החזק אותי, מחץ אותי, נשוך לי את הראש: איך לטאות אוהבות? - סביבה ובעלי חיים - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החזק אותי, מחץ אותי, נשוך לי את הראש: איך לטאות אוהבות?

לכתבה
לטאות אליגטור דרומיות במהלך הזדווגות. "כריך אהבה זוחל" BRENDA HO / NYT

זה עשוי להימשך שעות, ולעתים אפילו ימים: זכר או שניים תופסים את ראש הנקבה בחוזקה בפיהם, ופונים למלאכת ההתרבות. הסיבה לצורת ההזדווגות של לטאת האליגטור הדרומית עדיין אינה ידועה, אך מדענים מקווים כי מיזם ציבורי ושני מחקרים חדשים יסייעו להבין סוף סוף את ההתנהגות המסתורית הזאת

24תגובות

בשנה שעברה, הסתובבה קייטי גולדין בשכונת מגוריה בלוס אנג'לס, כשלפתע הבחינה בשתי לטאות מחוברות זו לזו, באמצע המדרכה. גוף הזכר, שאורכו היה כ-30 ס"מ, היה מכוסה חברבורות. הלסתות שלו היו נעולות על ראשה של הנקבה, שהיתה מעט יותר קטנה ממנו. "הוא אחז בצווארה בפיו", שחזרה גולדין, המנחה פודקאסט בשם Creature Feature, "היא נראתה כאילו היא בטראנס".

אפילו בעולם של טקסי חיזור מגוונים ומוזרים, הטקטיקה של לטאת האליגטור הדרומית (Southern Alligator Lizard) נמצאת במקום גבוה מאוד ברשימה. הזוג שגולדין ראתה עסק במה שנקרא "תפיסת בת הזוג": חלק מתהליך הזדווגות שבו הזכר תופס את ראש הנקבה בפיו במשך שעות, ולפעמים אפילו ימים (השיא: 48 שעות ו-43 דקות, הושג על ידי זוג נאהבים שנצפה בחצר אחורית בעיר למון גרוב שבקליפורניה). בזמן הזה מזדווגות הלטאות פעמים רבות. 

הסיבה לצורת ההזדווגות הזאת איננה ידועה: בספרות המדעית יש רק קומץ דיווחים על מנהגי הזיווג של הלטאות הללו. אך לאחרונה נערכו שני מחקרים שבדקו את האקולוגיה והאנטומיה של בעלי החיים הללו. זאת, כדי להבין היכן, מתי וכיצד מתרחשת ההתנהגות המוזרה הזאת. אף ששתי צורות המחקר - הסקר האקולוגי-סביבתי הנרחב והמחקר האנטומי - שונות מאוד זו מזו, שילוב של שתיהן עשוי לסייע להתקרב להבנת בעל חיים הנפוץ הזה.

לטאות אליגטור דרומיות מזדווגות.
KATIE GOLDIN / NYT

אחרי שגולדין ראתה את הזוג המאושר, היא שלחה תיעוד של האירוע למוזיאון להיסטוריה של הטבע במחוז לוס אנג'לס. מאז 2015, מפרסם המוזיאון בכל שנה קריאה לציבור לשלוח תמונות וסרטי וידאו של לטאות אליגטור מזדווגות. הלטאות הללו הן הזוחלים הנפוצים ביותר בלוס אנג'לס. אולם, לדברי גרג פולי, המומחה לזוחלים של המוזיאון, העובדה שהיא בנויה כמו "פאזל של רכוש פרטי", מקשה לערוך בה מחקרי טבע בדרך המסורתית. 

העובדה שהלטאות שמחות לעסוק בשלהן באמצע כבישים וחצרות מקלה על עבודתם של התצפיתנים החובבים

ד"ר פולי החליט להפוך את הבעיה להזדמנות, ופצח ביוזמה מדעית קהילתית. לדבריו, בניגוד לתהליכים טבעיים מרומזים אחרים, טקסט ההזדווגות הזה מושך תשומת לב, ואזרח רגיל עשוי לעצור ולהתבונן בו. "זה מופע ראווה ביולוגי", הסביר. מובן שהעובדה שהלטאות שמחות לעסוק בשלהן באמצע כבישים וחצרות מקלה על עבודתם של התצפיתנים החובבים. 

ואכן, בחמש השנים האחרונות נאספו במוזיאון קרוב ל-500 תצפיות המתעדות הזדווגות של לטאות אליגטור דרומיות. במקביל, התקבלו גם 88 תצפיות נוספות של קרובותיהן, לטאות האליגטור הצפוניות. פולי העיד כי נראה שהשנה, בתקופת הסגר, שמחו התושבים מתמיד למלא את תפקיד צלמי הפפראצי, ולעקוב אחרי הלטאות. "ראינו עליה גדולה בקבלת חומר", פירט המומחה.

לטאות תנין דרומיות מזדווגות. לטאות תנין דרומיות מזדווגות.
PAUL FAULSTICH / NYT

הנתונים שהתקבלו הניבו כמה הפתעות: כ-7% מההזדווגויות נעשו במסגרת שלישיה: שני זכרים שנשכו נקבה אחת, או בכמה מקרים זכר אחד נשך זכר אחר שנשך נקבה - מעין כריך אהבה. בדיקת התצפיות האלה אל מול נתוני מזג האוויר חשפה שעונת ההזדווגות, שנמשכת כשבוע, קשורה לטמפרטורה, וכי פעילות ההזדווגות גוברת בשנים שבהן יורדים משקעים רבים.

מדענים מציצנים

התיעוד הגובר עדיין אינו מסביר מדוע הלטאות מזדווגות בצורה שחושפת אותן לטורפים, כלי רכב, פגעי מזג האוויר ולעיניהם של מדענים חובבנים מציצנים. לפי השערה אחת, הזכר שומר על שותפתו לאקט, ומנסה לוודא שזכר אחר יתפוס את מקומו. אולם, סברה זאת אינה תקפה למקרים שבהם נצפו שלושה משתתפים. תיאוריה אחרת גורסת שהאחיזה מאפשרת לנקבה לבדוק את כוחו של הזכר. כך או כך, פולי הסביר כי תצפיות ממושכות יותר עשויות לספק הסבר באשר למה לעזאזל מתרחש שם.

גם א' כריסטופר לאפין, ביולוג באוניברסיטה הטכנית של קליפורניה בפומונה, העיד כי הוא עדיין אינו מבין את ההתנהגות המינית של הלטאות. אך לאפין עסוק בהיבט שונה של התעלומה: בתצפיותיו הוא הבחין כי "הזכר תופס בכוח די גדול", כדבריו, "אפשר לראות שראש הנקבה כמעט מעוך".

התגלית הזאת עוררה את סקרנותו של לאפין, שכן שריריהם של בעלי חוליות אינם יכולים להפעיל כוח משמעותי במשך זמן רב כל כך. "זה בלתי אפשרי", קבע. במאמר שפרסם עם עמיתים בחודש שעבר בכתב העת Proceedings of the Royal Society B, תיאר לאפין כיצד הם התבוננו מקרוב בלסת של לטאת האליגטור הדרומית. לדבריו, הם גילו כי ההזדווגות המוזרה נתמכת על ידי סוג מיוחד של סיבי שריר, שנראים לעתים רחוקות בעולם החי.

על מנת להבין את התגלית של לאפין, יש לדעת שמרבית שרירי השלד מורכבים מסיבים עוויתיים שמתכווצים במהירות. חלק מהסיבים הללו מהירים וחזקים, אחרים הם איטיים ומתעייפים לאט יותר. אך ישנם גם תאי שרירים אחרים שנקראים סיבים טוניים: הם מתכווצים בהדרגה, ונדרש להם זמן רב יותר כדי להתעייף. סיבים מסוג זה נמצאו במיתרי הקול של בני האדם, ברגליים ובצוואר של חלק מהצבים ובזרועות של צפרדעים–זכרים, שאוחזים גם הם בבנות זוגם במשך זמן רב.

נראה שהשנה, בתקופת הסגר, שמחו התושבים מתמיד למלא את תפקיד צלמי הפפראצי, ולעקוב אחרי הלטאות

כדי לבחון את השרירים בלטאות, ד"ר לאפין ועמיתיו ערכו ניסוי: הם גירו את לסתן של כמה מהן, ומדדו את חוזק הנשיכה. בעוד שמחקרים קודמים על שרירים עוויתיים הראו כי הם בדרך כלל נמתחים ומתעייפים במהרה, במקרה של הלטאות התקבלה תוצאה אחרת: שרירי הלסת שלהן נמתחו, התעייפו, ולאחר מכן נמתחו בעוצמה רבה יותר. כשהתוצאות נמדדו על גרף, הוא נראה כמו גרם מדרגות עולה שבסופו של דבר התיישר לכדי עוצמה עקבית. החוקרים הופתעו. "חשבנו שציוד המדידה מקולקל", נזכר לאפין. אך בדיקה מולקולרית אישרה את נוכחותם של סיבים טוניים.

אולם, החוקרים עדיין לא הגיעו לפתרון שמניח את דעתם: הנשיכה המתמשכת שנמדדה היתה חזקה מאוד, תופעה נדירה אפילו ביחס לשרירים טוניים. כמו כן, הסיבים הללו נמצאו גם הן אצל זכרים והן אצל נקבות - אם כי לא ברור מתי הנקבות משתמשות בהם.

לדברי ד"ר פולי, המידע החדש על פעולת השרירים ישפיע על מחקריו העתידיים בנושא הלטאות. פולי פירט כי הוא אינו יודע אם ההבדלים בין הזכרים לנקבות נעשים בולטים יותר בתקופת החיזור, כפי שנצפו למשל אצל צפרדעים בתקופה זו - אז מפתחים הזכרים "זרועות של פופאי".

כך או כך, ללטאות יש דאגות משלהן. אחרי שתרם את שלו למדע, הזוג של גולדין הסתלק בסופו של דבר, "בריצה מקרטעת של שלוש רגליים, מאחר שהם לא רצו להשתחרר זה מזה", תיארה גולדין, והוסיפה: "אני מקווה שמצאו מקום עם קצת פרטיות".

לכתבה המלאה של קארה ג'יימו ב"ניו יורק טיימס"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות