שיר בשבוע || רנדי ניומן שר על עבדות כסיפור הצלחה אמריקאי. היום זה לא היה עובר

Sail Away, שיר הנושא מאלבומו של רנדי ניומן, רקם אידיליה אמריקאית מתוך אחד הפשעים המחרידים בהיסטוריה. כשיצא, מחר לפני 50 שנה, הזכות לדמיין היתה הרבה יותר גמישה

לקראת סוף Sail Away, אלבומו השלישי של רנדי ניומן שיחגוג מחר 50 שנה לצאתו, יש שיר זעיר, פחות משתי דקות, שנקרא "דייטון אוהיו 1903". "שירו שיר על זמנים עברו, כשהדברים היו ירוקים וזזו לאט, ואנשים עצרו ואמרו שלום", שר ניומן. הכל היה כל כך נפלא אז, בתחילת המאה העשרים.

ואם בתחילת המאה העשרים אנשים הסבירו פנים זה לזה, והמודרניות עדיין לא השחיתה את הנפש האנושית, דמיינו איזה גן עדן היה העולם — ויותר מכל אמריקה, היהלום בכתרו — מאה שנה לפני כן, כשהדברים היו עוד יותר ירוקים וזזו עוד יותר לאט.

בעצם לא צריך לדמיין. שיר הנושא של Sail Away, שפותח את האלבום, מתאר כך את אמריקה של תחילת המאה ה–19: "באמריקה יש אוכל בשפע / לא צריך לרוץ ולחפש אותו בג'ונגל / פשוט שרים על ישו ושותים יין כל היום / נפלא להיות אמריקאי".

יש רק עניין פעוט אחד שמעיב על האידיליה: זהותו של האדם שאומר את הדברים האלה. אחד ממאפייני היסוד של היצירה של רנדי ניומן הוא ששיריו נכתבים לעתים קרובות מנקודת מבטה של דמות. מה שנקרא Character Songs. הדמות שמככבת ב־Sail Away היא סוחר עבדים אמריקאי. הוא נמצא באפריקה במטרה להתארגן על סחורה חדשה. האנשים שאליהם הוא פונה בשיר, אלה שלהם הוא מבטיח "אתם תהיו מאושרים כמו קופים על עץ, כולכם תהיו אמריקאים", הם הסחורה הפוטנציאלית. אנחנו נמצאים בתוך זירת ההתרחשות של אחד הפשעים המחרידים ביותר בהיסטוריה האנושית. החלום המוזהב שמציג סוחר העבדים הוא הסיוט המוחלט של נמעניו־קורבנותיו. Sail Away הוא "תמונה של גן עדן שמוטלת על הגיהנום", כתב המבקר האמריקאי גרייל מרקוס.

ניומן לא ניסה לצייר ב־Sail Away תמונה שמשקפת אמת היסטורית. אילו היה מוציא את השיר הזה כיום, היו בוודאי מטיחים בו שסוחרי העבדים לא ניסו לשכנע את קורבנותיהם להגר לעולם החדש, אלא פשוט שבו אותם והשליכו אותם אל בטן הספינות. אבל ב–1972 השיח התרבותי היה אחר, והרישיון האמנותי לדמיין היה גדול הרבה יותר. "לא רציתי להגיד 'העבדות זה דבר נורא'. זה קל מדי", אמר ניומן. מה שהוא הצליח לעשות באמצעות התחבולה הנרטיבית המבריקה שלו הוא ליצור המשכיות מזעזעת בין העבר להווה: בין פשע העבדות, שהוא לכאורה אירוע היסטורי שהסתיים לפני יותר ממאה שנה (לפי שעון 1972), לבין המנטליות המתמשכת של היזמות הקפיטליסטית, גאוותה של אמריקה אז וגם היום. סוחר העבדים הוא בעצם אשף מכירות. גאוניותו היא הגאוניות האמריקאית מכולן. העבדות היא במובן מסוים סיפור הצלחה אמריקאי.

"האנשים האלה בשירים שלי לא יודעים שהם רעים. הם חושבים שהם בסדר גמור", אמר ניומן על הדמויות שלו. האם סוחר העבדים יודע שהוא שולח את קהל שומעיו אל חורבנם, או שהוא מאמין לפנטזיה שהוא משווק להם? ושאלה נוספת: האם הקהל עלול להשתכנע? המוזיקה לא מספקת כמובן תשובות, אלא רק מעמיקה את ההרהור, וגם מרחיבה אותו מהמישור הרציונלי אל המישור הרגשי. מאחר שהיא בוקעת בראש ובראשונה מתוך התודעה של הדובר, ומתוך החלום שהוא מבקש למכור לשומעיו, יש לה נופך כפול: הפסנתר המרקד מנגן את האושר היומיומי הפשוט, שיהיה בוודאי מנת חלקם של האפריקאים באמריקה, וכלי המיתר האפיים מנגנים את היציאה להרפתקה גדולה. רק בתחילת השיר, להרף עין, אפשר לשמוע המיה נוגה של כלי נשיפה. צליל של הלוויה, של מוות.

רנדי ניומן – Sail Away