"בארי" היא אחת הסדרות הטובות של הרגע. האיש מאחוריה הוא דוגמה ומופת לכל יוצר

"בארי" היא כבר לא פרויקט ניסיוני ואנדרדוגי של הבמאי ביל היידר, היא סדרה שמבקשת לומר משהו על אמריקה, העולם ונפש האדם ברגע הזה

ספק אם היה אירוע טלוויזיוני חשוך יותר מ"וינטרפל", הפרק השלישי בעונה האחרונה של "משחקי הכס", אי אז בימי התום של 2019. כהה מהמסך השחור בסוף של "הסופרנוס", אפל משביתת הטכנאים בערוץ הראשון, קודר משידורי תחזית מזג האוויר בחורף האיסלנדי. העלטה היתה כה גמורה, עד שחלק מהצופים הבחינו שהפרק הסתיים רק עם שידור התוכנית הבאה ב-HBO, "בארי". הסדרה של בוגר "סאטרדיי נייט לייב" ביל היידר ובוגר "תרגיע" אלק ברג – על חייל משוחרר (היידר) שהפך לרוצח שכיר ומשימת חיסול תלמיד בסדנת משחק גרמה לו להתאהב באמנויות הבמה ולשקול הסבה מקצועית – היתה המרוויחה העיקרית והלא צפויה באותו שבוע כה גורלי עבור מלכת הדרקונים והמלך בצפון. בצירוף מקרים שעל גבול הסינכרון הקוסמי, הפרק שלה "רוני/לילי" ששודר מיד אחרי כן עמד בפני עצמו ובמנותק מעלילת הרוחב העונתית, והכיל כמויות אקשן מרהיב, מעורר השתאות ומצחיק שסיפק מזור לכל אלו ששעה קודם לכן אימצו בכל מאודם את עיניהם כדי להבין מי ערף למי את הראש כרגע.

בצפייה חוזרת מתברר שגם כעבור שלוש שנים "רוני/לילי" – קרב מגע וירטואוזי בן 30 דקות בין בארי למדריך טקוואנדו ובתו – הוא עודנו אותו דייר עתיר זכויות בפנטהאוז של המדיום. היידר, שחולק את האחריות מאחורי המצלמה עם ברג והירו מוראי מ"אטלנטה", התגלה בו כבמאי עם חזון אסתטי מנומק וממוקד יחד עם היותו קומיקאי רחב מנעד ומלא ניואנסים (עזבו את "סנ"ל", "סופרבארד", "סקלטון טווינז", "דוקומנטרי עכשיו", "קח את זה כמו גבר" ו"אסון מהלך" – לא לחינם הוא מהיחידים שצורפו ככותבים למטבחון המצומצם של טריי פרקר ומאט סטון ב"סאות' פארק").

"בארי" הגדילה את נפח הקהל שלה, שלושת הפרקים העוקבים שסיימו את העונה המשיכו את התנופה האדירה של "רוני/לילי" עם שילוב של מתח מאפיוזי, סאטירה מצליפה על זיוף הוליוודי, דרמת יחסים על בני זוג פוסט-טראומטיים, הומור שנע בין המקאברי לסלפסטיקי ודמויות משנה אקסצנטריות כמו נוהו האנק, מאפיונר צ'צ'ני רך לבב וחובב טיפוח (אנטוני קריגן שתפקידו גדל אקספוננציאלית, ובצדק); ג'ין קוסינו, מורה אנוכי ומגלומן למשחק (הנרי "הפונז" וינקלר); סאלי, שחקנית נרקיסיסטית (שרה גולדברג), ומונרו פוקס, קבלן פשע בינוני ונוכל כושל (סטיבן רוט התמיד אדיר).

בדומה לדונלד גלובר ו"אטלנטה" (פעם שנייה ולא במקרה), גם היידר וברג ניצלו את המגיפה לטובת צילומים ממוקבלים של העונה השלישית והרביעית של "בארי", שכולי תקווה כי לא ישודרו במרווח גדול מדי זו מזו. מעבר לשכלול של היבט תכנון הזמן, הם גם הגדילו את הסיכונים ברוחב היריעה הסיפורי שהם נוטלים על עצמם: "בארי" היא כבר לא פרויקט ניסיוני, לא מחייב ואנדרדוגי של קומיקאי מוכשר, היא סדרה שמבקשת לומר משהו על אמריקה, העולם ונפש האדם ברגע הזה של האנושות, בין שהיא עוסקת באלימות, טכנולוגיה, תהילה, משפחה או נרקיסיזם. היא סדרה שבכל פרק נותנת ל"אטלנטה" (שוב) פייט רציני על הכתר.

העונה החדשה, שזמינה כאן בהוט, יס וסלקום טי-וי, נפתחת בהצהרת כוונות: בארי עומד לרצוח אדם שזיין את אשת רעהו, שבתמורה הזמין את חיסולו. ברגע האחרון בקשות הסליחה ותחינות הרחמים של הנידון למוות מתקבלות, הבעל הנבגד סולח לו ומורה לבארי לא לירות. אלא שנפשו של בארי כל כך שחורה, מסוכסכת ונטולת חמלה, שבמקום להחזיר את הנצרה למקומה הוא יורה בשניהם. מאותו רגע ברור – זו תהיה עונה על היכולת לסלוח והאפשרות להיגאל.

היידר וברג מציבים את גיבוריהם בנקודות קיצון: בעוד בארי מתבוסס בתחתית, סאלי זוגתו ממריאה לפסגה. היא כותבת, מביימת, מפיקה ומשחקת בדרמה-קומית אוטוביוגרפית, המבוססת על המחזה הקצר שהעלתה בסיום העונה הקודמת; קוסינו (וינקלר) מבין שבארי הוא מי שרצח את אהובתו, ולא המאפיה הצ'צ'נית כפי שחשבה המשטרה, וכעת הוא שואף לנקום; פוקס, שנס על נפשו מפני בארי, בן טיפוחיו שבו בגד, מוצא את עצמו מגדל עזים בצ׳צ׳ניה; ונוהו האנק הצ'צ'ני וברון הסמים הבוליביאני מממשים את אהבתם, שעד כה הוצגה רק במרומז.

אחת ההנאות הגדולות שלי בשבועות האחרונים היא להאזין מיד אחרי הצפייה בפרק לפודקאסט שבו היידר ומבקר הקולנוע שון פנסי מנתחים את הפרק גם ברמה התימטית וגם סצינה-סצינה. את זה שהיידר הוא גם יוצר מחונן וגם טיפוס קולי, חף מגינונים וחסר היבריס, ידעתי – ב"סאטרדיי נייט לייב" היו משלבים אותו בכל מערכון כי היה כל כך כיף לעבוד איתו – אבל אני מודה שלא היה לי מושג עד כמה. הפתיחות שבה הוא מספר על קשיים מאחורי הקלעים, הטעויות שעשה לאורך הדרך והתרומה המכרעת של הצוות שמקיף אותו לתוצאה הסופית אינה תולדה של ענווה מזויפת. כמעט כל מחמאה של פנסי על מהלך תסריטאי, זווית צילום או מחווה פיזית הוא מייחס למישהו אחר. והכנות שבה הוא חושף את השלדה העירומה של התהליך היצירתי – לבטים נרטיביים, צילום מחדש לסצינות שלא עובדות, בדיחות שנחתכו – היא משהו שכדאי לכל מי שעוסק ביצירה בדרך זו או אחרת לשמוע, ללמוד ממנו ולקבל השראה.