בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה של המתנה בנתב"ג: בדרך לחופשה מגלים הישראלים שהבריחה מהארץ לא קלה

ההמתנה לטיסות בגלל הקורונה בשילוב מחסור בכוח אדם הובילו לתורים ארוכים בשדה התעופה. רבים מוצאים את עצמם מחכים זמן רב, חלק מחפשים קומבינות ודרכים עוקפות, ויש גם מי שמגיעים שש שעות לפני הטיסה

160תגובות
נתב"ג, אתמול. הרגלי בילוי שנדחו בגלל הקורונה ומחסור בכוח אדם יצרו תורים ארוכים
מוטי מילרוד

"זה לא כמו שהפחידו אותנו", אמרה אישה שיחד עם בן זוגה תפסה שניים מהכיסאות המעטים באולם הטיסות היוצאות בנתב"ג, והמתינה בסבלנות שהלילה שבין ראשון לשני יהפוך לשני בבוקר. אין כאן הרבה כיסאות מאותה הסיבה שבגללה אין מיטות בבית הכנסת – זו לא הסיבה לשמה אנשים מגיעים לשם. לנתב"ג מגיעים כדי לטוס או לעמוד.

ממקום מושבם – לוקסוס של ממש בארץ העומדים במקום – חגגו השניים את הזכות להמתין בתנאים שלהם. אם כבר נגזר עליהם לחכות, יעשו זאת בנוחות מרבית, שלובי ידיים ורגליים, לוגמים לגימות מדודות מבקבוקי מים שאל להם להסתיים טרם הזמן. מסביבם התלכדו בני אדם בודדים לכדי נחש אנושי גדול אחד, מתפתלים לימין ולשמאל בתוך גבולות החבלולים הכחולים, אך בני הזוג עצמם לא היו צריכים למהר לשום מקום. לפחות לא בינתיים.   

מסתבר שהפחידו אותם כהוגן. הטיסה שלהם לפראג מיועדת להמריא ב-7:50, אך למעלית המובילה לקומה השלישית הם נכנסו כבר ב-2:10. חמש שעות וארבעים דקות – זה אורך החבל שהם העניקו לביורוקרטיית התעופה הישראלית. להערכתם, ייתכן שחמש שעות וחצי לא היו מותירות להם מספיק זמן כדי להגיע בנחת אל שער היציאה. למרבה הצער לא מתקיימות מדידות בנושא, אבל יכול להיות שזה זמן טוב להתחיל. אם כך, לפנינו שיאנית ישראל החדשה בהגעה מוקדמת לנתב"ג. היא כל כך פחדה, עד שלמציאות לא נותרה ברירה אלא להתגלות כפחות מפחידה, ואת זה היא חוגגת.    

תורים ארוכים בנתב"ג, אתמול. פער קשה בין החופשה המיוחלת לאווירת הדחיסות שקודמת לה
מוטי מילרוד

בשבועות האחרונים, עם התקרבותה של חופשת פסח ולכתה של הקורונה (או לכל הפחות ההבשלה הרעיונית כי צריך ללמוד לחיות לצדה), התעבו התורים בנתב"ג עד לרמה המכונה "קיצונית" (עד כמה אפשר להמשיך ולכנות משהו יוצא דופן אך מתמשך כ"קיצוני"?). הרגלי בילוי שנדחו זמן רב מדי, לצד מחסור בכוח אדם, יוצרים כאן צוואר בקבוק צר במיוחד.

העדויות של ניצולי ההמתנה מתחלקות לשניים, גם אם לא באופן סימטרי. רבים מספרים על עיכובים ארוכים באופן חריג, גם אם מביאים בחשבון שייתכן והשהיית התעופה בשנתיים האחרונות הובילה לפגיעה בזיכרון החוויה מן העבר. על כל שלושה אנשים שמספרים על הדרך מן המונית אל המטוס במושגים של ויה דולורוזה, יש אחד שלא מבין על מה המהומה. כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, הצ'ק אין, הבידוק הביטחוני וביקורת הדרכונים התבררו כים סוף שנחצה בפניו לשניים והוא עבר בו במהירות מפתיעה. הדבר קשור בוודאי לעומסי טיסות בכל רגע נתון, אך גם לגורלו של כל אדם בנפרד. בלי מזל אי אפשר, אבל מסתבר שלא רק בדברים החשובים בחיים – אלא גם בטיסות לחו"ל.

בלילה שבין ראשון לשני, בשעות הקודמות למבול הטיסות של 6:00-5:00 בבוקר, נתב"ג ענה בהחלט להגדרה הכמותית הלא מדויקת של "עמוס". זה המקום אליו הישראליות הולכת כדי לברוח, רק כדי לגלות שגם הבריחה אינה קלה. ישנו פער קשה לעיכול בין תחושת פריצת הגבולות המיוחלת עם היציאה לחופשה לאווירת הדחיסות, שלא לומר הכליאה, הקודמת לכך. בעוד רגע המטוס ימריא במהירות של אלפי קמ"ש, אך כרגע הרגליים רוקעות במקומן. זהו מס תחושתי שעל אדם לשלם מעבר למסי הנמל המוכרים.

נתב"ג הוא אמנם השער למקום אחר, המקום הקרוב ביותר לחו"ל בגבולותינו, אך מעשית ורעיונית הוא מרכזה של ישראל ומהווה עוד נדבך של המתנה בחברה שעומדת במקומה בכל מקום ומתאמצת להידחס לכל חלל צר מלהכיל – בכבישים ובקופות הסופר, בדואר ובקרונות הרכבת.

ההמתנה בנתב"ג – אפשר להעביר עשר דקות ולהשתמש ברגליים אך ורק כדי להעביר משקל מימין לשמאל – מותירה מספיק זמן לחשוב. בין היתר אם כל זה הגיוני או לא. אדם צריך להחליט בינו לבין עצמו האם הציפייה לזרימה מהירה יותר היא נאיבית, או דרישה לגיטימית. "כמה זמן אמורים להמתין בתור?" זו שאלה שאין לה באמת תשובה, אך אם ישנה – היא הולכת ומתארכת.    

בשעה 2:30 היו במקום מספיק אנשים כדי להקים יישוב קטן, נאות בן גוריון. מי שאיתרע מזלו להיקלע לדלפקים שמאחורי השערים A ו-B עלול היה לאבד את האמון בטוב שבאדם. שערים C ו-D, להבדיל, עשויים לטפח אמונה בכוחות עליונים. חלק מהדלפקים לא מאוישים, מה שרק מגביר את תחושת התסכול.

נתב"ג, אתמול. יש גם טסים שמחפשים תורים חלופיים. "פשוט צריך לשדר ביטחון שאתה אמור להיות שם"
מוטי מילרוד

היכן שישנה תחושה של עוול חייב בהכרח להיות אשם. לצערם של העובדים במקום, היותם אנושיים ובעיקר נגישים, הופך אותם לכתובת לחיצי ביקורת שראוי שיופנו למקומות אחרים. בסולם המקצועות של החברה בישראל, נותני השירות נמצאים בשלבים התחתונים, ולפיכך היכולת לעלוב בהם היא כמעט זכות יסוד. "אתה לא תעבוד פה יותר!", צווחה אישה על הסדרן שתפקידו לנווט את הטסים לשערים המתאימים משום שלטענתה לא הפנה אותה לתור המקוצר, פריווילגיה שלטענתה שמורה לה. ייתכן שממילא היה מאחל לעצמו לא לעבוד כאן, אך ברשות שדות התעופה היו מעדיפים שלא יזכירו לו את האפשרות. כוח האדם ממילא מצומצם.

הצוואר של רבים מהנוסעים כרוך בכרית, אך מי שימציא מקבילה דומה לרגליים יהיה מיליונר. הן אלו שבאמת זקוקות למנוחה. מי שלא נח לרגע הוא שריר הקומבינה. המחיר הגדול שמשלמים מי שעושים את הדברים לפי הספר ופשוט נמהלים בהכנעה אל תוך מנגנון התורים האינסופי, מעודד אצל רבים את הצורך לנסות ולעשות את הדברים אחרת. נתב"ג, על שטחו הגדול, מעבריו הרבים וגבולותיו התחומים, רובו מאויש אך חלקו נדמה שומם, הוא למעשה פארק אולימפי ענק שבו מתחרה הישראליות עם עצמה במגוון ענפים לא רשמיים.

כך למשל אב ובתו נכנסו מתחת לחבלול באופן שמזכיר את כניסתם של מתאבקים כבדי משקל לזירה. הם לא העלו על דעתם שיכולה להיות דרך רשמית ומהוגנת יותר שלא תחייב מעשים אקרובטיים שכאלה, ואולי בדיוק להפך – הבינו שהם אמורים לעבור במקום אחר, אבל אם אפשר לחסוך כמה עשרות מטרים אז למה לא? הם נשלפו משם בצעקות על ידי השומרת בכניסה הסמוכה. מדובר בחובבנים. לא רק שנכשלו במקצה המוקדמות, הם גם הפילו רף שהיה נמוך מלכתחילה. גם אם התוכנית היתה עולה יפה, לא היתה מקדמת אותם באופן משמעותי שכן גם כך הם ניצבו בסופו של התור. המקצוענים, שיאני ישראל בישראליות, עושים דברים אחרים לגמרי.

תור לבדיקות קורונה לנוסעים נכנסים בנתב"ג, במארס
עופר וקנין

בסמוך לשער היציאה 1, שתי קומות מתחת לבני התמותה המצטופפים בסבלנות אין קץ בדרכם ליבשת הישנה, נמצא ה"שירות לנוסעים מלווים", מסלול ה-VIP שמציע שדה התעופה למי שמוכנים להתיישר לפי הקביעה שזמן שווה כסף ולשלם מראש כדי לחסוך את הטרחה. אדם לא באמת מגיע לכאן כדי להרגיש מורם מעם, אבל בכל זאת דאגו להציב במקום שטיח אדום חיוור ושורת עמודים מצופי צבע זהב שנועדו להעניק למתחם ארשת של יוקרה. היכן שאחרים רואים חלוקה למעמדות, אחרים רואים הזדמנות. בלילה שבין רביעי לחמישי הגיע רן (שם בדוי) למקום מצויד בתוכנית. "אמרתי להם 'המפקד התורן הפנה אותי'", סיפר, "חבר מהצבא סיפר לי על הקומבינה הזאת. פשוט צריך לשדר ביטחון שאתה אמור להיות שם. חסכתי קרוב לשעתיים".

למי שהחברים מהצבא מספרים לו דברים אחרים ישנה בכל זאת תקווה. באמצע האולם, כמו נווה מדבר, אשליה אופטית שייתכן שתקפה מוחות שכבר עייפו מלשלוח הוראות לרגליים, ניצבים שני דלפקים ולפניהם מסלולי תור שוממים. שנים של עמידה בתורים ללא כל אפשרות מילוט הרגילו כל אדם לחשוב שאם ישנה אפשרות לעשות מהר משהו שאפשר לעשות לאט, אז כנראה שהדבר לא נועד עבורו, בן התמותה וההמתנה. ואכן, התנאי היחיד כדי ללגום מהמים של העמדה הזאת היא לטוס בלי מזוודה – דרישה לא פשוטה כלל, אך ייתכן שכדי לעמוד בה יתפתח בקרוב זן חדש של תיירים שיתמחה באוריגמי של חפצים קשיחים. 

בשעה 3:45 נמאס לאישה ולבן זוגה לשבת, אז היא נעמדה על רגליה והתמתחה. כשישובו מפראג יהיו חלק משובל האנשים שמשתרך מחוץ לתחנת המוניות. ההמתנה בישראל אינה פוסקת לרגע. כולם ממתינים כשהם טסים וממתינים כשהם חוזרים. אולי הם בכלל נותרו במקומם והנוף הוא שמתחלף סביבם באיטיות מרגיזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו