לפי בן דודי אני משת"פ

אין ספק כי המאבק הזהותי, לאומי אזרחי שלנו כפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, חריף ותמידי והוא מתקיים הן במישור החברתי והן במישור האישי. מעולם לא חשתי שמחה ביום עצמתאותה של מדינת ישראל אך גם מעולם גם לא חשתי רצון לדחות את האזרחות הישראלית. קרובי משפחתי החיים תחת הכיבוש בגדה המערבית, קרוביי הפליטים החיים בירדן בעקבות הנכבה, היהודים והערבים מתקשים מאוד להבין את עמדתי. אני נמצא בין הפטיש והסדן, מנסה להינצל כי כל בחירה היא בלתי אפשרית מבחינתי.

לא מעט ערבים מקללים את פלסטין ומהללים את מדינת ישראל בשל קדמתה הטכנולוגית, מערך הרווחה הסוציאלי הנהוג בה, רמת החיים הגבוהה בנוסף לאפשרויות התעסוקה להן זוכים אזרחיה הערבים חרף מדיניות האפליה כנגדם. מנגד, אותם ערבים שמחו מאוד כשראו את הטילים של סדאם נופלים בתל אביב וכששמעו את האזעקות המתריעות על טילי חמאס העלולים ליפול על ראשה של ישראל. זוהי האמת המהווה חלק בלתי נפרד מן הסתירה הרווחת בין זהותנו הלאומיות הפלסטינית לבין האזרחות שלנו, הבאה לידי ביטוי באזרחות הישראלית ובתעודה הכחולה.

 נמניתי ובשל מקום היוולדי ואזרחותי תמיד עם אלה שתמכו במאבק יהודי־ערבי משותף ובשותפות יהודית־ערבית מלאה במאבק. אני סבור באמת ובתמים שיש במאבק כזה תועלת רבה ייותר מאשר הטילים של או חמאס. קרוביי הפליטים בירדן, לעומת זאת, אינם סבורים כך וכשאני מביע בפניהם את עמדתי הזאתת הם מתנפלים עלי ואומרים לי: "כל חבריך היהודים הם ציונים, כובשים ופושעים. הם צוחקים עליך ומנצלים אותך כדי לממש את הרעיון הציוני". קשה לי מאוד להסביר להם מהם ההבדלים בין חברי היהודי אבנר לבין איתמר בן גביר היהודי גם הוא או בין עופר כסיף לבין מנסור עבאס. הם אינם מבינים שהצלחת המאבק ללא אבנר ושכמותו כמעט בלתי אפשרית, מה יקרה אם אבנר ודומיו יותירו את הזירה לבן גביר ודומיו? מסקנתי בעקבות דיונים מסוג זה היא שעליי לשמור ככל יכולתי על אנשים כמו אבנר ולגייס לטובת המאבק המשותף עוד יהודים אחרים כמו אבנר. לעומתי, מסקנתו של בן דודי החי בעמאן היא שאני "משתף פעולה" עם האויבים שכבשו את ארצו ומנעו ממנו את זכות השיבה. הצרה היא ששנינו צודקים.

אין ספק שאחת הסתירות המרכזיות אשר עומדת בלב זהותנו הלאומית והאזרחות שלנו, היא השימוש שאנחנו עושים לעתים קרובות באזרחות שלנו על מנת להשיג יעדים שישרתו את מאבקינו הלאומי, ומנגד השימוש בלאומיות שלנו על מנת להשיג יעדים שישרתו את מאבקינו האזרחי. אנחנו לוקחים חלק במשחק הפוליטי בכנסת על מנת להשיג את זכויותינו כאזרחי המדינה וגם על מנת להוביל צעדים פוליטיים שישרתו את העם הפלסטיני בכלל, אולם בד בבד אנחנו מקללים את הכנסת ואת ישראל בכל הזדמנות שנקרית בדרכנו. חיינו חיים משותפים עם היהודים שנחתו עלינו משום מקום, ביניהם שׂטנים וביניהם מלאכיםת, אבל בואו נודה על האמת עזרנו להם בבנייתה ובפיתוחה של מדינתם אשר בה אנחנו חיים למרות שאיננו אוהבים אותה אבל עדיין נהנים מטוּבה כשם שהיא נהנית מטוּב ארצנו ואדמתנו.

אולם מה שמייחד אותנו משאר הפלסטינים האחרים היא העובדה שיש ביכולתנו להשפיע מבפנים על מדיניותה של ישראל ולגרום לה לשקול פתרון מדיני אפקטיבי שישרת את האינטרס של העם הפלסטיני, אך שיעורנו באוכלוסיית המדינה נמוך ואינו מספיק על מנת להוביל לשינוי כזה ולכן אנחנו חייבים לחבור ולשתף פעולה עם חלק מן היהודים במדינה כדי ליצור מומנטום יעיל. על כן האופציה היחידה שיכולה להושיע את הסוגייה הפלסטינית מתהום הנשייה ההיסטורית היא המאבק המשותף.

נכון, נאחזנו באדמתנו בעיקשות מאז הנכבה, אבל לאן מועדות פנינו כעת? חובה עלינו להשתמש בזהותינו האזרחית על מנת לקדם סוגיות לאומיות פלסטיניות, אך הדבר לא יקרה אם לא נקבל החלטה אסטרטגית מודעת בה נכיר בעובדה שלזהותנו האזרחית יש חשיבות רבה ועל כן עליה להתיישב עם זהותינו הלאומית. יתר על כן, עליה לאמץ את תפישׂת השותפות היהודית־ערבית כדי להילחם בכיבוש ולהוביל לשחרור של עַמנו במה שנותר מארצו בטרם תאבד התקווה כליל. הרי לא די רק בתקווה ובאמונה בצדקתה של הסוגייה הפלסטינית.

للمقالة بالعربية: النضال المشترك أنجع من صواريخ صدام

 להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור