני, יום לפני שהגרמנים החלו להפגיז את העיר, ברכבת שלדברי המשפחה היתה כנראה האחרונה שיצאה מהבירה. סמיון טיפריס, בן 17 במותו, ככל הנראה הובל זמן לא רב לאחר מכן לגיא ההריגה בבאבי יאר כמו רבים מיהודי העיר. גם אבי המשפחה, שגויס להגנה אזרחית, נהרג או נרצח. אם החלטתה של האם היתה מתמהמהת, כנראה לבנות המשפחה היה גורל דומה. 

באבי יאר
אוהד צויגנברג

אחרי המלחמה שבה שחנובסקה לקייב, ובמשך השנים רצו בני משפחתה שתעלה לישראל, אך היא העדיפה להישאר בעיר הולדתה עם חבריה. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בסוף פברואר ניסו בנה, ישראלי שמתגורר בקייב, ונכדתה שגרה בקנדה לשכנע אותה שהגיע הזמן לעזוב. שחנובסקה התקשתה להחליט. אף שההחלטה שקיבלה אמה ב–1941 הצילה את חייה, היא חששה לעזוב. "ברגע שהחלה המלחמה אני רציתי כבר לחזור לישראל אבל לא יכולתי בלעדיה. היא אמרה לי 'אתה יכול לנסוע ואני אשאר כאן'", סיפר בנה אלכסנדר. 

"הרגשתי בטוחה בקייב, הרבה חברים שלי נשארו", הסבירה שחנובסקה. "פחדתי ממה שיקרה לי בזמן המסע כי הבריאות שלי לא יציבה, פחדתי שהרוסים יירו על השיירה שלנו, פחדתי שלא נצליח לעבור את הגבול. אבל ברגע ששמעתי את הפיצוצים הראשונים בעיר התחלתי לרעוד והחלטתי סופית שיוצאים. רק היום אני מבינה מה אמא שלי הרגישה באותו זמן ואיך לא האמינה שצריך לעזוב את העיר, כי גם אני לא האמנתי". 

רוזיטה ניצולת שואה
מוטי מילרוד

שחנובסקה ובנה ארזו תיק קטן עם מסמכים, תרופות ובגדים ונסעו באוטובוס לכיוון הגבול עם מולדובה. לאחר מסע של יומיים הם הגיעו לישראל, אך כאן לא הסתיימו התלאות. הם נחתו בארץ באחד הימים העמוסים ביותר בפליטים אוקראינים בנתב"ג. התמונות מאותו היום, של משפחות פליטים, יהודים וזרים, ממתינות על מסוע המזוודות, עוררו ביקורת רבה בישראל לגבי מידת ההיערכות והרצון של המדינה לקלוט פליטים. תמונה אחת שנחרטה בזיכרון היתה של שחנובסקה שהתעלפה שם. באותו הערב הרגישה שוב רע ואושפזה בבית החולים לניאדו. 

כמעט חודשיים אחרי, היא שוהה אצל בני משפחה, מנסה להסתגל לחייה החדשים בארץ. "ב–1941 הייתי ילדה, לא הבנתי כלום. עכשיו הפחד היה אחר: איך אני עוזבת את החיים שלי ומתחילה חיים חדשים", אמרה. 

המסע של רוזיטה לארץ
באדיבות המשפחה

"להתחיל לבנות חיים חדשים מאפס וללא כלום בגיל 80 פלוס זו משימה מאוד קשה", אמרה ל"הארץ" עו"ס סונה שוורץ מהקרן לרווחת נפגעי השואה המסייעת לניצולים. בשבוע האחרון היא ערכה סבב ביקורי בית אצל שורדים, לבדוק מה הצרכים שלהם בשלב זה של תהליך קליטתם. "זה צורך להתמודד עם תרבות חדשה, שפה חדשה, ביורוקרטיה חדשה. אנשים בגילם מתקשים להסתגל לשינויים, מרביתם לא בריאים. יש טראומה של הבריחה מהבית והבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. קיים בלבול גדול בניסיון להבין איך הדברים עובדים. לחלקם יש בני משפחה בארץ, אבל להם יש משפחות משלהם ועבודה והם לא יכולים לתת להם את הליווי הצמוד והטיפול הרגיש והמורכב שהם צריכים".

"ברגע ששמעתי את הפיצוצים הראשונים בעיר התחלתי לרעוד והחלטתי סופית שיוצאים. רק היום אני מבינה מה אמא שלי הרגישה באותו זמן" רוזיטה שחנובסקה

באבי יאר
אוהד צויגנברג

שורד שואה נוסף שמלווים שוורץ והקרן לרווחת נפגעי השואה גר לא רחוק מבית משפחת שחנובסקה. על גג הבית שבו מתארחים אדוארד פוקס ובתו טניה מתנוסס בגאווה דגל אוקראינה. על השידה בחדר השינה עדיין מונחים הדרכונים, רמז אולי לכך שעוד לא התמקמו בנוחות. אדוארד, בן 82, היה בן שמונה חודשים כשמשפחתו ברחה מקייב ב–1941. "את הבריחה ההיא אני לא זוכר אבל את הבריחה הזאת אני מרגיש", אמר ל"הארץ". 

לפני שהגרמנים החלו להפגיז את קייב כחלק ממבצע ברברוסה, כמה בני משפחה לקחו אותו ועזבו לקווקז, לאזור צ'צ'ניה. המקומיים, כך שמע מאמו, רצחו חלק מבני המשפחה הנמלטים. גם בני משפחה שנשארו בקייב נרצחו, חלקם בבאבי יאר. פוקס, אחותו למחצה ואמו נשארו בחיים. הוא לא יודע לספר איך שרד, אמו לא סיפרה לו. הם הצליחו להגיע לרוסיה וחיו ברפת שהוסבה למגורי פליטים. הוא גר ברוסיה עד גיל ארבע.

אדוארד פוקס
באדיבות המשפחה

אם זה היה תלוי בפוקס הוא כלל לא היה עולה לישראל. "לא חשבתי על זה מעולם ולא היה מה לדבר על זה", אמר בשיחה עם "הארץ". פוקס, בורסקאי בהכשרתו, השאיר מאחור נכסים בבעלותו ויחד עם בתו יצא עם מזוודות, שני כלבים וחתול למסע של ארבעה ימים כדי להגיע לישראל. האחרון לא שרד את המסע. "ככל שזה תלוי בי, ברגע שהמלחמה תסתיים אני אחזור לשם", אמר. הבת הסבירה שהוא דואג בעיקר לנכדיו, ילדיה, שנותרו באוקראינה, וכשיגיעו לישראל יוקל לו. בנה מחזיק באזרחות ישראלית, ובתה תכננה עלייה לישראל עוד טרם המלחמה, אך לגברים בגיל של הבן ושל בעלה של הבת לא נותנים כעת לצאת מאוקראינה. "הלב שלי עוד שם והמחשבות שלי שם. אם הילדים היו מצליחים להגיע לישראל הכל היה נראה אחרת", אמרה טניה.

"ישראל מאוד יקרה. פה אנחנו מרגישים כמעט עניים. אנחנו לא רוצים לגרד את קו העוני" טניה, בתו של אדוארד פוקס

באדיבות המשפחה

"כשאתה שומע את ההפצצות, קורא חדשות ורואה שאין חארקוב ואין מריופול והכל נמחק, אתה מבין שצריך לעזוב", הסביר פוקס מדוע לבסוף החליטו לברוח. במשך שבוע של הפצצות הסתתרו השניים במרתף באזור קייב והחלו לברר משם איך אפשר לעלות לישראל. "זה לא פשוט לעלות עכשיו", אמרה טניה. "באוקראינה דאגתי שתהיה לי השכלה גבוהה ומקצוע, ועכשיו אני מגיעה לארץ בלי כלום. בגיל 57 אתקשה ללמוד שפה ולרכוש מקצוע". השניים מקווים לעבור בקרוב מבית קרוביהם לדירה עצמאית בנתניה. "אני מאוד רוצה לחיות פה, אבל למרות שהיינו במצב כלכלי טוב מאוד שם, ישראל מאוד יקרה. פה אנחנו מרגישים כמעט עניים. אנחנו לא רוצים לגרד את קו העוני".

אדוארד פוקס
מוטי מילרוד

פליט נוסף בפעם השנייה הוא ודים קורן (קורניושין), בן 85. באוגוסט 1941, כשהיה בן ארבע, חודשיים לאחר תחילת ההפגזות הגרמניות על קייב וערב הפלישה לעיר, הצליח לעלות על רכבת שהממשל הסובייטי סידר לאנשי אקדמיה כדי לברוח מהעיר לכיוון צפון המדינה, לאחר שאחותו הגדולה שהיתה נשואה למתמטיקאי רשמה אותו כבנה. "תמיד הייתי בר מזל", סיפר ל"הארץ". עמו עלו אחים נוספים ואמו. אביו, שלא היה יהודי, נשאר בקייב בענייני עבודה.

"לא חשבתי על זה מעולם ולא היה מה לדבר על זה. ככל שזה תלוי בי, ברגע שהמלחמה תסתיים אני אחזור לשם" אדוארד פוקס

למסע שארך כחודשיים הם יצאו שישה, אך סיימו אותו חמישה לאחר שאחייניתו שהיתה בת שלוש מתה מהרעלת מזון. "הבריחה היתה קשה", סיפר. "בפעם הראשונה שהגענו לתחנת הרכבת בקייב הנאצים הפגיזו את התחנה והרכבת לא נסעה. בפעם השנייה שהגענו היה כל כך עמוס שהכניסו אותי ואת אחותי הקטנה דרך החלון. אני לא זוכר הרבה מהמסע, רק זוכר שכשאבא נפרד מאתנו הוא צייד אותנו בקרקרים שדומים למצות שיהיה לנו מה לאכול". יעד הנסיעה היה העיר מגניטגורסק שם גרה אחת מאחיותיו. "אני זוכר היטב את התחושה של הרעב. כשהייתי רעב היו אומרים לי לקרוא ספר כדי לשכוח מזה". 

ודים קורניושין
מוטי מילרוד

קורניושין איבד במהלך הכיבוש הנאצי שתיים מאחיותיו ואת אביו שהסתיר יהודייה בביתו. האב, כך מספרת המשפחה, הוכר כחסיד אומות עולם. השלושה נרצחו לקראת סוף המלחמה, ככל הנראה בבאבי יאר. "אני זוכר טוב מאוד את הדרך חזרה לקייב, חזרנו ברכבת משא. היה אביב, היה חמים. למעלה על תקרת הקרון היה מין חלון והייתי מסתכל לשם, שומע את הציפורים ורואה את העצים. זו היתה תחושה חיובית ומרהיבה, זה חימם אותי רגשית. שם החלטתי שאהיה זואולוג". לאחר המלחמה הוא שב יחד עם שארית משפחתו לקייב. העיר היתה הרוסה. מאז הוא למד והיה לפרופסור מוערך לזואולוגיה עם התמחות בטפילים, החזיק באוסף בן מאות אלפי פריטים ופרסם מאמרים רבים. הוא הקים משפחה באוקראינה ונולד לו בן, שמת בגיל 40 מדום לב. כל הזמן הזה לא חשב לעלות לישראל.

קורן במהלך הבריחה
באדיבות המשפחה

"העבודה שלי היתה חשובה לי. עבדתי באותו מקום 60 שנה, עשיתי את כל הפרופסורה שלי שם. היו לי תלמידים וקריירה מדעית שלמה", סיפר. בהיותו אדם אופטימי מטבעו, הוא לא האמין שהרוסים יפלשו לקייב. "הוא אמר 'אני אשב בלבוב כמה ימים וזה בטח יסתיים'", סיפרה אחייניתו טניה ברקוביץ', שבביתה בקרית אונו הוא גר כעת. כלתו של קורניושין, שעם עלייתו לארץ שינה את שם משפחתו לשם העברי קורן, עבדה בשגרירות ישראל באוקראינה וביקשה ממנו לעזוב עוד בטרם החלו ההפגזות. כשהחלו הוא עבר לגור אצל נכדתו כדי שזו תוכל לסייע לו ללכת למקלט. הוא יצא אליה עם תיק קטן ובו בגדים ומסמכים, בלי לדעת שלא ישוב עוד לביתו. "הוא הגיע לארץ באותם בגדים שבהם עזב את הבית", אמרה אחייניתו.

הנכדה שאצלה שהה ושניים מילדיה החליטו שהמשפחה צריכה לעזוב את קייב. תחילה ניסו לברוח בשיירת כלי רכב, אך הגשרים היו חסומים. למחרת עלו על אוטובוס לטרנופול שם התרכזו פליטים במרכז מסחרי. הוא ישן על מזרן על הרצפה ומשם המשיך ללבוב. בגלל טעות הוא לא עלה על אוטובוס של הסוכנות היהודית, ולכן המתין שעות ארוכות בתור. "הם עמדו שמונה שעות בקור במעבר הגבול", סיפרה ברקוביץ'. כתוצאה מכך קיבל קורניושין מכת קור, ורק לאחר שבני משפחתו עירבו את הסוכנות היהודית הוא חולץ לבית מלון בלבוב שם קיבל טיפול רפואי. יום לאחר מכן חצה את הגבול באוטובוס של הסוכנות. "התכתבנו בווטסאפ. ניסיתי לוודא שהוא באוטובוס הנכון. היינו בלחץ נוראי כאן בארץ ולא ישנו בלילות. בגילו זה לא ייאמן שהוא עשה את זה", סיפרה ברקוביץ'.

"יש קושי פיזי מאוד גדול בפליטות. הכוח נגמר", אמר, "אבל נפשית זה הכי קשה. זה האובדן של הבית שלך, של המקום שאתה חי בו, של הקן שלך". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות