"המנהל שלי הציע שנעשה סרט תיעודי", מספרת שריל קרואו. "עניתי: אני לא מתה"

הקריירה של שריל קרואו ידעה לא מעט תלאות: היא הוטרדה על ידי המנהל של מייקל ג'קסון, גברים טענו שהיא לא באמת כותבת את שיריה והיא שקעה בדיכאון לא פעם. עם צאת סרט דוקו על אודותיה, המוזיקאית הוותיקה לוקחת לראשונה את השליטה על סיפורה ומאמצת את מעמדה כאייקון רוק ואייקון נשי

שריל קרואו לא עומדת לקרוא את הכתבה הזאת. היא אישרה זאת בתנועת הירתעות ידידותית, אבל זה לא היה מפתיע (וגם לא בלוף). הקריירה של שריל קרואו החלה בשנות ה-90. כדי להצליח באותה תקופה אמן היה צריך להיות כבול לחברות התקליטים הענקיות ולרדיו, והקשר הישיר ביותר עם המעריצים נעשה דרך MTV ובאמצעות העיתונות, שלא אחת היתה סקסיסטית. אף שהתראיינה מאות פעמים והיתה נושא לסיקור רב אחר, היא הפסיקה לעקוב אחרי כמעט כל מה שנכתב עליה ב-1996 בערך, כשהוציאה את אלבומה השני.

ובכל זאת, פעם אחת היא התפתתה לקרוא, במטוס. גיליון של המגזין "רולינג סטון" נח על המושב הסמוך, והיא גילתה שם כתבה "מכוערת" עליה. "זה הרס אותי", היא אמרה, וקולה עלה אוקטבה. "הרגשתי שאני טובעת. ואחרי זה אני כזה: אתם יודעים מה? שום דבר לא שווה את זה. כבר עשיתי את התקליט. ואני מי שאני".

וכך קרואו הניחה באומץ לאחרים לספר את סיפורה בשלושת העשורים האחרונים, בלי לדעת בבירור כיצד הוא סופר. הדבר הזה השתנה בתחילת החודש, כש"שריל", סרט תיעודי בבימויה של איימי סקוט, עלה ברשת שואוטיים האמריקאית. זהו הסרט האחרון בגל של סרטי מוזיקה – את חלקם עשו אמנים, אחרים הופקו על ידי אנשים אובייקטיבים מבחוץ – שבאים לבצע תיקון; סרטים שחושפים את המיזוגיניה, השוביניזם ושאר האתגרים שמוזיקאיות נדרשו להתגבר עליהם בתקופות שבהן הנשים לא יכלו לדבר בפתיחות על הטרדה ועל בריאות נפשית. לקרואו לא היתה שליטה יצירתית על המיזם, אם כי המנהל שלה הוא אחד המפיקים של הסרט. היא ניצלה את ההזדמנות להשיב בעוצמה על שאלות שרודפות אותה מזמן על כתיבת שיריה ועל שאפתנות, וגם להסביר עד כמה נאלצה להיאבק קשה בתעשיית מוזיקה כי לא התאימה לשום משבצת באופן ברור.

בשעות אחר הצהריים עגמומיות של חודש אפריל קיבלה אותי הזמרת-יוצרת בברכה באולפן ההקלטות שבנתה מעל אורווה בנאשוויל. במקום שולטים הגוונים החומים, ושלטי פרסומת ישנים של דלק ובושם תלויים על הקירות מעל העץ והעור.

היא לבשה חולצת כפתורים משובצת וג'ינס, על רגליה נעלי טימברלנד. היא ישבה ונידנדה את רגלה לפני התוספת החדשה לריהוט שבאולפן: מתקן בלוי למגזינים שנאסף מפינת משחקים בקנט שבמיזורי ועליו גיליונות ישנים של "רולינג סטון" ו"קרים".

בחמימות ובכנות היא פתחה מיד צוהר לעולמה: התבדחה על מכירת החווה שלה (עם "הבובות המפחידות שלה") ועל השימוש שלה בסירי כדי לקיים שיחת וידיאו עם בנה הגדול ששכב חולה.

"כשהמנהל שלי בא אלי בתחילת המגפה ואמר: אני חושב שהגיע הזמן שנעשה סרט תיעודי, עניתי לו: אני לא מתה", אמרה. במשך הסגר היא לא הפסיקה לצפות בסרטים תיעודיים ואמרה שהסרט על להקת הנשים "גו-ג'וס" "גרם לי לחשוב מחדש מי הן".

"להמון אנשים יש דעה קדומה על מי שאני, על סמך כמה שירים עליזים מאוד", הוסיפה בשיחת וידיאו כעבור ימים אחדים. היא רוצה שהצופים "יראו שיש בן אדם מאחורי כל זה" וש"לאישה בעסק שנמצא בשליטה כמעט מוחלטת של גברים יש המון סיפורים שעדיין מהדהדים".

כמעט בכל מדד, קרואו היא ענקית רוקנרול. היא הכניסה 19 שירים למצעד הסינגלים הרשמי של בילבורד וארבעה מהם הגיעו לעשרת הראשונים. שמונה מבין עשרת האלבומים שהוציאה הגיעו לעשירייה הראשונה וחמישה מהם זכו בפלטינה. היא זכתה בתשעה פרסי גראמי. לקולה הצלול יש גם גוון של מוזיקת נשמה, ואף שלעתים תכופות היא מסתירה אותו, היא יודעת לשלוף אותו במהירות במקרה הצורך.

"'עשויים ממוזיקה', ככה אני מתאר אנשים כמותה", אמר כוכב הקאנטרי כריס סטייפלטון בראיון טלפוני לפני שקרואו הצטרפה אליו להופעה באיצטדיון בקנטאקי בסוף חודש אפריל השנה. "לדעתי, היא אחת מהטובים ביותר שהיו לנו אי פעם ושאולי יהיו".

ואף על פי כן, קרואו תמיד נראית קצת לא מתואמת עם הזמן: היא הוציאה תקליטים בעלי צליל בהיר וקלאסי, גם כשהרוק הלך לכיוון הגראנג' או כשקם לתחייה עם הרכבים כמו "הסטרוקס" ו"הווייט סטרייפס" בתחילת שנות האלפיים. הדמות שלה יותר עממית ממסתורית. במשך השנים היא טוותה את עצמה בשלמות אל תוך המארג של השיר האמריקאי עד שנעשתה, בסופו של דבר, לחלק מהדוגמה. מבחינות מסוימות נוכחותה בכל, הקריירה ארוכת השנים והפלואידיות המגדרית שלה גורמות להערכת חסר שלה. אבל קרואו, בת 60 עכשיו, מוכיחה את היותה חוט תוסס המקשר את מוזיקת העבר עם מוזיקת העתיד. אולי לפעמים צריך להזכיר את זה לעולם, ואפילו לה עצמה.

"נפלתי לתוך חור"

המוזיקה היתה גורם קבוע בחייה מאז ילדותה, במשפחה שאותה תיארה כ"כמעט כמו משפחת פרטרידג'". קרואו לימדה מוזיקה בבית ספר יסודי בסנט לואיס ובנוסף לכך שרה בפרסומות. לאחר שקיבלה סכום נכבד למדי מסרטון פרסומת למקדונלד'ס, היא נסעה ללוס אנג'לס כדי לפתח קריירה במוזיקה. לא היה לה קל והיא נאבקה להחזיק מעמד כשהופיעה ללא הזמנה באודישן לזמרות רקע למייקל ג'קסון והתקבלה לסיבוב ההופעות של האלבום Bad. מסוף 1987 עד תחילת 1989 קרואו חלקה עם ג'קסון את אור הזרקורים בדואט "אני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך", והשערות שלה צמחו והפכו לרעמה אדירה. היא למדה לעמוד בפני קהל ופגשה את המנהל שלה, סקוטר ויינטראוב.

אך הטור היה גם קורס מזורז בצד האפל של התעשייה: בצהובונים הופיעו ידיעות שקריות שלפיהן היה לה קשר רומנטי עם ג'קסון שבפמליה שלו היו ילדים קטנים. "הייתי עדה לדברים שחשבתי שהם מביכים מאוד, וכשהכל התפרסם", אמרה על הסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" מ-2019 שהאשים את ג'קסון בהתעללות בקטינים, "זה גרם לי עצב אדיר, כי אני הכרתי את הגברים האלה כשהיו ילדים קטנים". לדבריה, המנהל של ג'קסון, פרנק דילֶאו, הבטיח להפוך אותה לכוכבת ולאחר מכן הטריד אותה מינית. היא אומרת בסרט התיעודי כי אחרי שהתייעצה עם עורך דין, שקבע כי "יש אנשים שהיו מתים במצב שלך", היא שקעה בדיכאון.

קרואו נחלצה מהדיכאון הזה עם הזמן בעזרת נחישותה. היא התאמצה והשיגה אפשרות להקליט אלבום עבור חברת התקליטים A&M, אך הרגישה שהתוצאה החלקלקה לא אותנטית מספיק, וההקלטה בוטלה. בסופו של דבר הופעת הבכורה שלה היתה תוצאה של משהו יותר אורגני: היא ניגנה (ויצאה) עם מוזיקאי בשם קווין גילברט, שהביא אותה למסיבות של חבריו הנגנים ולמפגשי ג'אמים ספונטניים של ג'ז שנקראו "מועדון המוזיקה הלילית של יום שלישי" (Tuesday Night Music Club). המפגשים האלה הפכו בעבורה למעבדה לאלבומה הראשון, וזה הוקלט בניצוחו של ביל בוטרל, אחד מחברי "המועדון".

הם ביצעו בסגנון חופשי את All I wanna Do וקרואו שרה–דיקלמה שירים מאת וין קופר. "לעזוב את לאס וגאס" שאל את שמו מספר מאת הסופר ג'ון או'בריאן, שעדיין לא היה ידוע ושהיה מיודד עם אחד המוזיקאים. כשהשיר הפך ללהיט וקרואו ביצעה אותו בתוכנית של דייוויד לטרמן, תגובתה השחצנית לשאלה אם הוא אוטוביוגרפי הכעיסה אחדים מאלה שעבדו איתה, והם רמזו לה שהיא זוקפת יותר מדי לזכות עצמה. או'בריאן התאבד שבועות אחדים לאחר מכן. "נפלתי לתוך חור", היא אומרת בסרט ופורצת בבכי (בכתבה שהתפרסמה ב-1996 ב"רולינג סטון" משפחתו של או'בריאן פטרה את קרואו מכל אשמה).

אין כל ספק בכנות של שניים משירי Tuesday Night Music Club שקיבלו השראה מההטרדה המינית שממנה סבלה בסיור ההופעות של ג'קסון. ב"The Na-Na Song" מוזכר דילאו בשמו. "חשבתי שאף אחד בשמים או בארץ לא ישמע את התקליט הזה", אמרה קרואו. דילאו איים לתבוע אותה למשפט והיא התכוננה לרע מכל, אך הוא לא הגיש תביעה כלשהי ומת ב-2011. האלבום הגיע למעמד של 7 תקליטי פלטינה ושריל קרואו בת ה-31 הגיעה סוף סוף לפסגה.

תגובתה של קרואו לאלה שהטילו ספק בעובדה שהיא זו שכתבה את שיריה היתה הפקת אלבום שבו ניגנה בגיטרה, בבס ובמגוון כלים. התוצאה היתה If It Makes You Happy, הימנון חופשי שהפך עם הזמן לסימן ההיכר שלה; Love Is a Good Thing, שיר שנאסר להשמעה בוולמארט בגלל מלים שקישרו בין החברה לאלימות של נשק חם; ו–Everyday Is a Winding Road שהפך את פרינס למעריץ נלהב (הם נפגשו באירוע של VH1 והוא התפייט על השיר שעה שהם התבוננו במייקל ג'קסון עורך חזרות עם אלטון ג'ון). הרולינג סטונס, בוב דילן, אמילו האריס וג'וני קש היו בין אלה שאימצו אותה כנפש תאומה. וילי נלסון כתב באימייל: "יש לה קול יפהפה והיא אדם נהדר".

אנני קלארק, שמקליטה תחת השם סנט וינסנט ושיתפה עם קרואו פעולה באלבום Threads מ-2019, אינה מופתעת מהאהדה והכבוד שהיא זוכה להם בקרב חבריה המוזיקאים. "אני חושבת ששריל היא אחת מכותבי השירים האמריקאים הגדולים, כמו טום פטי. היא פשוט הולכת בדרכה שלה". קלארק הופתעה מהתנהלותה של קרואו כשהן נכחו יחד באירוע צדקה. "היא התנהגה בקוליות, כמו אנשים שעשו הרבה וראו הרבה אבל הם בעלי הבחנה טובה ולב גדול. הביטוי 'קולי' הוא קיקיוני, אבל היא באמת קולית".

סטיבי ניקס אמרה שהיחסים בינה ובין קרואו הם "מיחסי הידידות היקרים לי ביותר בכל חיי". השתיים פיתחו ביצוע של Strong Enough, הבלדה של קרואו ששואלת אם גבר יכול לעמוד על שלו כשהוא לצד אישה חזקה, שניקס תיארה כ"שיר המפולת" שלהן – שיר שובר לב שהקהל אוהב. כמוזיקאית שהתפרסמה כשהיתה חברה ב"פליטווד מק", ניקס מודעת היטב למטען העודף שקרואו סוחבת. "הייתי מאושרת להיות חלק מצוות", אמרה. "כשאת שרה סולו, הכל מוטל עלייך. ואם מישהו כותב משהו רע, הוא כותב את זה עלייך. וזה מרתיע".

קרואו היתה כמו בת חורגת בסצינת הרוק של תחילת שנות ה–90, שבה ניכרה העדפה ברורה ללהקות כמו Hole. חברת ההקלטות שלה לקחה אותה בתחילה לרדיו אלטרנטיבי, כי "זה היה המקום היחיד שבו השמיעו רוק", אמרה. "ואני שאלתי: 'מה, אני אמנית אלטרנטיבית?'" השיר All I Wanna Do זכה להצלחה אדירה ברדיו, אבל זה הזמין תחרות מסוג אחר.

"ב-2002 זכו בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה וכל הצעירות האלה להצלחה ענקית ושלטו ברדיו, אבל אני הגעתי לגיל 40", אמרה קרואו. "איך את יכולה להמשיך לעשות מה שאת עושה ולהישאר רלוונטית למרות הכל?" היא הוציאה באותה שנה את C'mon C'mon שכלל את Soak Up the Sun, אחד השירים היותר קלילים שלה. אך לעומת זאת, הקלטת האלבום היתה "כואבת ויקרה".

המבקרים של קרואו היו מקובעים בכל הנוגע למניעים ולמקצוענות שלה: "נחושה" ו"בעלת מוטיבציה חזקה מאוד" היו שמות התואר החביבים על אלה שתיארו את המוזיקה שלה. אחרי שהצליחה והתפרסמה, השאלה הבאה היתה אם היא מתכוונת להקים משפחה. קרואו נטתה לעבר הנרטיב הזה, והדגישה בפרק של הסדרה התיעודית הפופולרית של VH1, "מאחורי המוזיקה", שהיא רוצה למצוא מקום לבעל ולילדים.

הילדים מבינים שהייתי מפורסמת

במשך 22 שנים קרואו חיה ועבדה בלוס אנג'לס, ובאופן טבעי הפכה לחברה פעילה בעולם של הכוכבים מהדרג העליון (היא צחקה כשנזכרה בארוחת ערב חגיגית שנערכה לוורן בייטי, וינסנט גאלו, מריאן פייתפול וג'ון טרבולטה). היא נהגה לצאת עם גברים מפורסמים, עובדה שהסבה אליה תשומת לב שלא היתה קשורה במוזיקה וגרמה לה לא מעט שברון לב. "הרבה דברים גורמים לאדם להיות פגיע ואני ממש הצטיינתי בזה", אמרה קרואו, "כי בחרתי באנשים שיכלו לדרוס אותי ולעשות אותי קטנה. וזאת לא אשמתם, הם פשוט כאלה".

האירוסים השלישיים שלה, לרוכב האופניים המפורסם לאנס ארמסטרונג, הגיעו לקצם ב-2006, באמצע שערוריית הסמים שלו. הפרסום הפך להיות רעיל. "פפראצים חדרו לביתי וצילמו אותי ואני איבדתי את האמונה בבני אדם", אמרה. "רק זמן רב לאחר מכן חל שינוי והרגשתי שהכל חזר לפרספקטיבה הנכונה, וזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני בוגרת. אתה יכול להיות כוכב רוק ולא להתבגר אף פעם".

זמן קצר לאחר מכן היא עברה לנאשוויל ואימצה את בנה הבכור, וייאט (את ליוויי היא אימצה שלוש שנים לאחר מכן). היא עשתה תפנית של 180 מעלות והתאחדה מחדש עם בוטרל, מאנשי "מועדון המוזיקה הלילית של יום שלישי", ויחד עבדו על האלבום Detours שיצא לאור ב-2008. שנתיים לאחר מכן חברת התקליטים ביטלה את החוזה איתה, וקרואו הרגישה פצועה וחופשייה גם יחד.

"לא היה לי כל ספק שחייתי חיים שלמים ושהעבודה הכי טובה שלי עוד לפני", אמרה. "ואני עדיין מרגישה כך". היא נתנה לאלבומה האחרון את השם Threads ("חוטים" או "פתילים"), אך היא מחויבת להוציא לאור מוזיקה בפורמטים אחרים, כולל שלושה שירים חדשים בפסקול לסרט התיעודי: "העולם משתנה ואני משחררת".

קרואו היא אם מסורה. היא מפסיקה ראיונות כדי לאסוף את ליוויי בן ה-11 מבית הספר ולעזור לווייאט בן ה-14 בשיעור פסנתר. היא ישבה כשרגל אחת כפופה מתחתיה והדריכה אותו בעדינות בנגינת ה"קנון" של פכלבל. כמו כל נער, הוא ממש לא שמח לנגן לפני זרים.

לאחרונה, כשנסעה לוושינגטון עם הכיתה של וייאט בתור אם מלווה, היא נזכרה בחלק מההישגים שהיו לה בבירה: כשהעידה לפני הקונגרס על נושאים הקשורים לזכויות יוצרים ולסביבה, כשהופיעה עם סטיבי וונדר בטקס חנוכת האנדרטה לזכר מרטין לותר קינג. "אני נמצאת כעת בשלב שבו הילדים שלי לא יודעים מי הייתי. הם מבינים שהייתי מפורסמת", אמרה לפני כן, אבל הפרסום, כמובן, הוא תמיד רק חלק מהסיפור.

"האם היא קיבלה את הקרדיט שהגיע לה כל השנים האלה? אני חושבת שלא", אמרה ניקס. אבל השירים של קרואו ממשיכים להתקיים בחוג שקשה להגדיר: היא לא היתה נושא לטירוף התקשורת החברתית וגם לא זכתה לתחייה נוצצת, ואף על פי כן היא חודרת עמוק ללבם של הדורות הצעירים.

הזמרת והגיטריסטית בתאני קוסנטינו, בת 35, שהופיעה והקליטה תחת השם "בסט קוסט", ניתחה בתחילת השנה את המוזיקה של האלילה שלה בפרק שנמשך ארבע וחצי שעות בפודקאסט Bandsplain. סופי אליסון, מוזיקאית בת 24 שמקליטה תחת הכינוי Soccer Mommy, אמרה: "יש לה כל כך הרבה שירים שהפכו ללהיטים אדירים שמישהו בגילי, לפחות, לא היה יכול להתבגר בלי לשמוע אותם". היא הוסיפה: "יש לה את הכישרון לומר משהו קשה, אבל היא אומרת את זה בצורה שנותנת את ההרגשה שהיא מוכנה להכיר בכך ברצון".

כושר העמידות של קרואו נוכח המכשולים והסקסיזם הוא אחד המסרים שסקוט, במאית הסרט התיעודי, מקווה שהצופים ילמדו ממנו. "היא אף פעם לא נכנעה. בכל פעם שהיא הוכתה, היא נלחמה ושמרה על השליטה", אמרה. כשהיא נזכרת ברגעי השבר והתקומה, עיניה של קרואו מתמלאות דמעות. "במבט לאחור, אני רואה את עצמי באור שונה. אני רואה את עצמי כאדם, בניגוד לדרך שבה ראיתי את עצמי אז, כאמנית ואישה המתמודדת נגד חברה".

קרואו ידעה תמיד שהיא נהנית מתמיכתם של דור ותיקי המוזיקה. כשהיא שומעת שגם אמנים צעירים מעריצים אותה, היא מתרגשת עד עמקי נשמתה. "זה חשוב לי מאוד", אמרה. "כי אני מקווה שבסופו של דבר יראו, בעיקר הנשים הצעירות שמעריצות אותי, שאפשר להמשיך ללכת, להמשיך להתעניין, להיות סקרנית ואמיצה בנוגע למה שאת מרגישה וכותבת. שאת יכולה להיות רלוונטית כ-30 שנה".

בראיון מ-1998, שאותו כנראה לא קראה, קרואו אמרה שמרד הרוק הוא לצעירים, למשפט הנצחי "אנחנו נגדם". כעת היא אומרת: "בסופו של דבר אני אהיה הנשיאה של 'ההם'", וצוחקת כשהיא מזהה את הלקח של הקריירה שלה: יש יתרון בסטייה קלה מהקצב של אחרים, והיתרון הזה הוא שאת נצחית.

לכתבה המלאה בניו יורק טיימס